החלטה מונחת בפני בקשתו של הנאמן להסדר הנושים של מועדון הכח מכבי רמת-גן (להלן: "הנאמן" ו"המועדון", בהתאמה), כי אצהיר שרוכשת המועדון במסגרת הסדר נושים אינה חבה בתשלום פסקי בוררות שנפסקו לחובת המועדון במסגרת ההתאחדות לכדורגל. זאת, היות ועסקינן בחובות עבר; מוטבי אותם פסקים (להלן: "המשיבים") וההתאחדות לכדורגל (להלן: "ההתאחדות") מתנגדים לבקשה, ומסתמכים על דיניה הפנימיים של ההתאחדות לכדורגל, בהם דינים המתנים פעילות בתשלום חובות מסוג זה. כונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר"), מצדד בעמדת הנאמן. לאחר שהונחו בפני הבקשה, תגובות הצדדים ותגובות לתגובות, מצאתי כי עסקינן במחלוקת משפטית אשר ראוי לפותרה על-ידי שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי. עובדות המקרה; 1. ביום 1.9.02, נקלע המועדון להקפאת הליכים והנאמן נכנס לתפקידו. ביום 5.12.02, אושר למועדון הסדר נושים, במסגרתו נמכר לרוכשת אשר שילמה בעדו סכום אשר נועד להתחלק בין הנושים השונים לפי דיני הקדימה הקבועים בחוק. 2. כנגד המועדון תלויים ועומדים פסקי-בוררות המחייבים אותו לשלם סכומי כסף למוטביהם. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת האם יחולו תקנות ההתאחדות לכדורגל, המתנים את פעולתו של המועדון, בין היתר, אף בתשלום פסקי בוררות, או שמא יגברו דיני הקפאת ההליכים. אי לכך, ומאחר ואי-תשלום מעמיד את המועדון בסכנת סנקציות מצד ההתאחדות, פנה הנאמן לבית המשפט בבקשה זו. טענות הנאמן; 3. סעיף 4 להסכם המכר בין הנאמן לבין הרוכשת קובע מפורשות, כי הרוכשת קונה את המועדון נקי מכל חוב עבר, שעבוד או זכויות צד ג'. אין חולק, כי הליכי הבוררות החלו טרם כניסת הנאמן לתפקיד והינם חובות עבר. לכן, עולה כי עסקינן לכל היותר בנושים בדין קדימה, אשר אינם יכולים לגבות את החוב מהרוכשת או לנקוט כנגדה הליכים משמעתיים במסגרת ההתאחדות לכדורגל. זאת ועוד; סעיף 4 דנן מחיל את סעיף 34א לחוק המכר, הקובע כי מכירה בידי בית משפט תהיה נקיה מזכויות צד ג', מלבד זכות שאינה בטלה לפי תנאי המכירה. 4. ההתאחדות התנתה את הסכמתה לאישור הסדר המכר בכך כי העברת הזכויות בקבוצה ובמועדון חייבים להתבצע בהתאם להוראות "תקנון העברת זכויות בקבוצת כדורגל", ובכך כי סכסוכים ומחלוקות בין המועדון לשחקנים יוכרעו אך ורק במסגרת המוסד לבוררות של ההתאחדות. מכאן, טענת ההתאחדות כי חלה התניה מתחום תקנון, הקובע כי קבוצה בפירוק או כינוס חייבות לעמוד בכל ההתחייבויות לפי תקנון ההתאחדות כדי להמשיך ולפעול. לא ניתנה כל דרישה מפורשת של ההתאחדות כי יחולו גם הוראות התקנונים המתייחסים לתשלום חובות עבר, כפי שהיא טוענת עתה. 5. מאחר והמועדון נרכש בהסדר נושים, אין הרוכשת חבה בתשלום חובות העבר של המועדון; חובות נשוא פסיקת המוסד לבוררות של ההתאחדות אינם שונים בכך מכל חוב עבר אחר, אשר יש לשלמו לפי דיני הקדימה. 6. התקנון של ההתאחדות מתייחס, לכל היותר, לקבוצות בפירוק או בכינוס, ולא לתאגיד אשר רוכש קבוצה כזו. כמו כן, אין בו כל הוראה המחייבת רוכש לשאת בחובות עבר, אף ברכישה אגב פירוק - לא כל שכן הוראה המחילה את הוראות הפירוק מתקנון הרישום על תקנון העברת הזכויות. 7. תשלום חובות עבר ייצור מצב של העדפת נושים, דבר האסור על-פי דין. אין כל מקום להעדיף את השחקנים שבידם פסקי בוררות על יתרת הנושים בדין קדימה. כמו כן, משמעות צעד זה הינה מתן מעמד מועדף למוסד הבוררות של ההתאחדות לכדורגל על פני הערכאות האזרחיות, אשר דיני הקדימה חלים על מי שנשייתו יסודה בפסק דין משלהם. תגובת המשיב איימנטס פודריס; 8. הליך הבוררות אכן החל טרם הקפאת ההליכים, אולם הנאמן המשיך בו. זאת, באשר היה לו אינטרס בכך, באשר רצה להנות מן "הבעלות" בכרטיס השחקן של המשיב, במידה והבורר היה דוחה את תביעתו של הלה. 9. אישור ההסדר נעשה אף לאור התחייבויות המשקיע, כפי שצויינו בדו"ח הנאמן, דבר אשר בא לביטוי מפורש בהחלטת בית המשפט אשר אישרה את ההסדר. בסעיף 6 לחוזה הרכישה, הצהירה הרוכשת כי היא "בדקה את תקנון ההתאחדות" וכן כל זכות או חבות הקיימים למועדון, והיא מצהירה כי התחייבות הדרושות לצורך הפעלת המועדון ידועות לה. בסעיף 30, שבה הרוכשת ומאשרת כי ידוע לה שתפעול הקבוצה כפוף להוראות השונות של ההתאחדות, לרבות הוראות משמעתיות, תקנון הרשות לבקרת תקציבים, המוסד לבוררות, ועוד. זאת ועוד; סעיף 33 מבטא את ידיעת הרוכשת כי יתכן ותאלץ לשאת בפסקי הבוררות, ולכן יש לדחות על הסף את נושא העדפת הנושים. 10. מכאן, שסעיף 4 להסכם אינו רלוונטי, ואינו גורע מן ההתחייבויות דנן, ואין רלוונטיות לסמכות הנאמן להעביר זכות נקיה מחוב ושעבוד. בכך, נכנסים חיובים אלו לגדר "זכות שאינה מתבטלת במכירה", כמשמעותה בסיפא של סעיף 34א. המחלוקת מצטמצמת אך ורק לשאלה האם הוראות תקנון ההתאחדות מחייב את הרוכשת לשאת בחובות עבר. 11. תקנון העברת הזכויות חל לפי סעיף 2 שלו, על העברת זכויות ניהול מקבוצה לתאגיד, מתאגיד לתאגיד, בכל דרך שהיא. כל העברה טעונה אישור של ההתאחדות, בהתאם לקבוע בתקנון. סעיף 18 קובע כי הרוכש יקבל את כל ההתחייבויות, החבויות וההסדרים של הקבוצה שהיו בתוקף קודם לכן. יוצא, כי קיימת הוראה מפורשת המחילה חובה לשאת בפסקי בוררות, הן עובר לאישור ההסדר והן לאחריו. 