החלטה מונחת בפני בקשתו של הנאמן של קבוצת נגה אלקטרומכניקה בע"מ (להלן: "הנאמן" ו"הקבוצה", בהתאמה), כי אורה לבנק המזרחי המאוחד בע"מ, בנק איגוד לישראל בע"מ ובנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנקים") להמנע מלפרוע שורת ערבויות בנקאיות שניתנו על-ידי חברות הקבוצה לטובת חברת שלמה חבר בע"מ (להלן: "חבר בע"מ") ושתי חברות אחרות (להלן: "המשיבות"). המשיבות מתנגדות לבקשה, ואילו כונס הנכסים הרשמי והבנקים תומכים בה. לאחר שעיינתי בכתבי טענותיהם רחבי-היריעה של הצדדים ונערך בפני דיון, הגיעה העת ליתן החלטתי. עובדות המקרה; 1. חמש הערבויות הבנקאיות הוצאו לטובת המשיבות בין התאריכים 20.5.02 עד 19.6.02, בסכום כולל העולה על 11 מיליון ש"ח, בקשר עם פרוייקטים של הקמת מרכזים מסחריים. 2. ביום 17.9.02, הגישה הקבוצה בקשה להקפאת הליכים לפי סעיף 350 לחוק החברות; בית המשפט נעתר לבקשה, ומינה את הנאמן לתפקידו. חרף האמור בבקשת הקבוצה, נמנע בית המשפט מליתן צו גורף להקפאת פרעון ערבויות, והסמיך את הנאמן להגיש בקשה ספציפית לביטולן של ערבויות בנקאיות ספציפיות, אשר נחזות בעיניו כפסולות, בטלות או שאין לחלטן מטעמים אחרים שבדין. מכאן הבקשה אשר בפני. טענות הנאמן; 3. לפי כתבי הערבות, כל הערבויות נשוא המקרה דנן הוצאו להבטחת ביצוען של עבודות בניה להקמת מרכז מסחרי בבאר שבע, או לחלופין הקמת מספר מרכזים, כאשר העיקרי ביניהם הינו המרכז בבאר-שבע. עסקינן בערבויות ביצוע, הנועדות להבטיח כי הקבוצה תבצע את העבודות כהלכה. אלא שלא קיים בקבוצת נגה כל פרוייקט של הקמת מרכז מסחרי עבור מוטבי הערבות או מי מהם. 4. המשיבות, לפי בדיקת הנאמן, אינן רשומות כלל ועיקר במרשם רשם החברות. 5. לטענת הנאמן, יש ראיות לכאורה כי הערבות הבנקאית אינה אלא כיסוי לבטוחה כספית בגין אשראי מסוג זה או אחר שהוזרם לקבוצה או דרכה, להבטחת השתתפות עתידית ברווחים צפויים של מיזמי נדל"ן. הבנקים לא הסכימו מעולם למתן ערבויות מקדמה או ערבויות פיננסיות במסווה של ערבות ביצוע. אם כך הוא הדבר, הרי זו בטוחה מוסווית שהינה נטולת תוקף. 6. בנסיבות המקרה, כאשר הסיבה להוצאת הערבויות היא עלומה, ולאור היקף הערבויות, עסקינן בעסקה חריגה שלא במהלך העסקים הרגיל, שספק אם התקבלו כל האישורים הדרושים להוצאתה אל הפועל. עסקינן בחריג לעקרון העצמאות של הערבות הבנקאית האוטונומית קיים חשש כי הלכה למעשה, שונו תנאי הערבות בלא לידע את הבנקים מוציאי הערבות. תגובת המשיבים; 7. הערבויות הבנקאיות נמסרו למשיבים בשל שתי עסקאות: א. עסקה בין מר שלמה חבר, איש עסקים בעל אזרחות מכסיקנית (להבדיל מתאגיד בשם חבר בע"מ, שאינו קיים כלל ועיקר), בקשר להעמדת כספים בפרוייקט בניית קניון בדימונה. ב. עסקה בין נגה תעשיות לבין החברה הזרה שבבעלות חבר, הרשומה באיי הבתולה, בקשר להעמדת כספים לצורך ביצוע עסקת רכש מקרקעין והקמת מבנים מסחריים בבאר-שבע. 8. שני ההסכמים נערכו בכתב, ושניהם מאוזכרים בנוסח הערבויות הבנקאיות. אין מדובר בערבויות ביצוע, או עסקאות פיקטיביות; הערבויות ניתנו למטרה אחת בלבד, והיא שימוש כבטוחה להשבת הלוואה בסך של כ-3 מיליון דולר. הכספים דנן הועברו ישירות לחשבונה של נגה בבנק איגוד. הסך הכולל של הערבות אינו מכסה את כל סכום ההלוואה, באשר שתי בטוחות נוספות שהובטחו למשיבים לא ניתנו. 9. ההסכמים בין הצדדים, אשר נגעו לבניית מרכזים מסחריים, נחתמו לאחר שמנהלי הקבוצה דאז, מר אוזן ומר גולדנברג, וכן עורך-דינם, מסרו למשיבים פרטים על התוכנית של הבניה וכדאיותה, כולל דוחות מפורטים. כל ההסכמים נעשו עם מר חבר אישית, ולא עם חברה בשם "שלמה חבר בע"מ". 10. נספח ו' להסכם קבע כי נגה תיתן בידי מר חבר ערבות בנקאית (בין יתר הבטחונות). הערבויות הוצאו ונמסרו למר חבר אישית. 11. רק לאחר שביקשו המשיבים להעמיד את הערבויות לפרעון, עקב הפרת ההסכמים בידי הקבוצה, הוברר למשיבים כי קיימות אי-התאמות מסויימות בין הפרטים הרשומים בערבויות הבנקאיות לבין ההסכמים, אשר אינן עולות לכדי פגמים מהותיים בנוסח הערבויות הבנקאיות - כך למשל הוספת המילה בע"מ לאחר שמו של מר חבר, וכן הוברר כי כתובות המוטבים נרשמו בתל-אביב במקום במכסיקו-סיטי. כן הוברר כי קיימת טעות באות משם החברה, וזאת בשל איות שמה באותיות עבריות "גי-אי-אל" בהסכם באר-שבע, כך ששמה נרשם בטעות עם האות "G" במקום האות "J". מקור הטעות בטפסים אשר מולאו בידי נגה תעשיות. 12. הנאמן מבסס בקשתו על חששות בלבד, בלא לאמתן, לפיהן קיים חשש שמדובר בערבות ביצוע. זאת, בלא המצאת תצהירים מפי מנהלי נגה, לגבי נסיבות הוצאת הערבות, דבר אשר היה מגלה כי נגה קיבלה תמורה מלאה בעד הוצאת הערבות. אין זה מתקבל על הדעת כי פרעון ערבות בנקאית אוטונומית, יעוכב בשל השערות בלבד, שאינן מחליפות הוכחת תרמית או קיום עילה מוכרת אחרת. זאת, באשר עסקינן בערבות שהינה בתחום היחסים בין הבנק לבין מוטב הערבות. 13. לא הוכח זיוף הערבויות, ואין ממש בהשערות הנאמן. כמו כן, אין עסקינן בערבויות ביצוע. מן הרישומים בכתב הערבות לא ניתן ללמוד אלא כי הערבות הוצאה בקשר עם הפרוייקטים המסויימים נשוא ההסכמים. על מהות הערבות יש ללמוד מתנאי אותם הסכמים, שמכוחם הוצאה הערבות, ומטרתן היחידה היא להבטיח סכומים אשר הועברו במלואם הישר לחשבונה של נגה. שני ההסכמים היו כשרים וקשורים קשר הדוק לפרוייקטים שהתנהלו במהלך העסקים הרגיל של נגה. 14. גם אם בערבות הבנקאית יש קישור לעסקת היסוד, אין עצמאותה נפגעת בשל ציון העילה, וזאת לפי הלכת רע"א 4256/93 שיכון עובדים נ' ארז תעשיות בניה. 15. עצם רישום המוטב כ"שלמה חבר בע"מ" אין בו כדי להצביע על תרמית כלשהי, באשר ההסכם נערך עם מר חבר אישית, ולא עם חברה אשר כלל אינה קיימת. עסקינן בטעות בלבד שאין לפרשה לרעת המשיבים, מקום בו הסכם היסוד מגלה כי הערבות נחתמה עם אדם פרטי. אין בך תרמית, ואין הגיון בביצוע תרמית בדרך זו, ממנה לא יכול איש מן "הרמאים" להנות. כמו כן, הסכומים נשוא הערבות אכן הועברו במישרין לחשבונה של נגה. גם העובדה כי התאריכים בנוסחי הערבויות שונים מתאריכים המופיעים על הערבות אינה מעלה או מורידה, שכן אין בכך כדי ליצור הסכמים אחרים. תגובת בנק המזרחי; 16. המוטב הבלעדי של הערבות הינו תאגיד הידוע בשם "שלמה חבר בע"מ", ולא איש זולתו; על-פי סיפת כתב הערבות, אין הערבות ברת הסבה ולכן איש מלבד אותו תאגיד אינו רשאי לדרוש את פרעונה. הדרישה לפרעון הערבות, לעומת זאת, הוצאה בידי א ד ם בשם שלמה חבר (להלן: התובע), אשר איננו זכאי לדרוש את פרעונה; לכן, לא הומצאה לבנקים מעולם דרישה בת-תוקף, ואין נפקא מינא אם צודק התובע בטענתו כי אין ולא היה תאגיד בשם "שלמה חבר בע"מ", אם לאו. למעשה, התובע עצמו נזקק ומשתמש בעסקת היסוד, בניגוד לעקרון העצמאות של הערבות הבנקאית האוטונומית, היוצר ניתוק מוחלט מעסקת היסוד. למצער, אין ליתן לתובע זכות לדרוש את הפרעון לפי הלכות הערבות הבנקאית האוטונומית. 17. אלמנט ההתאמה הינו בעל משמעות רבה בדיני ערבות אוטונומית; כך למשל ברע"א 2078/02, עתודות נ' מטרי, מונה בית המשפט את עקרון ההתאמה כשווה מעמד לעקרון העצמאות, וקובע כי הדרישה לפרעון הערבות מחייבת תאום מלא בין הפרטים המוצגים לבנק לשם קבלת תשלום הערבות לבין הפרטים הנדרשים בכתב הערבות. תגובת בנק איגוד; 18. הדרישה לפרעון הערבות אינה כדין ואינה ברת-תוקף, והערבויות עצמן בטלות ומבוטלות ממספר סיבות, כולל העדר יריבות, הנובעת מהעדר זהות בין מוטבי הערבות (שתי חברות ישראליות) למבקשי הפרעון (אדם פרטי וחברה זרה). כמו כן, קיימות אי התאמות בסכומים ומועדי ההסכמים, וכן מפני שלא הוכח כי ההסכם נשוא ערבויות הביצוע לא בוצע. 19. השוני בין מוטבי הערבות לדורשי הפרעון אינו פליטת קולמוס או טעות הגהה, אלא הבדל עקרוני ומהותי בזהות המוטבים, זאת כאשר הערבויות אינן ניתנות להעברה או הסבה. כך, סותרות הערבויות את עקרון ההתאמה המוחלטת, השולט בדיני הערבות הבנקאית האוטונומית, אשר סטיה ממנו תותר אך ורק אם מדובר בטעויות קולמוס או טעויות הגהה. כמו כן, ניתן להקיש לעניין זה מן ההלכה הפסוקה לעניין שיקים המסומנים "למוטב בלבד", לגביהם קבעו בתי המשפט כי על הבנק לנהוג קפדנות יתרה ולהמנע מלפרעם לטובת מוטב ששמו שונה, ולו במעט, מזה המופיע על גבי השיק. במסגרת זו, נקבע בת"א 30453/01 בנק טפחות נ' הבנק הבינלאומי בע"מ, כי אף הבדל קטן בשמה של חברה ימנע את הפרעון, באשר קיימת חשיבות מרובה לשמה של החברה, שאינה אלא אישיות משפטית ערטילאית. 