12. סעיף 4 ו-5 דנים במצב של פירוק קבוצה מרצון ואי חידוש רישומה, וכן בהפסקת פעילות בגין צו לפירוק או כינוס. בכל אחד מסעיפים אלו ישנו דגש עיקרי כי על קבוצה חלה חובה לעמוד בחיוביה הכספיים כלפי ההתאחדות, השחקנים, וכ"ו, ובפרט בפסקי בוררות. הרציונל של סעיפים זה הינו פשוט: חברות בהתאחדות אינה חובה, אלא מבחירה ומרצון, וכרוכה בהטבות כספיות ומענקים. זאת, בתמורה לעמידה בהוראות התקנון. התקנון הוא חוזה אשר מסדיר את מערכת היחסים בין החברים בהתאחדות, ולכן לא ניתן לכפות על ההתאחדות להעדיף חבר על פני האחרים משום שהוא נכנס לפירוק. 13. ההתאחדות אינה כפופה בכל מקרה לדין הכללי החל בפירוק; כפיפות זו חלה אך ורק במקרה בו הפירוק מפסיק את פעולת הקבוצה. אלא, שכאשר הקבוצה בוחרת להמשיך את חברותה במסגרת ההתאחדות, היא הופכת להיות כפופה לדיניה. זאת, במיוחד, כאשר עסקינן ברוכשת מן החוץ המבקשת להצטרף אל ההתאחדות. אי לכך, עליה להתכבד ולשאת גם בחובות העבר. במקרה דנן, ניתנה לכך הסכמה מראש. 14. הסדר נושים שאושר על-ידי רוב נושי החברה, כולל בחובו גם אינטרס שהמועדון ימשיך ויתנהל כקבוצת כדורגל (זאת גם בגלל העובדה כי רוב הנושים הם שחקנים, מאמנים ועובדים אחרים). בשום מקרה אין בסמכות בית המשפט לכפות, מכח דיני פירוק, את חברות קבוצה זו או אחרת, וכאשר יש הסכמה על המשך פעולת קבוצה, הדבר חייב לעמוד בתקנון ההתאחדות. אמנם, ניתן להסכים במסגרת הסדר חובות עבר, אולם לא ניתן לכפות על ההתאחדות הסכמה לאשר השתתפות קבוצה במסגרת הפעילות - אף לא מכח דיני הפירוק. 15. אין להתעלם מאופייה המיוחד של קבוצת כדורגל, השונה מחברה מסחרית אחרת. בארץ, רוב מוחלט של הקבוצות אינן רווחיות, ותקציבן מתבסס על תרומות ומענקים המאפשרים קיומן - קרי, עסקינן בתאגידים המנוהלים במימון דק, והם בפוטנציאל לדרוש הליכי פירוק מרצון או הקפאת הליכים. לכן, קיימת חשיבות רבה לעמידה בהוראות התקנון, ולמנוע מצב בו קבוצות ינצלו את דיני הפירוק כדי למחוק חובות עבר ולהתחמק מהתחייבויות. תגובת ההתאחדות לכדורגל; 16. גוף משפטי הרוכש זכויות בקבוצת כדורגל מקבל על עצמו, כתנאי לכך, את כל החובות וההסדרים של הקבוצה שהיו בתוקף קודם ועובר לאישור ההתקשרות. עמדה זו הובהרה הבהר-היטב הן לנאמן והן לרוכשת. הטעם הינו כי מחיקת חובות-עבר של קבוצה מהווה פגיעה מהותית בעקרון הרציפות המשמש בסיס לכל פעילות תחרותית ספורטיבית, ומקנה יתרון בלתי-הוגן לקבוצה שכשלה כלכלית אל מול קבוצות אחרות המתחרות עמה באותה ליגה, ואשר לא הגיעו לכדי קריסה. כך, עשוי להיווצר אף פער כלכלי בלתי-צודק. מחיקת חובות תעודד קבוצות בקשיים להיכנס להליכי פירוק או כינוס, כדי לצאת ממנה כשהיא נשכרת. 17. ההתאחדות הבהירה בעבר לנאמן כי הסכמתה לאישור מכר מותנית באישור הליך העברה לפי תקנוני ההתאחדות, ובבירור המחלוקות בין המועדון לשחקניו במסגרת המוסדות המשפטיים של ההתאחדות. ברור היה כי עמדת ההתאחדות היא כי תקנוניה הינם תנאי בל-יעבור לכל העברת זכויות במסגרת הסכם המכר, אם יאושר בידי בית המשפט. 18. הרוכשת התחייבה לנהל את המועדון בהתאם לתקנוני ההתאחדות לכדורגל, וכל דין אחר. אלא שההתאחדות דחתה את הנסיון ליתן התחייבות כללית, ועמדה על מתן התחייבות מפורשת כי העברת הזכויות במועדון תעשה על-פי הוראות התקנון. 19. סעיף 18 לתקנון קובע כי תאגיד רוכש יקבל על עצמו את כל החבויות וההסדרים של הקבוצה שהיו בתוקף, זאת בשל עקרון הרציפות. כלל זה חל בכל מקרה, אף במסגרת רכש בפירוק או הקפאת הליכים. כמו כן, מחוייב הרוכש אף לצרף לבקשתו "כתב התחייבות לכיסוי חובות", המגובה בערבות בנקאית אוטונוצית; זו נועדה לערוב אף לחובות העבר. 20. התקנון קובע כי קבוצה לא מקצוענית, כולל קבוצה מן הליגה הארצית אליה משתייך המועדון, חייב למלא אחר פסקי הבוררות, אם ברצונו להירשם לעונת המשחקים הבאה. היה ולא מולאו הם, תופסק פעילות הקבוצה והיא תוכל להירשם כקבוצה חדשה בליגה הנמוכה ביותר המאורגנת על-ידי ההתאחדות רק בעונה שלאחריה. אף סנקציה חריפה זו באה לשמור על עקרון הרציפות במילוי התחייבויות עבר. 21. החברות של מועדון בהתאחדות היא וולונטרית, ומאוגדת לפי חוק העמותות. חוק זה קובע כי דין התקנון כחוזה בין העמותה לבין חבריה, ובינם לבין עצמם. אף מכאן קיים חיוב על הרוכשת לקבל את הוראות התקנון. הוראות אלו אינן מוגבלות אך ורק למצב של הליכי פירוק או הליך עסקי רגיל. 22. בכל הקשור לפעילות המועדון כחברה, חלים עליו דיני הפירוק. אלא, שבכל הקשור לפעילות המועדון כקבוצה הקשורה להתאחדות, ככל שהמועדון מעוניין להמשיך ולקיים קבוצה, חלים כללי העמותה כקבוע בחוק ובתקנוני ההתאחדות. לעניין זה, חוזרת ההתאחדות על טענות המשיב פודריס לעניין ההבדל בין מצב של המשך פעילות למצב של פירוק המפסיק את פעילות הקבוצה. 23. אין מקום להתערבות חיצונית אשר "תשבור את כללי המשחק", ותנתק את המועדון מהרציפות המקצועית והכלכלית אליה הוא מחוייב, תוך הענקת יתרון בלתי הוגן על קבוצות אשר נאבקו לשמור על איזון תקציבי, לעיתים תוך ויתור על שחקנים ובעלי תפקידים אשר איכותם הגבוהה דרשה משכורת אשר הקבוצה לא יכולה היתה לעמוד בהן. לכן, אין מקום לפתיחת "דף נקי" לקבוצה שיצאה מהקפאת הליכים. תגובת המשיב שאדי אבו-דיב; 24. המשיב חוזר על טיעונים שעלו בתגובת ההתאחדות והמשיב פורדיס, ומוסיף כי הנימוק לפיו תשלום פסקי הבוררות יצור העדפת נושים, אינו מתיישב עם העובדה כי לשם פתיחת עונת המשחקים הנוכחית, נאלץ הנאמן לפרוע את כל פסקי הבוררות. ההבדל היחיד בין המשיב לבין פסקים אלו, הינו כי המשיב לא הספיק לקבל פסק בוררות לטובתו בטרם נפתחה עונת המשחקים הנוכחית. קבלת הבקשה, אם כן, תפלה את המשיב לרעה מיתר השחקנים. המשיב אינו מבקש להתעשר מעבר למגיע לו, וככל שיקבל כספים לפי דיני הפירוק, יקוזזו אלו מסך חוב הקבוצה כלפיו לפי פסק הבוררות. תגובת הנאמן לתגובות המשיבים וההתאחדות; 25. לאור תגובות המשיבים, דומה כי ההכרעה בסוגיה דנן היא דו-שלבית: א. האם תקנוני ההתאחדות עומדים, מבחינת היררכיה חקיקתית, מעל דיני הפירוק? מכאן תיגזר השאלה האם יש בכוחם לגבור על הוראות החוק הנוגעות לסדרי נשיה וחלוקת כספים במצב של פירוק או הקפאת הליכים. אם לאו, הרי אין הרוכשת חבה בחובות עבר של המועדון. ב. אם התשובה לשלב הראשון הינה חיובית, מן הדין לבדוק האם תקנוני ההתאחדות כוללים הוראות לפיהן ניתן לחייב את הרוכשת בתשלום חובות העבר. 26. לגישת הנאמן, דיני הפירוק גוברים על הוראות תקנוני ההתאחדות, אשר אינם אלא תקנון פנימי הבא להסדיר פעילות שוטפת של אגודות הספורט, אך אין ביכולתם לעקוף את הוראות החקיקה הראשית. הוראות אלו אינן דיספוזיטיביות, ולא ניתן להתנות עליהן בתקנונים פנימיים של מוסדות. באופן דומה, ניתן היה לטעון כי הסכם עבודה קיבוצי של גוף הנקלע לפירוק, יש בכוחו לגבור על הוראות החוק הנוגעות לדיני הקדימה! קבלת עמדת המשיבים תיצור סוג חדש של נושים שאינם מוכרים בדין, העולים במעמדם על נושה מובטח. זאת, בשל כך שהנושה מובטח יכול להפרע משווי הבטוחה שבידו, אך אין לו יתרון על שאר הנושים בכל האמור בנשיה שהינה מעל לערך הבטוחה. ההתאחדות מנסה ליצור סוג נושים שיפרעו כדי 100% מחובם בכל מקרה וללא תנאי, אף אם נושים בדרגה גבוהה יותר יקבלו חלק מזערי מנשייתם. בכך, ירוקנו למעשה דיני הפירוק מתוכן. 27. סעיף 10 לחוק הספורט קבע כי הסמכות להתקין תקנונים נתונה בידי ההתאחדות באה להסדיר ענייני משמעת, שיפוט פנימי, העברת ספורטאים, שכר ותשלומים לספורטאים וכ"ו. לא יעלה על הדעת כי ההתאחדות תפקיע בתקנונה סמכות המסורה על-פי חוק לבית המשפט המחוזי - קביעת סדרי הנשיה במצבי פירוק או הקפאת הליכים. בעניין זה, מפנה הנאמן לתיק נז/3-3308, אייל בגליבטר נ' קבוצת הכדורגל מכבי פ"ת, שם נקבע כי חרף הסכמת הצדדים, אין בורר מוסמך לדון בעניין פיצויי פיטורין (עניין הנתון לסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה). בהמשך נקבע כי לבורר מכח חוק הספורט אין סמכות ייחודית השוללת את סמכות בית הדין לדון בעניינים אשר על פי חוק הוא מוסמך לדון בהם. זאת ועוד; סעיף 17 לחוק הספורט קובע סעיף "שמירת דינים" לפיו החוק בא להוסיף על כל דין ולא לגרוע ממנו. לשון אחר; אין התקנונים יכולים לגרוע מהוראות דיני הפירוק, או לשנות את הקטגוריות השונות הקבועות בהם. 28. אף אם יש תחולה להוראות ההתאחדות, עדיין לא חלה על הרוכשת כל חובה לתשלום חובות עבר. זאת, היות ותקנה 5 לתקנון הרישום, המטפלת במצב של כניסת קבוצה לפירוק או כינוס, אינה כוללת כל הוראה הקובעת כי קבוצה שמונה לה בעל תפקיד כאמור, צריכה לשאת בתשלום פסקי בורר. לעומת זאת, סעיף 4, הדן בפירוק קבוצה מרצון, כולל הוראה מפורשת המחייבת נשיאה בתשלום פסקי בוררות. מכאן עולה, כי מתקין התקנות סבר שבמצב של פירוק או כינוס כפוי חלים דיני הפירוק הכלליים. הרציונל הינו מניעת מצב של ניצול לרעה של ההליך הרצוני על-ידי קבוצות הרוצות להתחמק מתשלום חובות, זאת להבדיל ממצב בו נפתחו הליכי חדלות הפרעון על-ידי נושה, דבר אשר איננו בשליטת הקבוצה. כזה הוא ההליך דנן, אשר נעשה כאשר בקשת פירוק תלויה ועומדת מעל המועדון. הקפאת ההליכים החלה עקב מצג שווא של מנהל המועדון דאז, מר ידין מכנס, אשר טען כי למועדון זכויות קניין ונכסים אשר לא היו קיימים בפועל. אי לכך, נמכר המועדון בלא בקשה להסדר נושים, כמוה כמכירה בפירוק; הרוכשת הקימה מלכ"ר חדש תחתיו מנוהל המועדון, בעוד חברת מועדון הכדורגל הכח מכבי ר"ג נמצאת בפירוק ואינה פעילה עוד. 29. זאת ועוד; אף אם מתעורר חשש לניצול הליך "כפוי" לרעה, קיימים אף קיימים בדין פתרונות לכך, כגון חקירות מנהלים, ביטול הענקות, הטלת אחריות לפי סעיף 373 ו-374 לפקודת החברות, וכ"ו. עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים; 30. עניין לנו בסכסוך משפטי, אשר ליבתו בהתנגשות לכאורית בין דיניה הפנימיים של ההתאחדות לכדורגל