20. נסיונם של דורשי הפרעון להסתמך על עסקת היסוד בטענה כי הם מוטבי הערבות הינו בגדר תרתי דסתרי; לא ניתן להסתמך על עסקת היסוד מחד גיסא, ומאידך גיסא לטעון ליתרונות הנובעים מערבות אוטונומית המנותקת כליל מעסקת היסוד. 21. ההסכמים מכוחם הוצאו הערבויות, כמצויין במפורש בגוף הערבויות, הינם שני הסכמים: א. הסכם להקמת מרכז מסחרי מיום 19.5.02 ב. הסכם הקמת מרכז מסחרי בבאר-שבע, בקשר עם הסכם מיום 9.6.02. לעומת זאת, ההסכמים אשר דורשי הפרעון מסתמכים עליהם הינם שני הסכמים עם חברת נגה אלקטרומכניקה נדל"ן שנחתמו ביום 15.5.02, במסגרתם התחייב מר חבר להעמיד לטובת נגה נדל"ן סכומים שונים, בתמורה לעמלה, וכן הסכם מיום 14.6.02 בין החברה הזרה בדבר מתן הלוואה לנגה תעשיות. עסקינן באי-התאמה ברורה בין כתבי הערבות, שהינם ערבות ביצוע, לבין הדרישה, שהיא לפרעון ערבות פיננסית. ערבות פיננסית, להבדיל מערבות ביצוע, אינה קשורה בהכרח לעסקת יסוד כשלהי, ואי לכך, דורש הבנק בטוחות גבוהות בהרבה לעניינה, באשר הסיכון הכרוך בה לבנק גבוה הרבה יותר. לקבוצת נגה הועמדה מסגרת קבועה לערבויות פיננסיות, לצורך פרוייקטים שונים. ערב העמדת הערבות, מסגרת זו נוצלה במלואה, ולא היתה יכולת ליתן ערבויות פיננסיות נוספות. מאידך, ניתן היה להוציא ערבויות ביצוע. 22. הערבויות הועמדו לחברות ישראליות, ולא בכדי; הבנק לא היה מסכים להעמיד ערבויות לטובת תושב זר, קל וחומר שלא לחברה זרה שלא נרשמה מעולם בישראל ואינה רשאית, אם כן, לקיים עסקים בישראל. הבנק לא התבקש מעולם לתקן את הערבויות. יודגש: בגוף הערבויות דנן נאמר במפורש כי הבנק ערב לסכום המגיע או עשוי להגיע מאת נגה תעשיות אלקטרו מכניות בקשר עם הסכם מיום 19.5.02 להקמת מרכז מסחרי. כך (בשינויים המתאימים), נוסחו גם הערבויות האחרות. לו היה מדובר בערבויות פיננסיות, הרי שבגוף הערבויות לא היה מצויין פרוייקט כלשהו. 23. ההלכה הפסוקה קבעה, כי להבדיל מערבות פיננסית, ערבות ביצוע מבטיחה ביצוע חוזה בין החייב למוטב הערבות; ערבות זו קשורה לעסקת היסוד וניתנת במסגרת אותו הפרוייקט, ולמען הבטחתו. א. ברע"א 5516/95 עיריית ראשון לציון נ' דיור לעולה בע"מ, נדונה ערבות ביצוע שהוחלפה בערבות בדק (טיב). בית המשפט המחוזי, בפסק-דין שאושר בידי בית המשפט העליון, קבע כי חל החריג לפרעון הערבות. ב. ברע"א 4186/97 שוורץ נ' מ.שגב בניה, קבע בית המשפט המחוזי בחייפה, כי אם מלשון כתב הערבות עולה כוונה ליצור התחייבות ספציפית בלבד, תוך קשירתה במפורש לבדיקה לפי עסקת היסוד, הרי עניין הבדיקה טעון בירור במסגרת התובענה בין הצדדים. 24. יוצא, כי מימוש ערבות למטרה השונה מהמטרה לשמה נמסרה, היא מעשה הקרוב למרמה, המונע את מימוש הערבות. כך גם במקרה דנן. עמדה זו נתמכת גם במאמרו של פרופר מאוטנר "תרמית וביטול החוזה בדרך של התנהגות", עיוני משפט יא, 501, שם טוען המחבר כי חריג מרמה יחול גם בנסיבות של "קיום כפול", קרי, דרישת פרעון ערבות לאחר ביצוע מושלם או קרוב למושלם. 25. בנסיבות, המקרה, מדובר בערבויות ביצוע במובהק, כפי שעולה מנסיבות הוצאת הערבות ונוסחן: הערבויות הוצאו בעקבות בקשה מפורשת של הקבוצה להוציא ערבויות ביצוע, כאשר לא היה ביכולתה לקבל ערבות פיננסית. הערבויות נרשמו כערבויות ביצוע בספרי הבנק, ונוסחן מעיד עליהן כי הן קשורות לעסקת היסוד של הקמת המרכזים המסחריים. לפי הלכת ע"א 255/89 פרדו דניאל, הרי גם תנייה בערבות כי תשולם לפי דרישה ראשונה, אין בה כדי לבסס מסקנה החלטית בדבר טיבו של המסמך, דבר שיעשה על סמך התייחסות למכלול הקביעות המצויות בו - ובנסיבות המקרה דנן, ערבויות ביצוע. 26. הבנק הוטעה בידי הקבוצה ומבקשי הפרעון, ולכן הערבויות בטלות לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), ולמצער בשל טעות לפי סעיף 14 לאותו חוק, אשר המשיבים ידעו עליה היטב. טענות המשיבים אינן נכונות, וסותרות מצגים מפורשים שניתנו לבנק, וחלקן מהוות עדות בעל-פה כנגד מסמך בכתב, ואף סוטות משורת ההגיון: גרסתם של מבקשי הערבות, אף לגופה, אינה יכולה לעמוד. לבנק הוצג מצג כי מדובר בערבויות ביצוע, וכן נמסרו בכתב פרטי המוטבים ופרטי ההסכמים להבטחת ביצועם הוצאו הערבויות. כתב הדרישה סותר לחלוטין עובדות אלו, בפרטים רבים עליהם עמד הבנק במפורט. טענות המשיבים בעניין זה, כאשר כתבי הערבות לא שונו, הינם בגדר טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב. מוזרה היא גרסתו של מר חבר, באשר אם היו הערבויות מובאות לבדיקתו ואישורו, היה נוכח על-נקלה בטעות ה"סדרתית" בשם המוטב, שהופיעה בכל הערבויות. העובדה כי שמר על שתיקה ולא ביקש לתקן את הערבות מעידה כי הערבויות לא הוצאו כלל לטובתו לטובת החברה הזרה, ולמצער, שניהם היו שותפים בקנוניה כנגד הבנק. 27. במסגרת תגובתם, טוענים דורשי הערבות כי הערבויות ניתנו כבטוחה להשבת תשלומים של החברה הזרה בסך 3 מיליון דולר; אלא שאין כל קשר בין הכספים שהתקבלו בבנק לבין העמדת הערבויות, והבנק לא ידע ולא היה עליו לדעת על קשר כזה. כמו כן, חלק ניכר מן הכספים דנן הוצא מן הבנק על-ידי מנהלי נגה: א. בתאריך 29.5.02 התקבל בבנק, סך של 2 מיליון דולר (7.5 מיליון ש"ח לפי השער דאז), מהחברה הזרה, שחלקו הגדול הומר לשקלים. חלק מהסכום שימש לכיסוי חובות החברה, וחלק, בסך 2.25 מיליון ש"ח, הועבר לחשבונם הפרטי של חיים ודבורה אוזן, מבעלי השליטה בקבוצה, לשמש כחלק מפרעון הלוואה, בעד שחרור בטוחות שהיו בידי הבנק. יוצא, כי לא היה כל קשר בין סכומים אלו לבין ערבות הביצוע הראשונה, שניתנה טרם העברת הכספים דנן, בלא כל התאמה עמם. ב. סך נוסף של מיליון דולר התקבל ביום 14.6.02 מהחברה הזרה לחברת נגה נדל"ן, ועוד באותו היום הועבר לחשבון מט"ח של הזוג אוזן, ברובו המכריע. אי לכך, עומדות לבנק אותן טענות של העדר קשר בין סכום זה לבין הערבות. לו היתה הערבות השניה מתבקשת כנגד קבלת הכספים, לא היה הבנק מתיר בשום פנים ואופן את הוצאתם ממנו בדרך שהוצאו. 28. מכל האמור לעיל, עולה כי הערבויות הוצאו, למצער, תוך הטעייה של הבנק. אי לכך, זכותו לבטלן (לעניין זה, ראה גם ע"א 508/89 פחות נ' דובובי, וכן פסק דינו של בית המשפט של פירוק בפש"ר 2185/89 הבונים נ' חברת מבני תעשיה, שם נקבע כי קנוניה בין החייב לנושה מהווה טענת הגנה כנגד תביעה לשיפוי). מנסיבות המקרה עולה מסקנה מפורשת כי הערבויות הוצאו במרמה, תוך הצגתן כערבויות ביצוע. אין ספק כי החברה הזרה, ומר חבר הטוען להיות נציגה, היו ערים לכך כי הם עצמם אינם המוטבים בכתבי הערבות, אלא שתי חברות ישראליות בשם שלמה חבר בע"מ ו-גי.אי.אל בע"מ אשר מקום מושבן בתל-אביב, והתנהגותם מעידה על שיתוף פעולה בקנוניה כנגד הבנק. אין מדובר בטעות חד-פעמית, אלא ב"טעות" חוזרת, שהופיעה על-פני כל הערבויות הבנקאיות. למצער, עסקינן בשותפים ליצירת מצג מטעה, עלין הסתמך הבנק ושינה מצבו לרעה, ואי לכך מושתקים הם עתה מלטעון כי הם המובטחים בערבות. תגובת הנאמן לתגובת המשיבים; 29. טענת סף: המשיבים נוקטים ערבוב בטענותיהם בין שמות החברות השונות בקבוצת נגה, כאשר לכל אחת מהן בעלי מניות ונושים משלה. יוצא, כי מגרסת המשיבים עצמם, עולה באופן מפורש כי הגוף הבלעדי לעסקות נשוא הערבות היא נגה נדל"ן בלבד. אמנם, הטוען לפרעון ערבות אוטונומית אינו חב בהוכחת החוב הנטען, אולם אין ספק כי עליו לציין קיום חוב כלפיו. לכן, אף לגרסת המשיבים, הרי נגה אלקטרומכניקה ונגה תעשיות אינן חבות להם דבר בכל הנוגע לעסקאות נשוא הבקשה. מכאן, שאין לחייב את הבנקים לפרוע חובות נטענים של שתי החברות דנן, באשר אין כל סיבה כי כספים שהועברו לחברה פלונית בהם היא אמורה לחוב, יגדילו את חובן של חברות אחרות לבנקים. 