לבין דיני פירוק החברות. זאת, לעניין תחולתו של עקרון השיוויון בין הנושים בחלוקת דיבידנד, כדלקמן: בין הנושים בדין-קדימה ישנם כאלו האוחזים בפסקי-בורר של מוסד הבוררות של ההתאחדות לכדורגל, ואחרים אשר אינם אוחזים בכאלה. רוכש קנה את פעילות הקבוצה, אשר היתה אותה עת בהקפאת הליכים, עבור סכום פלוני המיועד לחלוקה בין הנושים, לפי סולם דיני הקדימה החל בפירוק. בתמורה לזאת, הועברה אליו, למעשה, הקבוצה, וחזרה לפעול כגוף סולבנטי. עתה, טוענים הנושים שבידם פסקי-בורר, כי זכותם לפי דיני ההתאחדות להפרע לא רק מן הסכום אשר הועבר לטובת הסדר הנושים (אשר, כרגיל במקרים כאלו, אינו עולה כדי 100% מהחובות), אלא אף לדרוש את יתרת חובם מהרוכש. זאת, בשל כללי ההתאחדות לכדורגל, המקפידים על "עקרון הרציפות", ותובעים מרוכש קבוצה לעמוד בכל התחייבויותיה. ההתאחדות לכדורגל מצטרפת לעמדה זו ומדגישה, כי תנאי בל-יעבור לרישום קבוצה לליגה הוא פרעון חובות עבר אלו, בין אם נכנסה הקבוצה להליכי חדלות-פרעון, ובין אם לאו. מאידך גיסא, נוצרת הבעיה כי החלת דיני ההתאחדות עשויה לסתור את עקרון השיוויון בין הנושים, באשר חלק מנושיה של קבוצה פלונית יפרעו כדי מלוא חובם, ואילו יתרם, חרף העובדה כי הדין מחזיקם כשווי-מעמד, יאלצו להסתפק באחוז הדיבידנד ששולם במסגרת ההסדר. לעניין זה מוסיף הנאמן וטוען, כי מעמדם של אוחזי פסק-הבורר במקרה כזה יהפכם לקבוצה משופרת במעמדה אף מנושה מובטח, באשר אף נושה כזה אינו יכול להפרע מהרוכש באופן עצמאי, אלא במסגרת מימוש בטוחתו. יוצא, כי כדי להכריע בסוגיה דנן, יש צורך לענות על שתי שאלות עקרוניות, כדלקמן: א. אם אכן התנגשות דינים בפנינו, איזה דין גובר? במסגרת זו, מן הראוי לדון אף האם דיני ההתאחדות לכדורגל יוצרים (או ראוי כי יצרו), בשל התחום המיוחד בו הם עוסקים, חריג לדין הרגיל החל ברכישה אגב פירוק או הקפאת הליכים. ב. אם דיני חדלות הפרעון גוברים, האם יכולה ההתאחדות ליצור, כנטען בתגובתה, הפרדה בין "החברה" לבין "הקבוצה", כך שמחיר העמידה על דיני הפירוק יהיה למעשה הפסקת פעילות הקבוצה בליגה? 31. טרם אכנס לדיון בסוגיות העקרוניות, מן הדין לדון במספר טענות מקדמיות שהעלו המשיבים, אשר עוסקות למעשה ב"מעין מניעות" הקמה כנגד הנאמן או כנגד הרוכשת מלטעון לפטור מתשלום חובות העבר. טענות אלו לובשות מספר פנים, כדלקמן: א. במסגרת התחייבויות הרוכשת אשר אפשרו את אישור ההסדר, הצהירה זו כי בדקה את תקנון ההתאחדות, ואישרה כי הפעלת הקבוצה כפופה להוראות השונות שלה. כמו כן, מדברי בא-כוחה בדיונים עולה, כי לקחה בחשבון אפשרות במסגרתה תאלץ לשאת בחובות עבר. ב. ההתאחדות הבהירה כי הסכמתה לאישור המכר מותנית באישור הליך העברה לפי תקנוני ההתאחדות, ובכך כי מחלוקות בין הקבוצה לשחקנים יתבררו במסגרת מוסדות ההתאחדות. יוצא כי הותנה, שהתקנון הינו תנאי בל-יעבור. ג. הנאמן נאלץ לשלם, בעת הקפאת ההליכים, חובות עבר הכרוכים בפסקי בוררות, כתנאי להמשך הפעילות במסגרת הליגה. אי לכך, אין הוא יכול לסטות מכלל זה כעת, וליצור כך אפליה בין מוטבי הפסקים. 32. אין חולק, כי ההתאחדות הבהירה שהיא רואה בתחולת התקנון תנאי בל-יעבור לאישור המכר; אלא שאין בכך כדי לחרוץ את שאלת התנגשות הדינים; זאת, היות והנאמן זכאי היה להניח, מבחינתו, כי התקנון יחול כתנאי-בל יעבור, כל עוד אין הוא סותר את דיני חדלות הפרעון, אשר הינם דינים קוגנטיים. דבר זה אינו שונה באופן מהותי ממצבים שכיחים אחרים העוסקים בחוזים בין גוף חדל-פרעון לגופים אחרים, אשר נעשו בעודו סולבנטי, וממשיכים לחול בעת הסדר הנושים, כל עוד אין הם סותרים את הדין הקוגנטי שמחילים כללים אלו, כולל עקרון השיוויון בין הנושים. אין בכך כדי למנוע בטלותו של סעיף בחוזה הסותר את עקרונות דין חדלות הפרעון (כך למשל, תניית שיפוט יחודי המתנה על סמכותו של בית המשפט של פירוק, ראה פש"ר 1361/02, בש"א 22036/02 תבל נ' וורנר). מושכלה זו אינה צריכה כל סעיף מפורש כדי שתחול, נהפוך הוא; דווקא סתירתה היא שצריכה התניה מפורשת, ואף זאת סביר להניח כי תפסל, בהיותה נוגדת לדין אשר לא ניתן להתנות עליו. לעניין זה התייחסתי באריכות בעניין וורנר, שם הערתי כדלקמן לענין עקרון השיוויון בין הנושים: "עקרון זה הוכר מאז ומעולם כ"נשמת אפם" של הסדרי חדלות הפרעון, ומהותו היא שכאשר סביר להניח כי אין במסת נכסי החברה כדי לכסות את כלל חובותיה, הרי על כל הנושים לקבל אחוז שווה מחובם, זאת בכפוף לסולם דיני הקדימה הקבוע בדין. בעניין זה, נקבע בעבר בשורה ארוכה של פסקי דין ואף בחקיקה, כי דין הקפאת הליכים כדין פירוק. מכאן, באו ההסדרים בחוק אשר אינם מאפשרים, בדרך-כלל, אישור הסדר המפלה בין נושים מאותו מעמד" (ההדגשות אינן במקור - ו.א). ובהמשך: "ההלכה הברורה, אשר התגבשה בעניין זה, קובעת, בכפוף לדיני הקדימה, דין אחד לנושה קטן וגדול, לנושה מקומי ולנושה שמקום מושבו בחו"ל. כל זאת, מפני שמצב בו נושה פלוני יזכה בנתח גדול מן האחרים (אשר יבוא במישרין על חשבונם), נתפס בעיני הדין במצב בל-יסבל. זאת, הן מהבחינה המהותית (אחוז הדיבידנד שיקבל הנושה בפועל), והן מן הבחינה הפרוצדורלית (האם יוכל הנושה לבחור בהליך הוכחת חוב "נוח" יותר מבחינתו, אשר יתר הנושים אינם זוכים לו)." (ההדגשות אינן במקור - ו.א). באותו עניין, טענה וורנר בתוקף כי תניית השיפוט שהוכנסה לחוזה מחריגה את עניינה, ויש לכבדה. בדחותי טענה זו, הערתי כדלקמן: "מכאן יוצא, כי המערכת החוזית, אף שאיננה בטלה בהכרח, נכפפת למערכת חדשה וקוגנטית, אשר מתבססת על מעמדה החדש של החברה ככלי למקסום פרעון החובות לנושים (ובמקרה של הקפאת הליכים, אף על הצורך להבריאה ולמוכרה כעסק חי בסיום אותם הליכים קולקטיביים), מערכת קוגנטית זו אינה נתונה לאומד-דעתם של הצדדים, אינה נבדקת על פיהם, ואין הצדדים רשאים בשום מקרה להתנות עליה, כולה או חלקה. כשם שתניה חוזית המכשירה העדפת נושים ערב פירוק אינה תקפה ולא תכובד על-ידי המפרק, כך גם תניה חוזית המתנה על תחולת עיכוב ההליכים. יוצא, כי לא ניתן להתנות על סמכות השיפוט של בית המשפט לחדלות פרעון, אשר דומה במהותה לסמכות עניינית, ולא לסמכות מקומית. יוצא, כי תניות שיפוט הקובעות מקום דיון מסויים, תקפות אך ורק כאשר החברה הינה סולבנטית; מרגע שעברה לתחום דיני חדלות הפרעון, הרי אין לתניות אלו נפקות" (ההדגשות אינן במקור - ו.א). המסקנה ברורה מאליה; הנאמן רשאי היה להבין את תנאי ההתאחדות לכדורגל בעניין תחולת התקנון ככפופים לדיני חדלות הפרעון וחלים אך ורק בהתאם לכך. פירוש אחר היה מחייב את המסקנה כי ההתאחדות בכדורגל מתנה את הסכמתה בתנאי בלתי-חוקי, דבר אשר היה מביא הן לפסילת התנאי, וככל הנראה אף למסקנה כי התנגדות ההתאחדות להסדר (לאחר הפסילה), הינה התנגדות בחוסר תום-לב שלא נועדה אלא להכריח את הנאמן והרוכשת להתעלם מדין קוגנטי. יוצא, כי בדין נמנע הנאמן מפרשנות זו, קל וחומר שלא קמה נגדו מניעות כלשהי בשל התנהגותו. בשולי הדברים יוער, כי שאלת עמדת ההתאחדות הדורשת כי סכסוכים בין שחקנים לקבוצה ידונו במוסד הבוררות שלה אינה עומדת לדיון במסגרת הבקשה דנן, ואף אין לגזור לעניין זה גזירה שווה מעניין וורנר; בניגוד לאותה פרשה, שם דובר בסכסוך אזרחי-מסחרי רגיל, הרי תביעות הקשורות ליחסי שחקן-קבוצה עשויות להיתפס כתחום ייחודי, אשר שיפוט בו דורש מידה גדולה של התמקצעות. אי לכך, יתכן מאד ובית המשפט היה מחליט, אף מיוזמתו, להעביר סכסוכים אלו לערכאות ההתאחדות, וזאת לפי סמכותו שבסעיף 350(ב) לחוק החברות. אלא שמקום השיפוט לחוד, ועקרון השיוויון בחלוקת דיבידנד לחוד. אף אם המוסד לבוררות הוא שמברר את התביעה, הרי אין בפסק-דינו אלא כדי לבסס תביעת חוב. מרגע זה, סיים הלה את תפקידו, ותביעת החוב מטופלת ככל תביעות החוב האחרות. 33. אף ביתר טענות המניעות שמעלים המשיבים אין ממש; העובדה כי נאמן שהתמנה סמוך לפתיחת הליגה נאלץ לשלם סכומים במהירות (חרף העובדה כי הם מהווים חובות עבר), אינה מקימה זכות למשיבים להסתמך על כך אף לעתיד לבוא; באותה עת לא היה בידי הנאמן זמן להתדיינות משפטית, ואף אם היתה הדרישה לשלם חובות עבר נוגדת את הדין (ואין צורך להכריע בעניין זה כאן), הרי סירוב לה באותה עת היה גורר את חיסולה דה-פקטו של הקבוצה. אי לכך, צעד זה של הנאמן אינו "מכשיר" את הדרישה לתשלום חובות עבר, קל וחומר שלא הופך אותה לתקדים אשר מחייב את הנאמן מכאן ואילך. העובדה כי הרוכשת היתה מודעת לאפשרות כי דרישת ההתאחדות לכדורגל בדבר חובות העבר תתקבל, אינה מקימה כל מניעות כנגדה. אך ברור הוא, כי כאשר עומדת בפני צדדים להסדר מחלוקת משפטית סבוכה, הרי שצד זהיר ופרקליטיו עשויים להערך לכל אפשרות, כולל אפשרות כי בית המשפט יכריע כנגד עמדתם. יגעתי ולא מצאתי, הכיצד צומחת מכך מניעות הסוכרת את פי הרוכשת ומונעת ממנה לנסות ולקדם את פרשנותה היא לדין. 34. מן הדין לעבור עתה לשאלה העקרונית הראשונה; אם אניח א-פריורית (לטובת ההתאחדות), כי אכן דיניה מחייבים עמידה בחובות עבר בכל מקרה, מהו הדין כאשר דינים אלו מתנגשים עם דיני חדלות הפרעון? הבהרתי, בראשית החלטתי זו, פשר מעמדו של עקרון השיוויון בין הנושים, אשר הינו כלל קוגנטי המעוגן בחקיקה ראשית ובהלכה הפסוקה, ולא ניתן להתנות עליו. בעניינה של וורנר, נידונה תניה בחוזה מסחרי דו-צדדי, אשר הופכת להתניה דה-פקטו בעקבות כניסה למצב של חדלות-פרעון. עיון בנסיבות המקרה מבהירות, כי דין תקנוני ההתאחדות איננו שונה; עסקינן, אף לפי עמדת ההתאחדות עצמה, ב"מעין חוזה", החל בין עמותה לבין הנהנים משירותיה. הסמכות להתקינו נובעת מסעיפי חוק הספורט, אשר מקנה סמכות להתקין "חקיקה פנימית" של ההתאחדות בנושאים פנימיים. אלא, שחוק הספורט אינו מקנה להתאחדות סמכות לסטות מדינים הקבועים בחקיקה ראשית. בעניין זה צודק הנאמן כי אין להשלים עם מצב בו עמותה תקבע בתקנונה, כי דיני המדינה אינם חלים, כולם או חלקם. זאת, אלא אם כן מדובר בדינים דיספוזיטיביים אשר המחוקק התיר להתנות עליהם. נקל לראות כי עקרון השיוויון ודיני חדלות הפרעון אינם דינים מסוג זה. 35. אלא שבכך אין די כדי לדחות את עמדת ההתאחדות; זאת, באשר חלק נכבד