30. מנהלי הקבוצה, מר אוזן ומר גולדברג, מאשרים את גרסת המשיבים, אולם דומה כי הם בעלי עניין בנושא, ויש להזמינם לעדות בכדי לרדת לעומקם של דברים. לפי גרסתה של גב' שכטר, מנהלת החשבונות של הקבוצה דאז, עסקינן בערבויות ביצוע. גב' שכטר היתה מוסמכת להוציא ערבויות ביצוע וטיב, אולם לשם הוצאת ערבויות פיננסיות, היה עליה לקבל את אישור המנכ"ל (מר גולדברג או אוזן), בצירוף תנאים נוספים. הבטחת אשראי שלא ניתן לקבוצה בגדר מקדמות לא היה כלל בגדר סמכותה ולא בוצעה על-ידה. חמש הערבויות נשוא הבקשה, הוצאו לבקשת גב' שכטר, לאחר שמר אוזן או מר גולדברג פנו אליה טלפונית והורו לה לפנות אל הבנקים בבקשה בהולה להוציא ערבויות ביצוע מתוך המסגרת המתאימה בבנקים. כל מה שנכתב בערבויות הבנקאיות אכן התאים למה שכתבה גב' שכטר על טפסי הבקשה. 31. חרף בקשתה של גב' שכטר, שחזרה ונשנתה, לא הוצגו בפניה מעולם חוזי היסוד נשוא הערבויות הבנקאיות. חשדה החל מתעורר כאשר בספטמבר 2002 התקשרו אליה פקידי בנק איגוד וביקשו אף הם עותק של החוזה, ואף הפעם, חרף בקשתה, לא הועבר זה לידיה. אף כאשר בדק זאת הנאמן עצמו לא עלה בידו לאתר במשרדי הקבוצה את החוזה הנזכר בתגובת המשיבים ומצורף על-ידיהם, ואין הם מוכרים אף לגב' שכטר. מחשידה אף העובדה כי בניגוד לפעמים אחרות, עמדו מר אוזן וגולדברג על-כך כי לא גב' שכטר היא שתקח את הערבויות מהבנק, אלא אך תודיע להם על אישור הבנקים והם יפעלו בנידון בעצמם. כך או כך, בדו"ח שנערך אז מטעם נוגה, הוזכרו הערבויות כערבויות ביצוע. 32. באמצע חודש מאי 2002, פנה מר אוזן למר בר-זיק, שעבד כסמנכ"ל כספים של הקבוצה, ועדכן אותו כי בימים הקרובים יכנס לחשבון נגה נדל"ו סך של 2 מיליון דולר מאדם בשם שלמה חבר, שלא היה מוכר למר בר-זיק. ביום 23.5.02 התקבל הסכום, אולם מחשבון חברה בשם J.E.L. לבקשתו, הסביר מר אוזן שהסכום הוא כסף פרטי שהוא ומר גולדנברג הלוו לנגה נדל"ן כהלוואת בעלים. בהתאם לכך, הורה מר בר-זיק לזכות את חשבון בעלי השליטה בנגה אלקטרומכניקה. בנוסף לכך, נודע למר בר-זיק בדיעבד כי סכום נוסף בן מיליון דולר הגיע לחשבון נוגה אלקטרוניקה, ולפי האמור בתגובת בנק איגוד, הועבר לחשבונו הפרטי של מר אוזן. 33. במאי 2002 סיפר מר אוזן למר בר-זיק כי נחתם הסכם כלשהו בין נגה נדל"ן לבין מר חבר, בקשר לשיתופו בפרוייקט להקמת קניון בדימונה, אולם תוכנו של הסכם זה לא הובא לידיעתו, וההסכם עצמו הובא לעיונו לראשונה אך ורק על-ידי הנאמן לפני עריכת תצהירו התומך בתגובה זו. 34. מסיכום הממצאים העובדתיים עולה כדלקמן: א. ככל הנראה, הוציאה קבוצת נגה מהבנקים ערבויות שנטענו על-ידה להיות ערבויות ביצוע רגילות, כאשר, הלכה למעשה, ידעה היטב כי מדובר בערבויות פיננסיות. קרי, עסקינן בהטעיה של הבנקים, דבר הנופל אל תוך חריג התרמית או הנסיבות המיוחדות. נותר לברר, האם היו המשיבים מודעים לתרמית או מעורבים בה. עמדת הנאמן כי מסכת אי ההתאמות שבין נוסחי הערבות כפי שנמסרו למשיבים לבין העסקאות הנטענות על-ידיהם מעידה היטב על מעורבותם, או לפחות על עצימת עיניים רשלנית. ב. הדבר המהותי ביותר המזדקר לעין הינו העדר כל תלונה או תגובה מצד המשיבים ביחס לאי ההתאמות; לאחר שלטענתם העמידו אשראי כנגד בטוחה בדמות ערבות בנקאית, קיבלו לידם ערבות שמנוסחן עולה כי נועדו להבטחת ביצוע עבודות, דבר השונה באופן מהותי מהמוסכם - חרף זאת לא פנו לנוגה ומנהליה כדי לתקן את הטעות דנן. גם יתר אי ההתאמות, כגון השוני בשמות המוטבים פועלת לרעת המוטבים: הערבויות נחזו להיות על-שם חברות ישראליות שאך הגיוני להוציא להן ערבויות ביצוע, מעידות על ידיעה או השתתפות של המשיבים בנסיון הקבוצה להוציא ערבויות פיננסיות להן לא היתה זכאית במסווה של ערבות ביצוע. ג. בעוד כל אחד מן הבנקים קובל בעיקר על הפגמים בערבויות שהוציא הוא עצמו, הרי המשיבים קיבלו את כל חמש הערבויות וראו את הפגמים בכולן. מאוסף הפגמים אך ברור, כי אין מדובר בטעות קולמוס, אלא שיטה של ערבויות שאינה תואמת את המוסכם בין הצדדים. כל צד תם לב היה מזדעק במקרה זה, אך לא כך המשיבים. 35. בעוד המשיבים טוענים לעקרון העצמאות של הערבות הבנקאית האוטונומית, הם עצמם נדרשים לעסקת היסוד, ומשתמשים בה כדי להוכיח לשיטתם כי חרף האמור בכתבי הערבות הם המוטבים, תחת המוטבים ששמם ננקב בכתבי הערבות. כך, מבקשים המשיבים לאחוז במקל משני קצותיו. אם אכן רוצים המשיבים לתבוע מכח עסקת היסוד, עליהם לנקוט בהליך החוזי המתאים, ולא לפעול במסגרת דרישה למימוש ערבות בנקאית אוטונומית המנותקת מעסקת היסוד. אי לכך, הערבויות הבנקאיות בטלות, ואין לפרוע אותן במקרה דנן. תגובת המשיבים לתגובות הבנקים ולכתב התשובה של הנאמן; 36. חרף זעקתם של הבנקים והנאמן על קיום תרמית, לא הובא שמץ ראיה כי המשיבים רימו או היו שותפים לקנוניה בקשר להוצאת הערבות. גרסת המשיבים לא נסתרה, ואף הנאמן מודה כי מנהלי הקבוצה אישרו את נכונותה. 37. ערבות ביצוע מנוסחת, בדרך-כלל, במילים: "הבטחת ביצוע עבודות". עיון בכתבי הערבות דנן מלמד את ההיפך, באשר הם נוקטים בנוסח "בקשר עם הסכם מיום...". זאת, מפני שכתבי הערבות עוסקים בהעמדת כספים על-ידי המשיבים בקשר לאותם הסכמים, אך אין בכך כדי להפוך את הערבויות לערבויות ביצוע. אך ברור כי ניסוח זה לא צריך היה לעורר אצל המשיבים חשד כלשהו, זאת במיוחד לאור טענת מ ר ח ב ר כ י ל א ב ד ק א ת נ ו ס ח ה ע ר ב ו י ו ת ע ם ק ב ל ת ו, ואי הדיוקים התגלו רק לאחר שהגיש את הערבויות לפרעון.אף אם התרשל מר חבר, אין בכך כדי להופכו שותף לקנוניה, ולמנוע את זכאותו לחילוט הערבויות. 38. אין חולק כי הערבויות הוצאו על ידי קבוצת נגה; ההבחנה בין האישיות המשפטית של חברות הקבוצה, נעלמת כאשר מדובר במנגנון להוצאת ערבות בנקאית. גם מתצהירה של גב' שכטר עולה כי עבדה כמנהלת חשבונות של הקבוצה, ועסקה בהוצאת ערבויות וריכוז הסכמים עליהם חתמה הקבוצה, דבר החוזר בתצהיר פעמים לא מעטות. יוצא, כי הוצאת הערבויות היתה מרוכזת בהנהלת הקבוצה, ואף טופלה על-ידי נושאי התפקידים הספציפיים בכל אחת מן החברות השונות. גם מתגובות הבנקים עולה כי היו מסגרות אשראי שונות לקבוצה להוצאת ערבויות פיננסיות. 39. מתגובות הבנקים והנאמן ניתן אולי ללמוד כי הבנקים הוטעו להוציא ערבויות ביצוע, וזאת בשל מעשיהם של המנהלים, אולם אין בהם כל הוכחה של קשר בין המשיבים לבין נסיבות הוצאת הערבות. על המשיבים אין ולא היתה כל חובה לדעת על נהלי הוצאת הערבויות בקבוצה או בבנקים. בנוסח הערבויות האוטונומיות שקיבלו המשיבים לידם לא היה כדי לעורר חשד כלשהו כי הללו הוצאו אגב הטעיית הבנקים. מכאן אף "שתיקתם" של המשיבים הנטענת על-ידי הנאמן. 40. אם אכן חשוב כל כך הוא סיווג הערבות, מדוע לא טרחו הבנקים לבדוק האם מדובר אכן בערבויות ביצוע? מדוע לא ביקשו הבנקים ערב הוצאת הערבות את הסכמי היסוד שנחתמו עם המשיבים. כמו כן, מדוע הסכימו הבנקים להוציא ערבויות לישויות אשר אינן קיימות? מדוע לא ערכו בדיקה אלמנטרית אצל רשם החברות, למרות שיכולים היו לבצע זאת בנקל? דווקא המשיבים היו זכאים להסתמך על כך כי הערבויות הוצאו כדין, וכי הבנקים עשו את המוטל עליהם טרם הוצאתן. הבנקים הם שנטלו על עצמם את הסיכון שבאי בדיקת המסמכים, והתרשלו כלפי המשיבים. 41. הנאמן לא הביא בפני בית המשפט את גרסת מנהלי החברה, ואי לכך פועל נגדו הכלל מדיני הראיות, כי כמה חזקה שאילו הובאה זו, היתה פועלת כנגדו. 42. עקרון ההתאמה של הערבות הבנקאית דורש התאמה מהותית, ולא התאמה טכנית. קיום טעויות סופר ושיבושים טכניים לא יביא לאי-כיבוד ערבות. על התחייבות הבנק חלים דיני החוזים, כולל סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), לפיו יש לתקן את השיבושים, ואי לכך זכאים המבקשים לחלט את הערבות. הזקקות המשיבים להסכמי היסוד אינה לצורך בדיקת קיום החוב, אלא לצורך ההתמודדות עם טענת המרמה ובחינת מהותיותן של "אי ההתאמות", אשר נוצרו על-ידי הבנקים עצמם, שכן בבדיקה פשוטה טרם הוצאת הערבויות היה בידם למנוע את אי ההתאמות ולהוציא ערבויות מדוייקות. 