מטענותיה ומטענות המשיבים עוסק בייחודיות של פעילות קבוצת כדורגל, להבדיל מחברה מסחרית "רגילה". בכך עולה למעשה טענה כי אין עסקינן בהתנגשות בין התקנונים לדיני חדלות הפרעון, אלא ב"תחום ייחודי", אשר מקים תנאים מיוחדים אשר דיני חדלות הפרעון אינם מכסים אותם ואינם מתאימים להם. אי לכך, לשיטת ההתאחדות, על בית המשפט להכריע למעשה כי אין התנגשות אמיתית בין הדינים, ומן הראוי להחיל את התקנונים במלואם. ואלו, בקצירת האומר, הטענות: א. דיני חדלות הפרעון חלים במלואם אך ורק כאשר הקבוצה מפסיקה פעילותה. בכל מקרה אחר, נוצר מצב יחודי הנובע מן הצורך להרשם לליגה כדי להמשיך בפעילות הרגילה. ב. אופייה של קבוצת כדורגל שונה מזה של חברה מסחרית רגילה; מרבית הקבוצות אינן רווחיות ומנוהלות ב"מימון דק", דבר אשר מציב אותן בסכנה תמידית להידרדר לפירוק או הקפאת הליכים. אי לכך, חובה להקפיד על "עקרון הרציפות", אשר משמעותו עמידה בחובות-עבר. דין אחר יביא לתוצאה בלתי-צודקת של שבירת כללי המשחק הספורטיביים. זאת, באשר קבוצות שניהלו עסקיהן היטב ויתרו לא פעם על שחקנים איכותיים וכ"ו כדי להימנע מלהתדרדר. יוצא, כי עמידה על דיני חדלות הפרעון תביא לכך כי קבוצה בזבזנית אשר שכרה שחקנים ברמה שמעל ליכולתה "תהנה מן ההפקר". 36. דיני הקפאת הליכים, מעצם טיבם, חלים גם ובעיקר כאשר החברה מחדשת את פעילותה כחברה סולבנטית, ולמעשה חלקם הגדול נועד לסייע לה בזאת, בכפוף לשמירת עקרון השיוויון בין הנושים. בכל האמור בעקרון זה, ישנה זהות כמעט מוחלטת בין המצב בו החברה קורסת, ו"נעלמת מן הזירה" לאחר שהיא מחלקת דיבידנד לנושים (מצב של "פירוק קלאסי"), לבין המצב בו החברה מתאוששת, ו"פותחת דף חדש" לאחר חלוקת הדיבידנד. בשני המקרים, אין נושה מסוג פלוני זכאי לקבל יותר מהאחוז אשר חולק ליתרת הנושים באותה קבוצה. לעניין זה יוער, כי דיני הקפאת ההליכים מכירים במצבים, בהם ההסדר עצמו כולל תשלומי המשך שמבצע הרוכש לטובת הנושים, אולם תשלומים אלו נכנסים לקופת ההסדר ומתחלקים אף הם בין הנושים לפי דיני הקדימה, כמוהם ככל סכום אחר המגיע לקופת הקפאת ההליכים או הפירוק. יוצא, כי הנסיון לאבחן בין הפסקת פעילות לבין מצב בו הפעילות נמשכת, במובן זה כי עקרון השיוויון חל אך ורק במקרה הראשון, הינו נוגד את הדין הכללי. כעת, יש לבדוק האם קיימת הצדקה ליטול את "המקרה המיוחד" של קבוצת כדורגל ולקבוע כי חלים בו רציונלים שונים המחייבים סטיה מן הדין. אם יקבע כי כך הוא, הרי אז ורק אז יהיה מקום לבחון שאלה נוספת, והיא האם בסמכותו של בית המשפט של חדלות פרעון לבצע החרגה מעין זו. 37. קבוצת כדורגל הינו גוף בעל פנים "דו-מהותיות", ספורטיביות ועסקיות כאחד. גולת הכותרת של פעילות הקבוצה הינה משחקי הליגה, אשר במסגרתם נמכרים כרטיסים, נחתמים הסכמי חסות ופרסומת, נרכשים ונמכרים שחקנים, וכיוצא באלו. במסגרת זו, מנהלת הקבוצה תחרות מול קבוצות אחרות באותה ליגה. ככל שבידי הקבוצה משאבים רבים יותר, כך יכולה היא לרכוש אמצעים המשפרים את מעמדה בתחרות - שחקנים, מאמנים, צורות אימון טובות יותר, וכיוצא באלו. טענת ההתאחדות היא, כי מתן אפשרות לאחת הקבוצות בליגה למחוק את חובות העבר על-ידי הקפאת הליכים, תפגע בכללי התחרות הספורטיבית, באשר היא תאפשר לקבוצה דה-פקטו, ליהנות מרכישות שרכשה מעל ליכולתה, וכך ימצא עקרון התחרות הספורטיבית מתקפח. אכן, טענה זו איננה מופרכת; מחיקת חובות עבר אכן עשויה, לכאורה, להקנות לקבוצה "יתרון" על קבוצות אחרות. אלא מאי? בעיה זו ידועה ומוכרת היטב בתחום הקפאות ההליכים בכלל, ואין היא ייחודית כלל וכלל לקבוצת כדורגל. טול, לדוגמא, חברה העוסקת בשיווק ופרסום, ומתחרה עם חברות אחרות הפועלות באותו תחום על אותו "פלח שוק". גם כאן, ניתן יהיה לטעון כי חברה המנהלת פעילות "בזבזנית" ועומדת מעל לאמצעים העומדים לרשותה, זוכה ליתרון על המתחרות. כך למשל, היא עשויה לשכור מנהלים ופרקליטים טובים יותר, אמצעי פרסום יקרים ומשתלמים יותר, וכ"ו. כאשר היא נקלעת להקפאת הליכים, לא מעט בשל אותו ניהול בזבזני, יכולה לעלות אף כאן אותה טענה: הגעה להסדר נושים אשר "מוחל" על חלק מחובות העבר שלה (קרי, הנושים הרגילים, לפחות, אינם זוכים ל-100% מחובם), מהווה יתרון בלתי הוגן על המתחרים, אשר שמרו על מסגרת התקציב ו"הסתפקו במועט". יוצא, כי טענה זו הינה טענה כללית היפה לרוב מקרי הקפאת ההליכים; אמנם, במסגרת ליגת כדורגל, תנאי התחרות מסודרים ומובנים יותר, אולם אין בכך כדי להוות שוני מהותי מהתחרות הקיימת בכל תחום. טענה זו של ההתאחדות הינה "טענת רקע" המלווה את התחום בכללותו, וגורסת כי לא פעם, מבנה הקפאת ההליכים גורם לחוטא לצאת נשכר. לעניין זה התייחסתי בעבר, בהחלטתי בפש"ר 1361/02, בש"א 21590/02, רוטל-קום נ' תבל כדלקמן: "בעיה מרכזית היא היכולת להשתמש בהקפאת הליכים כ"הליך שמיטת חובות" או "שיפור עמדות" גרידא, בעיקר אל מול הנושים הבלתי-מובטחים, כשם ששימוש בלתי-ראוי במוסד ההפטר עשוי לשמש חייב חסר תום-לב. זאת בעיקר אם השליטה בחברה, בסופו של יום, נותרת בידי אותם בעלי עניין או מקורביהם. מסיבה זו, אחת הדרישות אשר העלה הדין האמריקאי, וזאת שלא בכדי, היתה חשיפת כל קשר אשר קיים בין המשקיע המציע לרכוש את החברה לבין בעלי העניין הקיימים, וחשיפת כל גמול או רווח אשר מפיקים בעלי השליטה מההסדר. בעיה נוספת, הקשורה בטבורה לסכנת "הליך שמיטת החובות", הוא המסר שמעביר הדין לבעלי העניין בחברה; בהעדר פיקוח נאות על הקפאות הליכים, עשויים הללו להשתמש בהקפאת ההליכים ככלי בכדי להימלט מלתת את הדין על מעשים ומחדלים בלתי ראויים אשר גרמו, או למצער תרמו, לקריסת החברה". 