43. מר חבר לא בדק את כתבי הערבות, אולם גם אם היה עושה כן, הרי לא היה בכך כדי לעורר חשד, היות ומדובר בטעויות טכניות בלבד. כמו כן: לו ידעו המשיבים כי אי הדיוק ברישום שמם בכתבי הערבות עלול להביא לסירוב הבנקים לדרישת חילוט, היו פועלים באופן מיידי לתיקון הטעויות. חזקה על אדם כי לא יעשה דבר הפועל בניגוד לאינטרסים הקנייניים שלו עצמו. עולה, כי אין טעם ליצור תרמית, אשר הרמאי עצמו הוא הנפגע העיקרי ממנה. 44. ההחלטה לאיזה חשבון בקבוצת נגה יועברו הכספים היתה של מנהלי החברה ושלהם בלבד; המשיבים לא נדרשו אלא להעביר את הסכום לחשבון מסויים, וזאת עשו. כמו כן, בסמכות המנהלים להחליט מי מחברות הקבוצה היא שתעניק את הערבויות כבטוחה לכספים. בעובדה כי חברה קשורה אחת ערבה לחיובים של אחרת אין כל פסול. הנאמן הוא שנזקק לעסקת היסוד כדי להוכיח כי החברה הנערבת אינה בעלת החוב המקורית, וכך הוא פוגע בעקרון העצמאות של הערבות האוטונומית. 45. לסיכום: האשם בפרשה נעוץ ברשלנות-רבתי שגילו הבנקים, אותה הם מנסים כעת לגלגל על המשיבים. הבנקים הם שהוציאו ערבויות בהנחה כי מדובר בערבות ביצוע, למרות שנוסח הבקשה לא תאם נוסח מקובל של ערבויות כאלו, לא ביקשו לבדוק את ההסכמים או את זהות המוטב. אי ההתאמות נוצרו על-ידי הבנקים, ורק על-ידם, באשר בדיקות פשוטות היו מונעות אותם. כעת מבקשים הבנקים להנות מכך. עמדת הכונס הרשמי; 46. הכונס הרשמי תומך בעמדת הנאמן; בשל כוחה הרב של ערבות בנקאית אוטונומית, הלכה פסוקה היא כי יש להקפיד, ואף בדווקנות, על קיום תנאיה; בנסיבות המקרה דנן, עסקינן באוסף גדול טעויות שניתן היה לגלותו בנקל, וחלקו מהותי ביותר, כגון החלפת שם אדם פרטי בחברה בע"מ, או שינוי מקום המושב של החברות, הרי אין תקומה לערבות הבנקאית, והיא בטלה. טענות נוספות שעלו בסיכומי הנאמן; 47. הן מלשון הערבויות והן מחקירת העדים, עולה במפורש כי עסקינן בערבות ביצוע סטנדרטית הניתנת כדבר שבשגרה להבטחת ביצוע עבודות: א. לשון הערבויות הינה "בקשר עם הסכם מיום... הקמת מרכז מסחרי" או "בקשר לביצוע הסכם מיום... עבור הקמת מרכז מסחרי", ו "בקשר לביצוע הסכם... עבור הקמת מרכז מסחרי, עבודות גמר". זאת, להבדיל מניסוח שהיה מעיד על ערבות פיננסית, אשר צריך היה להיות מנוסח במילים כגון "אבטחת אשראי". ב. עניין זה של ניסוח עולה באופן עקבי לא רק מלשון הערבויות, אלא גם מעדויות העדים; המשיב עצמו לא העלה כל גרסה נגדית של ממש בעניין. לאור העובדה כי טען שזו לו הפעם הראשונה שהוא מקבל ערבות בנקאית, ספק אם ניתן לראות בו גורם המסוגל לספק מידע על אופן הניסוח של ערבויות כאלו. 48. הלכה פסוקה היא כי דרישת חילוט ערבות צריכה לעלות בקנה אחד עם המטרה לשמה נמסרה, היא הכוונה הסבירה המשתמעת ממקרא כתב הערבות (לעניין זה, מסתמך הנאמן הן על רע"א 5516/95 עיריית ראשון לציון נ' דיור לעולה, והן על החלטתו של בית משפט זה בעניין אחוזת סביון). לא הוכח כלל ועיקר כי היו הסכמים לביצוע עבודות (וככל הנראה, לא היו הסכמים כלל). חבר עצמו מודה, כי אין אלה הסכמים לביצוע, וכי הוא מבקש לממש את הערבויות כבטוחה לאשראי שנתן. אי לכך, לא התממש כלל התנאי היסודי לתשלום לפי הערבויות. 49. קיימות אי התאמות מהותיות ומצטברות בנוסחי הערבויות; בכל הערבויות ישנה אי התאמה מהותית. די בכך כי בכל הערבויות המוטב אינו אחד המשיבים כדי לאיין את תוקפן. אין עסקינן בטעות סופר גרידא; במקום ערבויות לטובת אדם (מר חבר), הוצאו ערבויות לטובת חברה שלא קיימת כלל בשם שלמה חבר בע"מ, ובמקום ערבויות לטובת חברה זרה, הוצאו ערבויות לטובת חברה ישראלית. כל זאת, כאשר מדובר בערבויות בלתי ניתנות להעברה. זאת ועוד; אין המשיבים רשאים להסתמך על עסקת היסוד, או לטעון כי חבר והחברה "חד הם". 50. קיימת חשיבות רבה לפירוש דווקני של הערבות; זאת ביחוד כאשר המשיבים אחזו בידם את הערבות ארבעה חודשים בלא לפצות פה, לאחר שהוכח כי הם קראו ובדקו את הערבות. 51. מתקיימים, בנסיבות המקרה, אף חריגי המרמה והנסיבות המיוחדות; ממסכת אי ההתאמות יש ללמוד על מעורבות המשיבים לפחות ברמה של עצימת עיניים, אם לא ברמת ידיעה ממש. דבר זה מתחזק לוודאות של ממש, לאחר חקירתו של מר חבר; אין מחלוקת בין הצדדים, כי נגה הטעתה את הבנקים בכל הנוגע להוצאת הערבות. אלא שממכלול העובדות למדים אנו על שותפותו של חבר בכך במידה המספיקה להוות "התנהגות חמורה" מצידו. שתיקתו במשך ארבעה חודשים נוכח אי ההתאמות והסתירות בין הערבויות לעסקאות היסוד מלמדת על שותפותו בתרמית, כך טוען הנאמן. א. טענתו של חבר כאילו רק בשלב דרישת החילוט הפנה עורך-דינו הנוכחי את תשומת ליבו לאי ההתאמות אינה הגיונית, ואף נסתרה בחקירה הנגדית. בחקירה הנגדית הודה חבר, כי בדק את נוסח הערבות טרם משלוח הכסף ב"עסקת באר שבע", ואף שוחח עם מר אוזן בעניין הסתייגות מסויימת שהיתה לו לעניין צורת הערבויות. ב. אין זה סביר, אם כך, כי אף בבדיקה זו, "לא שם לב" לאי ההתאמות, קרי, ששמו לא מופיע כמוטב הערבות, וכ"ו; לשתיקה זו אין כל הסבר סביר, מלבד שותפות בתרמית, כך כאמור, לטענת הנאמן. ג. בחקירה נתברר, כי בניגוד לטענתו בתצהיר, חבר היה מיוצג בעת העסקה בידי אחיינו, שהינו עורך-דין. דבר זה סותר את כל טענותיו בעניין העובדה כי רק עו"ד רהב היה מעורב בעסקה, אותה עיצב כרצונו. חבר עצמו נאלץ, בחקירתו הנגדית, לחזור בו מחלק מטענות אלו. 52. בחקירתו הנגדית, חרף העובדה כי נשאל על כך שוב ושוב, לא נתן חבר הסבר למספר היבטים הכרוכים בערבות; א. מדוע הוצאה ערבות שקלית צמודת-מדד לטובת תאגיד ישראלי, בעוד למעשה עסקינן לכאורה בהלוואת מט"ח ארוכת טווח שנותנת חברה זרה. ב. חבר לא הצליח להצביע על מקור הסכמי לטענתו כי חלק מכספי עסקת באר-שבע נועד להבטחת כספים שהזרים בגין עסקת דימונה. מכך עולה אי-התאמה מהותית בין גרסת חבר לבין ההתרחשויות במציאות. טענות נוספות העולות מסיכומי בנק הפועלים; 53. המשיבים טוענים כי "עקרון ההתאמה" נועד להגן רק על מבקש הערבות, ולא על הבנק. לטענתו, מאחר ולא הוכח כי מבקש הערבות (קרי, קבוצת נגה) התכוונה למוטב אחר, קמה זכות לחלט את הערבות, מה גם שהטעויות לגרסתם "לא היו מהותיות". לא רק שאי ההתאמה היא מהותית (כאמור בטענות הנאמן), הרי שלו ידעו הבנקים כי מדובר בחברה זרה, הרי שלא היו מוציאים את הערבויות דנן כלל ועיקר. הנסיון להוכיח את מיהות המוטב לפי עסקת היסוד הינה פסולה. 54. לפי הכיתוב על הערבויות, נועדו הערבויות להקמת מרכז מסחרי בבאר-שבע; עסקינן בחוסר התאמה מובהקת אף בעילה לחילוט הערבות. 55. לעניין מהות הערבויות טוענים המשיבים כי: א. אין מדובר בערבויות ביצוע, באשר כזאת לא נאמר בראש הטופס, אלא שלאור המילים הברורות הכתובות בכתב הערבות, שמושאן ותכליתן עלו שוב ושוב בעדויות פקידי הבנקים ופקידי חברת נגה (כגון גב' שכטר). ב. אף אם מדובר בערבות ביצוע, הרי שזו הוצאה ככזו בשל רשלנות הבנקים, שנמנעו מלבדוק את החוזים אליהם מפנות הערבויות, אילו היו עושים זאת, לגרסת המשיבים, היו מגלים מיד כי מדובר בעסקה פיננסית. הנחה זו בדבר "חובת הבדיקה" היא תמוהה; עקרון עצמאות עסקת הערבות לא נועד אלא לייתר צורך זה. הבנקים לא טענו כי הם נוהגים בד"כ לבדוק חוזים כאלו, ואין בכך כל הגיון. הגורמים ה"יעילים" בעסקת הערבות הינם המבקש והמוטב. חיוב הבנק לבדוק "תחתיהם" תחייב אותו בעיון מעמיק בחוזה ונספחיו, ולאחר מכן בחינה האם מדובר בחוזה אמיתי, אם לאו - כל זאת כאשר מדובר בחוזה סטנדרטי לכאורה, מן הסוג אותו מוציא הבנק לעשרות מדי יום. תוספת עלויות זו תתגלגל, בסופו של דבר, אל הצדדים לעסקאות הערבות. ג. המרמה או ההטעיה מצויה אך ורק במישור היחסים בין הבנק לבין קבוצת נגה, ואילו חבר אינו מעורב בכך; אלא שמהחקירה הנגדית עולה מסקנה הפוכה, זאת מהסיבות שציין הנאמן, ומכך שהוברר כי חבר הכיר היטב את מנהלי נגה, ערך עמם עסקאות קודמות, ואף התדיין עמם על הערבות, הכל כפי שעלה בחקירה הנגדית ומעובדות המקרה. סיכומי המשיבים; 56. בכל מסכת הראיות שהביאו הנאמן והבנקים אין ולו עובדה אחת הקושרת בין חבר לבין הוצאת ערבויות הביצוע. אין בתצהירים (להבדיל מההשערות בעלמא בכתבי בי-דין) ולו עובדה המייחסת למר חבר מרמה. יוצא, כי הנאמן והבנקים לא עמדו בנטל הכבד המוטל עליהם בעניין הוכחת חריג לעקרון העצמאות. 57. מר חבר לא ידע ולא יכול היה לדעת מה נכתב על-ידי נגה בבקשות שהועברו על-ידה לבנקים לצורך הוצאת הערבויות; הבנקים קיבלו את כתבי הערבות ודממו, חרף העובדה כי לא נכתב בהן חד-משמעית כי מדובר בערבות ביצוע. עסקינן ברשלנות-רבתי של הבנקים, אשר כעת מבקשים כי חבר ישא בתוצאות רשלנותם. 58. אין אחיזה בעובדות לטענה בדבר "קשר של מרמה" בין אוזן, גולדברג וחבר; לו היה קשר שכזה, היה זה מביא להתאמה מלאה בין הפרטים שהופיעו בהסכמי דימונה ובאר-שבע לבין הערבות; כל אי התאמה שמקורה בנוגה, אינה מלמדת אלא על נסיון לכאורי של מנהליה להנות מכספי חבר, ולמנוע את השבתם אליו. יוצא, כי מר חבר עצמו הוא הנפגע מן "המרמה", ואך ברור כי אדם אינו נוקט מרמה הפוגעת בו עצמו. 59. גם אם באי הבדיקה של הערבויות בידי מר חבר ישנה רשלנות של חבר, הרי אין די ברשלנות כדי למנוע מימוש ערבות אוטונומית, ורשלנות זו בטלה בשישים לעומת רשלנות הבנקים, שלא בדקו את ההסכמים. מבחינת מר חבר, בנק סביר לוקח התחייבות גדולה רק לאחר שבדק את ההסכמים הנזכרים בכתב-הערבות, והיו הבסיס להוצאתה. לכן, בדיקתו של חבר התרכזה בסכומה ובנוסח המבטא את עצמאותה של הערבות. 60. נציגי הבנקים העידו כי אין הם נוהגים, כדבר שבשגרה, לבדוק את תוכן הבקשה להוצאת ערבות, ההסכמים המהווים עילה להוצאתה וכ"ו. זאת, בשל חלוקת הסיכונים והבטחונות ההדדיים; זהות המוטב אינה חשובה לבנק, אלא כשלוחו של הלקוח; עקרון ההתאמה לא נועד אלא כדי למנוע מצב בו אלמוני מבקש לפרוע ערבות שנועדה לפלוני, וכך פוגע בלקוח, בעוד הבנק מממש את הבטחונות שבידיו. יוצא כי עקרון ההתאמה נועד להגן על מבקש הערבות. לעניין זה, מצטטים המשיבים את רע"א 1821/98 ניקו בדים נ' בנק דיסקונט, שם קובע השופט חשין כי עקרון ההתאמה נועד להגן על מבקש הערבות, ממש כשם שעקרון העצמאות נועד להגן על מוטב הערבות. 61. במקרה דנן, הוכח כי נגה ביקשה להוציא את הערבות למשיבים, ולא הוכח כי בפרטים הלא מתאימים שהעבירה נגה לבנקים היתה כוונה להעביר ערבות לצד ג' זולת המשיבים; לכן, אין מקום להגן על מבקש הערבות. אף הנאמן אינו מתכחש לעסקאות דימונה ובאר-שבע, ולכך כי המשיבים העבירו לנגה 3 מיליון דולר, וכי הערבויות הוצאו בקשר עם עסקאות אלו. אי ההתאמות היו לא מהותיות. אם היתה אי התאמה מהותית, הרי שבירור העובדות במסגרת הליך זה ריפא אותה. עניינית, קיימת זהות מוחלטת בין מי שאמור היה לקבל את הערבויות לבין מי שמחזיק אותן בפועל. עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 62. עניין לנו בעימות בין נאמן בהקפאת הליכים, של קבוצת חברות חדלות פרעון אשר הוציאו ערבויות בנקאיות אוטונומיות, לבין צד ג' מוטב הערבות, מן הסוג אשר היה למרבה הצער לשגרה בתקופה האחרונה; הנאמן מצביע על ראיות חזקות לכאורה למעשי מרמה חמורים מצד החברה מבקשת הערבות. אלו מתבטאים, בין היתר, בתמיהות לגבי מהותה ולעיתים אף לגבי עצם קיומה של עסקת היסוד נשוא הערבות, וכן למעשים בל-יעשו של מנהלי החברה, אשר לקחו לכאורה את הכספים נשוא הערבות לכיסם תחת להשקיעם בפרוייקטים הרלוונטיים, אם אכן התקיימו בחיי המציאות. מחומר הראיות עולה לכאורה תשתית מוצקה לכך כי מנהלי נגה, מר אוזן ומר גולדברג, נטלו כספי הערבויות לכיסם, תוך הטעיית הבנק והגדלת האובילגו של החברה, ואדישות משוועת לגורל נושיה והעובדים; הצדדים כמעט ואינם חלוקים על עובדה זו, המעוגנת היטב בחומר הראיות. אלא, שאין עסקינן בנסיבות המקרה בהליכים פליליים כנגד המנהלים, ואף לא בתביעה לחייבם בחובות החברה לפי סעיף 373 לפקודת החברות. עניין לנו בבקשה לבטלות ערבות בנקאית אוטונומית שהוצאה לטובת צד ג'. לשם הקמת החריגים לעקרון עצמאות הערבות האוטונומית, הלכה פסוקה היא כי אין די בהוכחת תרמית מצד החברה החייבת, אלא יש צורך בהתנהגות פסולה חמורה ויורדת לשורשו של עניין מצד מוטב הערבות עצמו. לעניין זה עלה בידי להתייחס בעבר, בהחלטתי בפש"ר 1739/02, בש"א 16920/02, בעניין ברדיצ'ב נ' UMI, כדלקמן: "עקרון בסיסי וברור הוא, כי חלק בלתי נפרד מעקרון האוטונומיות של הערבות הבנקאית בא לשחרר את המוטב מכל בדיקה של ההליכים הפנימיים אשר התנהלו בחברה מוציאת הערבות, קל וחומר בין החברה דנן לחברות קשורות. יתר על כן; אף אם יתברר, כי בשל עילה מדיני החברות, הרי שהחלטת החברה להוציא את הערבות הינה בטלה מעיקרה, הרי בדרך-כלל לא יהיה כוחה של עילה זו יפה אלא ביחסים שבין החברה לבין הבנק הערב, ולא יהיה בכך כדי לפטור את הבנק מתשלום הערבות האוטונומית למוטבה. חריג לכלל זה יתקיים אך ורק כאשר מוטב הערבות ידע בפועל על הפסול המהותי בערבות טרם הוצאתה, או כאשר מוטב הערבות הינו למעשה צד הקשור בקשר פנימי בל-ינתק לאותם יחסים פנימיים פסולים" (ההדגשות אינן במקור - ו.א). ובהמשך: "לעניין זה, אם רצה הנאמן להפוך את הפסול שביחסים הפנימיים בתוך הקבוצה לעילה לבטלות ערבות אוטונומית, היה עליו להתכבד ולהוכיח מעורבות פסולה של המשיבה עצמה, בין אם במסגרת "קנוניה" או "תרמית"" (ההדגשות במקור - ו.א). יוצא, כי אף במקרים בהם היתה התנהגות בעלי השליטה בחברה החייבת, והמהלכים בה, ערב הוצאות הערבות חמורים ביותר וגובלים בפלילים (או מקימים את עילת הבטלות של סעיף 280 לחוק החברות), אין די בכך, לכשעצמו, כדי למנוע חילוטה של ערבות בנקאית אוטונומית. עקרון הבסיס, ממנו כמעט ואין סוטים, הינו הדרישה להוכחת מרמה או התנהגות חמורה ביותר מצד מוטב הערבות. בהעדר הוכחת עניין זה, אין לנאמן בהקפאת הליכים תרופה, אלא לתבוע את בעלי השליטה עצמם בגין מעשיהם הפסולים. 63. כבר בשלב זה יוער, כי מנסיבות אלו בדיוק, לא מצאתי טעם רב בטענות המנהל המיוחד לעניין חלוקת החיובים בין החברות השונות בקבוצת נגה; לעניין זה, קם עקרון העצמאות של הערבות הבנקאית האוטונומית ועומד למוטבה למגן; לשון אחר - שאלת מיהות החברות החייבות בתוך הקבוצה, והשאלה האם קיים חוב נשוא עסקת היסוד כלפי החברה מוציאת הערבות או כלפי חברה אחרת, איננה טענת הגנה כנגד חילוט הערבות. לכל היותר, עסקינן בשאלה שתהיה נשוא התחשבנות בין החברות לבין עצמן, או בינן לבנק. לעניין זה יוזכר אף העניין אשר עלה בפרשת UMI, שם נקבע במפורש, כי אף אם הדרך בה ערבה חברה קשורה א', לחובה של חברה קשורה ב', היתה פסולה ועומדת בניגוד למהלך עסקים רגיל, הרי אין לגולל עוון זה על מוטב הערבות, אלא אם היה שותף לכך בעצמו, או שהוא עצמו אינו אלא חברה קשורה הנשלטת במישרין או בעקיפין בידי אותם בעלי שליטה. יוצא כי אין בטענות אלו, בדבר מיהות החברות החבות, כדי לסייע לנאמן בנסיבות המקרה, ואי לכך דינן להדחות. 