37. מסיבה זו, כפי שהובהר באותו עניין, דורש הדין האמריקאי מהחברה בהקפאה לעמוד בדרישות גילוי ושקיפות מחמירות במיוחד. זאת, כדי לנסות ולהכהות במידת האפשר את אותה בעיה. עיננו הרואות; טענות אלו דומות דמיון רב, ולא בכדי, לטענותיה של ההתאחדות; יוצא, כי טרונייתה של זו האחרונה אינה אלא טרוניה כנגד הסכנות הצפונות בדין הכללי לכשעצמו. אלא שפתרונן של בעיות כבדות-משקל אינו בהתעלמות מדיני הקפאת ההליכים. הפתרון טמון בהקפדה, בנסיבות כל מקרה ומקרה, על העדר ניצולו לרעה - ואף בעמידה על כך כי במקרים המתאימים, יתנו בעלי השליטה שגרמו לקריסת החברה (או הקבוצה) את הדין באופן אישי. אכן, לעיתים קרובות מדי דבר זה אינו קורה, באשר המפרק או הנאמן אינם פנויים לכך, או שהם נמנעים מסיבות כאלו ואחרות מלהסתכסך עם בעלי השליטה הקודמים. עסקינן בבעיה אמיתית, אשר ראוי היה כי המחוקק יתן עליה את הדעת. אלא, שבכל האמור לעיל אין כדי לקבל את עמדת ההתאחדות, נהפוך הוא; הבעיה הינה כללית, ואין היא מיוחדת לכללי התחרות ההוגנת בתחום הכדורגל. 38. זאת ועוד; סוגיה חשובה נוספת, הפועלת כנגד עמדת ההתאחדות, הינה העובדה כי אף להקפאת הליכים ישנו מחיר, לעיתים כבד מאד, כנגד החברה או הקבוצה. מחיר זה מתגלם בצורת נזקים אשר סופגת החברה מעצם הכניסה להקפאת הליכים. אמנם, כניסה להקפאת הליכים מונעת נקיטת הליכים ממשיים כנגד חברה חדלת-פרעון, אולם דבר זה מלווה לא פעם בנזקים כבדים: אובדן מוניטין, נטישת עובדים, ספקים ולקוחות המסרבים להתקשר עם החברה, חילוט ערבויות בנקאיות אוטונומיות, ועוד כהנה וכהנה. זאת ועוד; כניסה להקפאת הליכים, אף של חברה בעלת פוטנציאל ריווחי, טומן בחובו גם סיכון כי ההקפאה לא תצלח, לא יגובש הסדר נושים, והחברה תכנס לפירוק. לאחרונה, היה בית משפט זה עד לקריסתן של חברות פעילות ובעלות-מוניטין מקבוצת "פלד-גבעוני", אשר לא כולן הצליחו לגבש הסדר נושים, וחלקן קרסו ונקלעו להליכי פירוק וכינוס. יוצא, כי אף בהחשב בסיכוי למחיקת חובות, הרי המהלך של כניסה להקפאת הליכים (קל וחומר פירוק) איננו כה "אטרקטיבי" כפי שחוששת ההתאחדות. זאת, אף לגבי גופים המצויים בקשיים. עסקינן במהלך פוגעני שהצלחתו אינה בטוחה. אף נסיבות המקרה הנוכחי הינן דוגמא יפה ל"מחיר הקפאת ההליכים": הכח רמת-גן נפגעה קשות מן המהלך, ירדה שתי ליגות, פעילותה נפגעה והמוניטין שלה ניזוק קשות. זאת ועוד; מספר פעמים, היתה הקבוצה קרובה מאד למצב בו יכשל ההסדר כליל, ויקיץ הקץ על פעילותה. המסקנה כי החשש מ"הצפה" של קבוצות שיפנו להליכי חדלות פרעון, אין לו על מה שיסמוך. זאת ועוד; טוב היתה ההתאחדות עושה, אם תחת להלין על תחולת החוק ועקרונות היסוד של השיטה על קבוצות כדורגל, היתה מתכבדת ומהדקת את הפיקוח, בכדי למנוע ניהול בזבזני ולעיתים בלתי-חוקי של קבוצות אלו ואחרות. זאת במיוחד תוך הידוק הפיקוח ומיצוי הדין עם בעלי-שליטה ועסקני כדורגל אשר "סרחו", באופן אישי. בשולי הדברים יוער, כי יש להבחין הבחן-היטב בין מצב בו מגיעה קבוצה להסדר נושים או מכירת פעילות עקב חדלות-פרעון, לבין מצב בו היא ממשיכה להתנהל "as is" תחת פירוק או כינוס "נצחיים". במקרים אלו האחרונים, יתכן ובנסיבות מסויימות ניתן יהיה לקבוע, כי אין ב"פירוק נצחי" תוך המשך פעילות, כדי לפטור את הקבוצה מלעמוד בעקרון הרציפות, המתבטא בתנאים הנדרשים כדי לפתוח את עונת המשחקים בליגה. אלא, שבנסיבות המקרה אין כל צורך לדון בשאלת "הפירוק הנצחי", וניתן להותירה בצריך עיון. 39. אשר לטענה כי טיבן של קבוצות בארץ הוא להתנהל תחת "מימון דק" ועל סף משבר; אף אם הדבר נכון, אין בכך כדי לפטור מדרישות הדין; יש לזכור, כי דיני חדלות הפרעון חלים אף לעניינם של גופים אשר מעצם טיבם לא נועדו להיות רווחיים, כגון עמותות. אף בפירוקה של עמותה, חל עקרון השיוויון בין הנושים במלוא כוחו, ואין להתיר סטיה ממנו, אף אם לכאורה היא מעוגנת בתקנון העמותה. זאת ועוד; דומה כי בטענה זו, מנסה ההתאחדות ליהנות (במובן מסויים) ממחדלה היא; העובדה כי ניהול קבוצות ספורטיביות בארץ הפך, לדאבון הלב, ל"משברי באופן כרוני", כפי שעולה מטענות המשיבים, יש בו, לכל היותר, כדי לבחון את אופן ניהול הענף ואת הגופים המנהלים אותו, ולחולל בהם רפורמות מקיפות, במידת הצורך. אין בו כדי ליתן להם "הנחה" בדמות סטיה מכללים קוגנטיים הנהוגים בדיני המדינה כלפי חברות ועמותות כאחד. יוצא, כי טוב היה לטענה זו אלמלא נטענה כלל ועיקר. סיכומם של דברים: מכל האמור לעיל עולה, כי עניינן של קבוצות כדורגל וליגת הכדורגל אינו "יחודי" במידה כזו המצדיק פרשנות לפיה אין דין חדלות הפרעון חל עליהן. אי לכך, מתייתרת השאלה האם קיימת לבית המשפט של פירוק סמכות להחריג את עניינן מן הדין הרגיל. 