64. מנסיבות המקרה עולה, כי קיים הבדל בסיסי ועקרוני אחד בינו לבין מקרים "רגילים" של ערבות בנקאית אוטונומית, מן הסוג אשר נידונו בבית משפט זה בעבר (כגון פרשות אחוזת סביון ו-UMI שהוזכרו לעיל): במקרה הרגיל, עומדים זה מול זה מוטב ערבות ונאמן הבא בנעלי החברה החייבת, כאשר אין באמתחתו של האחרון אלא את האפשרות לנסות ולהוכיח את חריגי המרמה והנסיבות המיוחדות, אשר נטל הוכחתם אינו מן הקלים. בנסיבות המקרה דנן, הפכו הבנקים מוציאי הערבות לצד לכל דבר ועניין בבקשה. בכך, הוכנס לדיון רובד משפטי חדש, והוא הרובד החוזי שבין הבנק ליתרת הצדדים; רובד, אשר "גולת הכותרת" שלו הינה החוזה המגולם בעצם כתב הערבות (להבדיל מעסקת היסוד, אשר הבנק אינו צד לה). בנסיבות המקרה דנן, טוענים הבנקים כי עצם הוצאת כתבי הערבות נבעה מהטעיה שהוטעו, ואי לכך קמה להם זכות לבטלם. בעניין זה, טוענים הבנקים כי הוטעו להאמין כי עסקינן בערבויות ביצוע, וזאת הן בשל נוסחן המרמז על כך, והן בשל הבהרות שניתנו להם על ידי מנהלי נוגה ועושי דברם. זאת, בעוד עתה טוענים המשיבים, ואף מבקשים לחלט את הערבות בתור ערבות פיננסית; לעניין זה, טוענים הבנקים כי עסקינן בערבות שונה לחלוטין ומסוכנת יותר, אשר תנאי הוצאתה ובדיקתה אחרים, וסביר להניח כי לא היתה מוצאת כלל ועיקר לבקשת נגה באותו מועד. זאת, היות ונגה מיצתה כבר קודם לכן את מסגרת הערבויות הפיננסיות אשר הוקצבה לה. 65. ראשה השני: טענת ההטעיה הינה בדבר מיהות מוטבי הערבות; אין חולק, כי בכל חמש הערבויות נשוא הדיון, נכתבו שמות מוטבים שונים מן המוטבים אשר עמדו בפני ודרשו את חילוט הערבות; בכתבי הערבות נרשמו חברת שלמה חבר בע"מ, וכן חברה אחרת שמקום מושבה בישראל, אשר אינן קיימות בפועל. במציאות, הוברר כי המוטבים עצמם הינם אדם פרטי, שהינו אזרח זר, וחברה זרה הרשומה באיי הבתולה וכלל אינה רשומה בישראל. לטענת הבנקים (אליה הצטרף גם הנאמן), המדובר בנדבך נוסף בהטעיה; זאת, באשר זהותם הלכאורית של המוטבים, כפי שנרשמו בכתב הערבות, הלמה ערבויות ביצוע, והטעתה את הבנק לחשוב כי מדובר בחברות ישראליות, בעוד בפועל היו תנאי העיסקה שונים לחלוטין. על כך עונים המשיבים במספר טענות; ראשית, עולה הטענה כי לכל היותר, עסקינן במרמה מטעם נגה, ולא מטעם מר חבר; לכל היותר, התרשל מר חבר כאשר לא בדק את הערבויות, אלא שהתרשלות לבדה אין בה כדי לבסס חריג לעצמאותה של ערבות אוטונומית. שנית, טוענים המשיבים כי הרשלנות המרכזית היתה רשלנות הבנקים, שלא בדקו את האמת אודות מוטבי הערבות ועסקאות היסוד. מוסיפים לכך המשיבים טענה משפטית, לפיה "עקרון ההתאמה" של ערבות בנקאית נועד אך ורק לטובת החברה החייבת (קרי, החייב אשר לבקשתו מוציא הבנק את הערבות), ואין הבנקים זכאים להסתמך עליה. 66. מכל האמור לעיל, יוצא כי לאחר נפול טענות הנאמן בעניין מיהות החברה החייבת והעדר חוב, נותרו בחזית המחלוקת שני עניינים בהם יש להכריע: א. תחולת החריגים של מרמה ונסיבות מיוחדות, אשר עניינם ביחסים בין הנאמן לבין המשיבים. ב. שאלת ההטעיה ואי ההתאמה, אשר עניינן בעיקר טענות הבנקים כצד לחוזה הערבות. אלא, שטרם אגש להכרעתן של המחלוקת המשפטיות שבין הצדדים, מן הדין להדרש לתשתית העובדתית, כפי שעלתה מכתבי בית הדין, התצהירים התומכים בהם ומן החקירות אשר נערכו במהלך הדיון. התשתית העובדתית והמסקנות העולות מהחקירות; 67. החקירות אשר נערכו כללו מגוון של מצהירים, ביניהם: א. מר חבר. ב. עורך-דין רהב אשר היה מעורב בעריכת העסקה. ג. פקידים פיננסיים בבנקים ובנגה עצמה. במסגרת החקירות, עלו פרטים רבים על המקרה והנסיבות האופפות אותו, אשר לא כולם רלוונטיים להכרעת המחלוקת אשר בפני; חלק ניכר מן החקירות הופנה, כצפוי, לשאלת אמינותו והתנהגותו של מר חבר, וכן לנהלי העבודה ותפקודם של הבנקים. שמעתי את עדויותיהם של פקידי הבנקים; באופן כללי, התרשמתי כי מדובר בעדויות אמינות של אנשים העוסקים בצורות השונות של הוצאת ערבויות. המצהירים שנחקרו לא ניסו לטשטש את התמונה, גם מקום שזו לא היתה נוחה להם. ניתן לומר, למעשה, כי החלקים העובדתיים שבכתבי טענותיהם של הבנקים לא נסתרו, ככל שעסקינן בהתנהגותם ובנהליהם שלהם. ואלה, בקצירת האומר, המסקנות העובדתיות אשר הסקתי, ככל שעסקינן בהתנהלות הבנקים: א. כאשר ניהל הבנק יחסים מסחריים ארוכי טווח עם חברה או קבוצת חברות שנראתה בעיניו מבוססת או ראויה לאמון, היתה מוקצבת לה מסגרת-על לסוגי ערבויות שונים; בתוך תחום זה, ניתן לחברה חופש פעולה גדול למדי בהוצאת ערבויות, והבנק לא מיהר לפשפש בצעדיה. ב. פקיד הבנק היה קורא את כתב הערבות המבוקשת, ומסיק ממנו על סוגה - האם עסקינן בערבות ביצוע או ערבות אחרת. מן העדויות עלה כי לפרט זה, במובהק, ישנה חשיבות רבה עבור הבנק; זאת, היות וסוג הערבות הוא המאפשר לסווג אותה לתוך מסגרת הערבויות ולקבוע את רמת הסיכון הצפויה לבנק. קיים הבדל גדול בעניין זה בין ביצוע עבודה, לבין ערבות להלוואה פיננסית. ג. כאשר הבנק מברר (כפי שנעשה במקרה דנן) עם החברה כי מדובר בערבות ביצוע ולא בערבות אחרת, די לו בבדיקת שמות המוטבים כפי שהם רשומים בכתב הערבות, ואין הוא מבצע בירור נוסף או בדיקה של החוזה נשוא עסקת היסוד. לעניין עסקה זו, שהבנק אינו צד לה, די לו בדרך-כלל בהקפדה על מסגרת הערבויות וביחסי האמון בינו לבין החברה החייבת. מאידך גיסא, פרטים חריגים של המוטב, כגון אם עסקינן בחברה זרה, עשוי להביא את הבנק לכך שיטיב לבדוק במה מדובר, או אף יסרב ליתן ערבות. זאת, מפני שבערבויות ביצוע, נוטים הבנקים להקפיד כי המוטב הינו חברה ישראלית. כל עוד פרטיו בכתב הערבות מעידים עליו ככזה, די להם בכך. 68. שמעתי את עדותו של מר חבר, ומצאתי אותה, בלשון המעטה, בלתי אמינה. העד נקט בגישה מתחמקת ומתפתלת, כאשר לא פעם ענה תשובות עמומות או טען כי אין הוא זוכר או "לא הקנה חשיבות" לפרטים עקרוניים. גרוע מכך; העדות סתרה פעמים מספר, בפרטים מהותיים ועקרוניים, את האמור בתצהירו של מר חבר, וזאת בדרך שאינה ניתנת ליישוב. בין היתר, בעוד בתצהירו טען מר חבר במפורש כי לא היה מיוצג, וכי עו"ד רהב "התנדב" לסייע לו מסיבה זו, הרי שבחקירה התברר כי היה מיוצג על-ידי אחיינו, שהינו עורך-דין במקצועו. כאשר נשאל מדוע לא בא זכרה של עובדה זו בתצהיר, התחמק העד וטען כי "לא ראה בכך חשיבות" (!). כמו כן, התגלו תמיהות לא מעטות בעניין טענתו כי ערב העסקאות "כלל לא ידע כיצד נראית ערבות בנקאית", דבר שהוא תמוה לכשעצמו כאשר עסקינן באיש עסקים בסדר גודל כפי שהעיד על עצמו. עדות זו בעייתית נוכח חלקים אחרים בה, וכל-כולה עוררה בי חוסר אמון. אי לכך, בחרתי לדחות כליל חלק זה של העדות כבלתי-אמין ולא מתיישב עם ההגיון. קיימות סתירות בין טענתו הראשונית של מר חבר, כי לפני העסקה נשוא הערבות "לא ידע כלל כיצד נראית ערבות בנקאית", לבין דבריו בעדותו, כי ערב "עסקת באר-שבע" ידע היטב ערבות מהי. זאת ועוד; בתצהירו טען מר חבר כי לא עיין בערבויות טרם שנדרש חילוטן, ואי לכך לא ראה את הטעות ה"סדרתית" אשר נפלה בכותרתן. אלא, שבעת חקירתו הוברר כי עיין אף עיין בערבויות טרם שלח את הכסף; אלא שכעת, ניסה העד את כוחו בטענה חדשה, לפיה בדק אך ורק את הפיסקה העוסקת בסכומי הערבות ובמועד קבלת הכסף. יוצא, כי עניין לנו בחילופי גרסה תמוהים; ואף אם אתעלם מכך, הרי שגם הגרסה הראויה תמוהה: אם אלך לפי גרסה זו, יוצא כי מר חבר קרא "קריאה סלקטיבית" להדהים של כתב הערבות, תוך שהוא מעיין אך ורק במספר פסקאות, אולם אינו טורח כלל ועיקר לקרוא את הכותרת ושמות המוטבים המופיעים בה - דבר אשר אם היה עושה אותו היה מגלה מיד כי חלה בו טעות מהותית. טענה זו, לפיה קרא מר חבר אך ורק אי-אלו פסקאות אך דילג על הכותרת הינה בלתי אמינה ומנוגדת להגיון; אם נוסיף לכך את העובדה כי אף גרסה זו לא עלתה אלא בעדותו, לאחר שהוברר כי לא אמר אמת בתצהירו, פשוטו כמשמעו, הרי מתקבלת תמונת מצב עגומה מאד לעניין העדות. סוף דבר: אני דוחה את גרסתו של מר חבר בשתי ידיים, וקובעת כי עסקינן בעדות מתחמקת, לוקה בסתירות ובלתי ראויה לאמון. מן החקירה עולה, חד-וחלק, כי תצהירו של חבר, עדותו או שניהם גם יחד כללו עובדות בלתי נכונות ולמצער דיבר וסיפר חצאי-אמיתות שהכל מנוסח בצורה מטעה. 69. אי לכך, אין מנוס מהקביעה העובדתית, כי מר חבר היה מיוצג כראוי בעת העסקה, כי ידע היטב לאיזו עסקה הוא נכנס, וזאת במסגרת עסקים עם מנהלי נגה המוכרים לו היטב וקשורים איתו בקשר עסקי מסועף. כמו כן, אין מנוס מקביעה עובדתית כי חבר קרא את הערבויות והיה מודע, או למצער עצם עיניים מדעת לכל הנוגע באי-ההתאמות, שהיו מהותיות ו"זועקות" מתוך כתב הערבות. זאת ועוד; חזקה עליו, כעל איש עסקים סביר, כי ידע היטב כי חלק מן הפרטים דנן (כגון ההבדל בין חברה ישראלית לחברה זרה), הינם פרטים