40. נותר לדון בסוגיה הבאה, והיא עניין ההפרדה שמנסה ההתאחדות לעשות בין יכולתה לדרוש פרעון חובות עבר מעם הקבוצה ב"כובעה" כחברה, לבין יכולתה להטיל סנקציות על הקבוצה ב"כובעה" כקבוצה ספורטיבית החברה בליגה. לפי גישה זו, אף אם חלים דיני חדלות הפרעון ומונעים חלוקה בלתי-שוויונית, הרי עדיין עומדת להתאחדות זכותה "להסיק מסקנות", ולנקוט כנגד הקבוצה בסנקציות על הפרת התקנון, כולל שלילת חברותה בליגה. אין חולק, כי ספק "פרטי" רשאי להפסיק את התקשרותו עם חברה חדלת-פרעון, אף אם נכנסה להקפאת הליכים; אמנם, אין הוא רשאי לגבות ממנה חובות עבר שלא כדין, אולם אין הוא חייב להוסיף ולספק לה שירותים. אלא, שאין דין אדם פרטי כדינו של גוף "דו-מהותי" או גוף ציבורי. זאת במיוחד, אם עסקינן בגוף המקיים מונופול על סוג פעילות פלונית. במקרים אשר כאלו, אין אותו גוף יכול לטעון "זכותי עומדת לי" בבחינת מובן מאליו בכדי לשלול את התערבות בית המשפט בשיקוליו ודרכי פעולתו. לעניין זה, דין בית המשפט של חדלות פרעון כדין כל ערכאה אחרת, הפועלת בתחום סמכותה (לעניין זה, ראה גם פש"ר 2624/99 רשם העמותות נ' ארגון השוטרים); דומה, כי בטענת ההתאחדות כי החברות בה הינה "וולונטרית", יש מעט מן ההתממות; עסקינן בגוף מונופוליסטי דה-פקטו, אשר החברות בו הינה תנאי ליכולתה של קבוצת כדורגל מקצועית לפעול ככזו. אין ליגה מתחרה שוות-מעמד, ואין "ספקים" אחרים אליהם יכולה קבוצה, שסורבה על-ידו, לפנות כדי לקבל את אותו שירות בעתיד. לעניין זה יאמר, כי ההתאחדות ממלאת כמעט את כל סממני ההיכר לעמותה דו-מהותית, כפי שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, וכן בעניין ארגון השוטרים: א. ההתאחדות איננה גוף עסקי פרטי. ב. ההתאחדות חולשת על פעולות שמעורב בהן אינטרס ציבורי חשוב - קיום חלקה הארי של פעילות ליגות הכדורגל. ג. ההתאחדות נהנית ממונופולין בתחום פעולתה. ד. ההתאחדות נהנית מתמיכות תקציביות רבות, וחולשת על תקציבים גדולים. ה. ההתאחדות אינה כרוכה במערכת ערכים יחודית (כגון זו של עמותה דתית), אשר עשויה שלא לעלות בקנה אחד עם הדין הכללי. 41. יוצא, כי עסקינן בגוף דו-מהותי במובהק; ככזה, הוא חב אף בחובות מתחום המשפט הציבורי, כולל חובת הגינות כלפי קבוצות המבקשות להרשם לפעילות במסגרתו. מכאן עולה כי כשם שגוף דו-מהותי שכזה אינו יכולה (לדוגמא), לקבוע בתקנונה סעיף (או לפרש סעיף קיים) כאוסר על השתתפות קבוצה של בני-מיעוטים בליגת העל - כך אין הוא יכול לאסור על קבוצה להשתתף משום שנאמנה הקפיד על עקרון השיוויון בין נושיה, ומנע את העדפת הנושים המחזיקים בפסקי-בורר. לעניין זה, אין נפקא מינא האם איסור ההשתתפות בא על דרך "סנקציה" בשל אי תשלום חובות העבר, או מתבטא בכל דרך אחרת. אכן, תקנוניה של ההתאחדות לכדורגל חלים ומחייבים את הקבוצות, אולם תחולה זו הינה בכפוף לדין. במקום בו הדין סותר את התקנונים, נאלצים התקנונים לסגת (בין אם במישרין, ובין אם על-ידי פרשנות הקובעת כי סעיפי התקנון, אף אם הם מנוסחים בצורה גורפת, לא נועדו לחול מקום שהדין המהותי קובע אחרת). נסיון ההתאחדות להפעיל "סנקציות", לרדוף או לשלול זכויות מקבוצה אשר כל חטאה הוא כי קיימה את הדין, שקול לחריגה מסמכות וניצול כח לרעה. כל כולו אינו אלא נסיון לעקוף את "גזירת" הדין, האוסר לגבות חובות עבר במישרין לאחר הסדר נושים או רכש אגב פירוק. זאת, על דרך של מסר "יאמר בית המשפט את אשר יאמר - שלם, ולא תפגע". פגיעה זו, בנסיבות המקרה, עשויה לעלות לכדי חיסול מוחלט של החברה, דבר אשר יהפוך את הסדר הנושים כולו לפלסתר. 42. אי לכך, אין ההתאחדות יכולה להתלות בזכותה שלא לרשום קבוצה אשר הפרה את התקנון או לא עמדה בדרישותיו; מרגע שחל הדין המהותי של חדלות-פרעון, הרי קבוצה אשר שמרה עליו נחשבת כקבוצה שפעלה כדין. אי לכך, שימוש בסנקציות כנגדה הינו בגדר חריגה מסמכות, או למצער הפעלת סמכות הנגועה בשיקולים זרים. אם וכאשר פועל גוף דו-מהותי בדרך כזו, סמכותו ואף חובתו של בית המשפט הינה לבטל את החלטתו זו ולהשיב את הצדק אל כנו. "כפיה" זו של בית המשפט, אם לנקוט בביטוי שעלה בטענות המשיבים, איננה אך ורק מכח דיני פירוק, אלא מכח עקרונות היסוד של השיטה ועקרונות הבסיס של המשפט המנהלי הישראלי. אי לכך, משהוברר הדין החל, טוב תעשה ההתאחדות אם לא תנסה לנקוט בסנקציות מתקנוניה אשר נועדו לאלץ את הקבוצה, הנאמן והרוכשת לעקוף אותו, באשר סביר להניח כי החלטה כזו תבוטל. 43. לאור כל האמור לעיל, דין עמדת הנאמן ובקשתו להתקבל. בנסיבות העניין, תשא ההתאחדות בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין. לפנים משורת הדין, ולאור הנזק אשר נגרם להם בלאו-הכי, לא מצאתי מקום לחייב את יתרת המשיבים בהוצאות. כדורגלדיני ספורטאיגודי ספורטההתאחדות לכדורגלחדלות פירעון