עקרוניים עבור הבנקים. הכרעה משפטית; 70. מהעובדות עולה כאמור, כי מר חבר ידע, או למצער עצם עיניו בכדי שלא לדעת, כי הערבויות הבנקאיות דנן הוצאו אגב הטעיה גמורה של הבנקים; זאת, הן לעניין מיהות מוטבי הערבות, והן לעניין סוגן של הערבויות. אף אם אניח למר חבר להנות מן הספק ואקבע כי יתכן ולא ידע על החשיבות הרבה של ההבדל בין ערבות ביצוע לערבות פיננסית, הרי שחזקה על כל איש עסקים, בנעליו, כי מרגע שעיין בערבויות, ידע היטב על החשיבות שמייחס בנק מקומי להבדל בין עסקה שמוטבה הינו חברה מקומית, לבין עסקה שמוטבה הינה חברה זרה, אשר לא נרשמה בישראל כלל ועיקר. לא זאת בלבד, שהכנסת מוטב זר אינו מתיישב עם ערבות ביצוע והלוואה צמודה שקלית, אלא, שעסקינן ב"קפיצת מדרגה" מהותית ביותר בכל האמור בסיכון שנוטל הבנק על עצמו. עניין אחד הוא להתדיין מול חברה מקומית, אשר אף אם נאלץ הבנק לשלם לה כספים בשל עקרון העצמאות של ערבות אוטונומית, הרי ניתן יהיה להתדיין מולה מאוחר יותר בקלות יחסית אף לעניין עסקת היסוד, ועניין אחר הוא לעשות זאת מול חברה זרה, אשר מרגע שיחולטו הכספים לטובתה, יתכן מאד ועסקינן בצעד בלתי הפיך, או קשה במידה ניכרת להפיכה. אף ההבדל בין תאגיד לבין אדם פרטי הינו "זועק", ואין זה הגיוני כי איש עסקים מנוסה יטה להקל בו ראש. 71. נכון הוא, כי לא הוכחה מעורבות ישירה של מר חבר בתרמית שביצעו לכאורה מנהלי נגה, קרי, באופן בו "נעלמו" הכספים שהעביר, ככל הנראה לכיסיהם האישיים. במובן זה, לא הוכחה מרמה מצידו, במובן של מעורבות ביודעין באותה קנוניה. אולם, מר חבר בחר לשבת מנגד, כשהוא רואה כיצד מטעה נגה את הבנקים ומביאה אותם להנפיק ערבויות בלתי-נכונות, בלא שיעשה מאומה או יטרח להעמיד דברים על דיוקם. אמנם, מרמה אין כאן, אולם התנהגות חמורה - יש אף יש, וזו חורגת מתחומה של רשלנות גרידא. עולה השאלה, האם הוטלה על מר חבר חובת גילוי, אשר הפרתה מקימה נגדו מניעות מלדרוש את חילוט הערבות - קרי, האם עולה חומרת ההתנהגות לידי כך שתקים את "חריג הנסיבות המיוחדות". שאלה זו אינה מן הפשוטות, ויש לה פנים לכאן ולכאן; יוער, כי אף אם יקבע שאין בהתנהגות חבר כדי להקים נסיבות מיוחדות הבולמות חילוט ערבות אוטונומית, הרי שעניין לנו במקרה גבול אשר היה קרוב למדי לאותו "קו-גבול" רב חשיבות. זאת ועוד; אין כל מקום להשוות התנהגות זו ל"רשלנותם" הנטענת של הבנקים, אם אכן היתה רשלנות כזו. מחומר הראיות עולה כי הבנקים אכן לא בדקו פרטים עקרוניים הקשורים בעסקת היסוד, אלא הסתפקו בהצהרות החברה, בה נתנו אמון, ובבירור מספר פרטי מפתח - כגון סוג הערבות (ערבות ביצוע, אם לאו). יתכן מאד, כי ידם של הבנקים היתה "קלה מדי" על "ברז" הערבויות, וכי טוב היו עושים לו ביררו פרטים נוספים, ולא הסתפקו ביחסי אמון וב"גבול הסיכון" שהתוותה מסגרת ערבויות הביצוע. זאת, אף כי ספק אם גם בירור פרטים נוספים יכול היה למנוע מחברה הנחושה בדעתה להטעות את הבנק מלהצליח בתוכניתה. לעניין זה, צודקים הבנקים כי לאור צורת פעולתם והיקף הידע שבידם, ומספר הפעולות מסוג זה שהם מבצעים, הרי יכולתם לברר כל עסקת יסוד לעומקה הינה לעולם מוגבלת. אלא שכך או כך, לא הגיעה התנהגות הבנקים לכדי "רשלנות רבתי", כנטען על-ידי מר חבר; קל וחומר, שאין להעמידה בקנה אחד עם שתיקתו התמוהה של חבר, או עם ההטעיה שהטעו אותם החברה ובעלי השליטה שלה. 72. שאלה נוספת, הכרוכה בשאלה שהועלתה לעיל, הינה שאלת החשיבות שיש לייחס לכותרת הערבות: האם, בשל הגדרת הערבות כערבות ביצוע, אם אמנם כך הוא, אין מר חבר זכאי לחלטה בתור ערובה להלוואה פיננסית, אשר בינה לבין ביצוע אין ולו מאומה. אין חולק, כי ההלכה הפסוקה, אשר נתמכה אף בפסיקת בית המשפט העליון אשר צוטטה בידי הנאמן, וכן אוזכרה בהחלטותיו של בית משפט זה בעניין אחוזת סביון ובעניין UMI, אינה מאפשרת למוטב ערבות לחלטה בשל מטרה אשר הינה חורגת במובהק ועל-פניה מן המטרה לשמה הוציאו אותה הצדדים, ואשר קיבלה ביטוי בכתב הערבות. לעניין זה נאמר בעניין UMI, כדלקמן: "יובהר; אין עסקינן בהמצאה של "חריג חדש" לעקרון האוטונומיות של הערבות הבנקאית; עסקינן, למעשה, אך ורק בישום מושכל של חריג "הנסיבות המיוחדות", אשר הוכר זה מכבר בפסיקה מחייבת של בית המשפט העליון. והיכן ניתן למצוא 'נסיבות מיוחדות' יותר מאשר מקרה בו מנסה צד לחוזה ערבות, בחוסר תום-לב, להשתמש בה למטרה אחרת מזו לשמה יועדה במפורש בכתב הערבות עצמה, כאשר אין מחלוקת כי עילת הערבות לא נתקיימה הכל תוך פגיעה בסיכויים להבריא את החברה ולהבטיח את פרנסתן של משפחות קשות-יום התלויות בה למחייתן?" (ההדגשות אינן במקור - ו.א) אלא מאי? הלכה זו נועדה למקרים מובהקים וברורים, ואין היא בשום פנים ואופן פתח להפר את עקרון העצמאות של ערבות בנקאית אוטונומית על-ידי כניסה לבירור עובדתית בעניין אומד-דעת הצדדים, דבר אשר גולש למעשה לתחומי עסקת היסוד. לעניין זה התייחסתי בעניין UMI, כדלקמן: "יוצא, כי הפיסקה "בלא שיהיה עליכם לנמק או לבסס את דרישתכם" שבכתב הערבות איננה נחלשת או מתייתרת, נהפוך הוא; היא חלה, ובמלואה, כל אימת שאין עסקינן במצב הקיצוני והחריג, בו מנסה מוטב הערבות לחלטה למרות שברור וגלוי הוא, ואין חולק כי העילה שבכתב הערבות עצמו לא התקיימה, תוך שהוא הופך את הסתמכות הצד השני על ציון העילה לכלי ריק מתוכן. יוסף ויודגש: כל אימת שקיימת מחלוקת בתום-לב, האם חלה העילה או לא, תחול זכותו של מוטב הערבות לחלטה "בלא לבסס או לנמק את דרישתו". רק במקום בו ברור, כי עסקינן בנסיון לחלט ערבות בשל עילה אחרת בתכלית, יחול החריג המצומצם. הא ותו לא" (ההדגשות במקור - ו.א). 73. מנסיבות המקרה דנן, עולה בלא ספק, כי הבנקים סברו שעסקינן בערבות ביצוע והסתמכו על כך; הדבר עולה אף מנסיבות: הוצאת ערבות, ההצמדה השקלית וכ"ו. המשיבים טוענים, כי בעוד ערבות ביצוע מנוסחת במילים "הבטחת ביצוע עבודות", הרי הערבויות דנן נוסחו ב"בקשר עם הסכם מיום..." קרי, עסקינן בפסקת מטרות עמומה יותר, הסובלת אף פרשנות שתכלול עסקים אחרים בין הצדדים, כל עוד יש להם קשר עם ההסכם לביצוע עבודות. מנוסחי הערבויות, שהינן "בקשר לביצוע הסכם מיום..." וניסוחים דומים, עולה ללא ספק כי פרשנות הנאמן והבנקים לכתב הערבות מסתברת והגיונית הרבה יותר מפרשנות המשיבים, שהינה דחוקה למדי, בלשון המעטה. נשאלת, אם כן, השאלה האם די בפרשנות דחוקה זו של המשיבים כדי להקים לטובתם את העקרון שאוזכר בפרשת UMI, וליתן להם להנות מעקרון העצמאות של הערבות האוטונומית. אף לשאלה זו פנים לכאן ולכאן; אילו היה עניין זה של ניסוח המטרה עומד לבדו, ספק הוא אם די היה בכך כדי למנוע חילוטה של ערבות; אלא שבנסיבות המקרה דנן, הוא מצטרף להתנהגותו התמוהה של מר חבר, ולכל שאר נסיבות המקרה והתמיהות, אשר אף אם אין בהם כדי למנוע חילוט ערבות, הרי שעסקינן בהחלט במקרי גבול אשר אינם רחוקים מכך. אלא, שבנסיבות המקרה, מאחר וקיימת דרך אחרת להכריע במחלוקת, והיא דרך ניתוח היחסים בין הבנקים לנגה ומר לחבר, הרי אין צורך להכריע בשתי הסוגיות שהועלו לעיל, וניתן להותירן בצריך עיון. 74. ערבות בנקאית אוטונומית הינה, בבסיסה, חוזה, עליו חלים דיני החוזים; נכון הוא, כי לצד דיני החוזים קיים הדין המיוחד של הערבות האוטונומית; בעיקר אמורים הדברים בעקרון העצמאות והניתוק מעיסקת היסוד. יוצא, כי לעקרון זה "קדימות" בכל האמור בפרשנות חוזה הערבות, ובמקום בו הוא סותר את הכללים הפרשניים הרגילים של דיני חוזים, אחת דינו לגבור. כך למשל, בעוד פרשנות חוזית רגילה מקנה חשיבות רבה לנסיבות החיצוניות האופפות את כריתת החוזה, אומד דעת הצדדים הכרוך בהן וכ"ו, הרי עקרון העצמאות החל בפרשנות כתב הערבות גוזר על ניתוק הפרשנות מאותן "נסיבות חיצוניות" של עסקת היסוד, והתמקדות בפרשנות לשונית דווקנית של כתב הערבות עצמו. לעניין זה התייחסתי בהחלטתי בעניין אחוזת סביון, כדלקמן: "יוצא, כי אין ככל שעסקינן בכתב הערבות עצמו, הרי שאין המושג "ערבות אוטונומית" פועלת כ"מילת קסם", הפוטרת את מוטב הערבות מלהוכיח כי התקיימו התנאים החוזיים בערבות עצמה המאפשרים לו לדרוש את מימושה. זאת בניגוד לדין הקיים לגבי תנאים חוזיים המופיעים בחוזה בין הצדדים לעסקת היסוד, אשר עוסק בדרישה להעמיד ערבות ובתנאים לחילוטה. זאת ועוד; דווקא מעמדה המיוחד ורב-העוצמה של הערבות האוטונומית, על ניתוקה מעסקת היסוד ולעיתים אף מתנאים חוזיים בעסקת היסוד העוסקים בערבות עצמה, דורש מבית המשפט לנקוט זהירות רבה כאשר הוא עוסק בפרשנות כתב הערבות עצמה. זאת, משום שלהוציא חריגים קשים להוכחה של מרמה ונסיבות מיוחדות, אין ברשות מוציא הערבות כל כלי אפקטיבי להתגונן מפני מוטב הערבות, מלבד התנאים המופיעים בכתב הערבות עצמו. זאת, אף אם עולות ראיות לכאורה כי מוטב הערבות פועל שלא כדין" (ההדגשות אינן במקור - ו.א). יהא אשר יהא כוחו של עקרון העצמאות, ואף של תניות חוזיות שהוכנסו לכתב הערבות העצמה המתירות לחלטה בלא הוכחה או נימוק, הרי שדיני החוזים מוסיפים לחול; כשם שהזכות לחלט קמה לפי תנאי החוזה, כך כפוף חוזה הערבות גם לדין החוזי הרגיל של פגמים ברצון. לשון אחר; מקום שמוכח לבית המשפט, כי החוזה נכרת בשל טעות, הטעיה, כפיה או עושק, הרי קמה לצד הנפגע הזכות לבטל את החוזה, ואין הוא חייב לקיימו. 75. דין דומה חל לעניין אי-התאמות; אם מזכה החוזה את א' ו-ב' בלבד בזכות החוזית לבוא אל הבנק ולדרוש את חילוט הערבות בלא לנמק, הרי אין פירושם של דברים כאילו נתונה זכות זו אף ל-ג' ו-ד', אשר לא בא זכרם בהסכם. זאת, במיוחד כאשר עסקינן בערבות לעניינה נקבע במפורש כי אין היא ניתנת להסבה. אף במקרה זה, אין "עקרון העצמאות" פועל כמילת קסם המאפשרת חילוט בכל מקרה, ולטובת כל המעוניין. אמנם, יתכנו מקרים בהם אין עסקינן אלא בטעות סופר בלתי משמעותית, אשר עמידה עליה איננה אלא חוסר תום-לב מצד הבנק מוציא הערבות. כך הוא, למשל, במקרה של שגיאת כתיב גרידא בשם המוטב. אלא, שאין זה הדין בהכרח כאשר החוזה נוקב בתאגיד בתור מוטב, ואילו דורש החילוט הוא אדם פרטי, אף אם שמם זהה. מכח קל וחומר, שאין להקל ראש בהבדל בין מוטב מקומי לבין מוטב שהוא חברה זרה. זוהי, בקצירת האומר, מהותו של "עקרון ההתאמה" החל בערבות בנקאית אוטונומית. עקרון זה הינו "צידו השני של מטבע הערבות", הניצב מול עקרון העצמאות. יתר על כן; במקרה וקמה אי התאמה אשר אינה שגיאת סופר גרידא, אין המוטב רשאי כמובן מאליו להאחז בנסיבות חיצוניות לכתב הערבות כדי לטעון כי השגיאה אינה מהותית. במקרה זה, עשוי עקרון העצמאות של ערבות אוטונומית וניתוקה מעסקת היסוד לפעול את פעולתו כנגד המוטב עצמו, ולחסום את דרכו להתבסס על עסקת היסוד. 76. טוענים המשיבים, כי אין לעקרון ההתאמה תחולה, אלא כהגנה על החברה החייבת; לטענה זו, אין על מה שתסמוך. אמת, פסיקתו של בית המשפט העליון, אותה ציטטו המשיבים, מציינת את חשיבות עקרון ההתאמה כעקרון המגן על החברה החייבת. אין חולק, כי בכך צדק כב' השופט חשין; אין חולק אף, כי במרבית המקרים, כזה יהיה השימוש בעקרון ההתאמה - מניעת גלגולה של הערבות לצדדים זרים ושינוי בלתי-הוגן של מערך הסיכונים הגלום בה, וזאת על חשבון החייב אשר ביקש את הוצאת הערבות. אלא, שהמשיבים לא הוכיחו ולא העלו, ולו מובאה אחת אשר קובעת, כי עקרון ההתאמה אינו חל אלא אך ורק במקרים בהם טוען החייב כי דורש החילוט אינו המוטב לטובתו הוצאה הערבות. טענה זו הינה חסרת יסוד, ומנוגדת לדרישת ההגיון; הבנק מוציא הערבות הינו חלק מהותי ועיקרי מן המערכת החוזית ה"פנימית" המגולמת בכתב הערבות. בהוציאו את כתב הערבות, הוא מסתמך על האמור בו כדי לתמחר את העסקה ולהחליט האם יכנס אליה, אם לאו, אילו בטחונות ידרוש, ומה המחיר אותו יגבה מהצדדים. דורש חילוט שהינו שונה באורח מהותי מזה המופיע בכתב הערבות עשוי לשנות לרעה אף את מצב הבנק, ולהעמידו אל מול סיכון אותו לא חישב במסגרת תמחור העסקה. לעניין זה, אין נפקא מינה, כי הבנק הגן על עצמו אף בעזרת דרישת בטחונות מהחברה החייבת. נהפוך הוא; דרישת הבטחונות וכמותם, הם אלו אשר עשויים להיות מושפעים מהסתמכות הבנק על זהות המוטב, ועל עקרון ההתאמה. נסיבות המקרה דנן מוכיחות היטב עניין זה, באשר עולה מהן כי לו ידע הבנק כי מוטב הערבות הינו חברה זרה, הרי יתכן מאד והיה מבין כי אין עסקינן בערבות ביצוע, ועסקינן בעסקה מסוכנת הרבה יותר. במקרה זה, היה נמנע מהעמדת הערבות, או מתנה אותה בתנאים ובטחונות נוספים. זאת ואף זאת; בנסיבות המקרה דנן, עולה כי עקרון ההתאמה יכול ויפורש גם ככזה המגן על החברה, זאת להבדיל מבעלי השליטה בה. כאשר עסקינן בבעלי שליטה אשר עשו בחברה פעולות פסולות שלא לטובתה, ודרדרו אותה לכדי קריסה, הרי עקרון ההתאמה יכול ויגן על החברה מהגדלת האובליגו שלה כלפי הבנקים (דבר המקטין את סיכוייה להשתקם ואת שיעור הדיבידנד לשאר נושיה), אך לא בא אלא מפני שבעלי השליטה הוציאו ערבויות בנקאיות שלא כדין ושלא לטובת החברה, תוך הטעיית הבנקים וצדדים נוספים. 77. מן העובדות אשר עלו בנסיבות המקרה דנן, עולה במפורש כי נפלה אצל הבנקים טעות כמשמעה בדיני החוזים; הבנקים הסתמכו, באופן שאינו חורג באופן מהותי מן הסביר, על ערבויות אשר נחזו לפי נוסחן כערבויות ביצוע, אשר הוצאו באופן ההולם ערבות ביצוע, לטובת מוטבים אשר נחזו להיות שתי חברות ישראליות. אי לכך, טיפל בהן ונהג בהן כפי שנוהגים בערבויות ביצוע. בפועל, מצאו עצמם מעורבים במתן ערבות פיננסית לחברה אשר חרגה ממסגרת הערבויות הפיננסיות אשר הוקצתה לה, זאת לטובת מוטבים שהינם אזרח חוץ וחברה זרה שלא נרשמה בארץ. יוצא, כי הבנקים התקשרו בעסקה מסוכנת ושונה באופן מהותי מן העסקה אליה חשבו כי הם נכנסים; העובדה כי יתכן ויכלו לפעול ביתר זהירות אינה משנה מהותית מושכלה זאת. אכן, לא הוכחה הטעיה שביצעו המשיבים (להבדיל מבעלי השליטה של נגה) כלפי הבנקים; יוצא מכך, כי אין הבנקים יכולים להסתמך על סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), בכדי לבטל את החוזה (קרי, את כתב הערבות). זאת, היות וסעיף ההטעיה דורש כי המתקשר החוזי שכנגד יהיה המטעה, ואין הוא חל כאשר המטעה הינו צד ג', אשר איננו צד ישיר לחוזה, אף אם הוא קשור קשר הדוק לנסיבות הוצאתו. אלא, שמר חבר ידע היטב על טעותם של הבנקים, ולמצער צריך היה לדעת על כך; זאת, באשר הטעות היתה בחלקה כו ניכרת ו"זועקת" מכתב הערבות, אשר כל בעל דין (קל וחומר איש עסקים) אשר עיניו בראשו היה מבחין בה עם קריאת כתב הערבות, אלא אם נקט ב"עצימת עיניים". אי לכך, מאחר ומר חבר בחר שלא להתערב, זכאים הבנקים לבטל את החוזה לפי סעיף 14א לחוק החוזים (חלק כללי), אשר עניינו טעות אשר הצד השני ידע או צריך היה לדעת עליה. זאת, כאשר ניתוח החוזה לפי דיני הערבות הבנקאית האוטונומית מביא למסקנה כי עסקינן באי-התאמה מהותית ובולטת על-פניה, שנפלה באופן "סדרתי" בכל אחת מהערבויות נשוא הבקשה. לאור דיני הפרשנות המיוחדים של כתב ערבות (למצער), די בכך כדי למנוע את חילוטן. בכך, למעשה, נוצר מפגש בין עקרון אי ההתאמה לבין דיני החוזים הכלליים; המבט לפי דיני החוזים מבהיר את עקרון אי ההתאמה, ומעיד כי אין עסקינן בפורמליזם דווקני גרידא, אלא בשמירה על אינטרס לגיטימי של הבנקים, להתוות ולדעת מראש את מסגרת הסיכונים אליהם הם נכנסים כאשר הם מוציאים ערבות אוטונומית. המשיבים, אשר היו מודעים היטב לטעות ולאי-ההתאמה, בחרו להתעלם ממנה. אי לכך, אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. 78. מכל האמור לעיל עולה, כי דין בקשת הבנקים והנאמן להתקבל, ודין הערבויות שהוצאו הינו בטלות. בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ולאור הממצאים בדבר תצהירו ועדותו של מר חבר, ישאו המשיבים 4 ו-5, ביחד ולחוד, בהוצאות משפט ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 40,000 ש"ח לטובת הנאמן, ובסך 20,000 ש"ח לטובת כל אחד מהמשיבים 1-3. לכל הסכומים דנן יתווסף מע"מ, והם ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ערבות