פסק דין 1. ביום 27.9.00 ניתנה ופורסמה החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בתיק החקירה שהתנהלה נגד ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, רעייתו שרה נתניהו ושני עובדים בכירים במשרד ראש הממשלה, משה ליאון ועזרא סיידוף. ההחלטה המנומקת ניתנה בסיומה של חקירה משטרתית מסועפת וממושכת שבדקה ובחנה חשדות שהועלו או עלו מתחקיר עתונאי של העיתון "ידיעות אחרונות" בדבר ביצוע עבירות שוחד, קבלת דבר במירמה ו/או הפרת אמונים ע"י המעורבים בפרשה או מי מהם. לאחר בדיקת החומר הראייתי והחקירתי שנאסף ע"י חוקרי המשטרה ובחינת השאלות המשפטיות שהתעוררו החליט היועץ המשפטי לסגור את תיק החקירה בלא להעמיד לדין איש מהחשודים או המעורבים בפרשה. לגבי ראש הממשלה לשעבר הגיע היועץ המשפטי למסקנה כדלהלן: "לאחר שיקול, מסקנתי היא, כאמור, כי על פי הכללים המקובלים בתחום המשפט הפלילי, חסרות ראיות כדי להוכיח חלק מיסודות העבירות שנבחנו. בנוסף קיימים קשיים הנוגעים למשקל הראיות. לפיכך נעדרת בתיק התשתית הראייתית הלכאורית המתחייבת לשם הגשת כתב אישום והתיק נסגר בעילה של חסר ראיות מספקות" (ס' 57 לחוות דעת היועץ המשפטי). למסקנות דומות הגיע היועה"מ לגבי שרה נתניהו, משה ליאון ועזרא סיידוף. החלטה זו של היועץ המשפט ניתנה, כפי שהוא העיד על עצמו, לאחר היסוסים והתלבטויות קשות, בינו לבין עצמו ובינו לבין בעלי תפקידים בכירים בפרקליטות ובתביעה הכללית, אשר בחנו ובדקו, אף הם, את חומר החקירה אשר הונח לפתחם ע"י חוקרי המשטרה. חלק מבכירי הפרקליטות ובראשם פרקליט מחוז ירושלים סברו כי אין מקום להעמיד לדין את המעורבים בפרשה בהעדר ראיות מספיקות והמליצו בפני היועץ המשפטי לסגור את תיק החקירה. חלק אחר של אנשי פרקליטות המדינה ובראשם פרקליטת המדינה היו בדעה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת להעמדה לדין של חלק מהחשודים, ובראשם בנימין נתניהו, בחלק מהעבירות בהן נחשדו. כפי שציין היועץ המשפטי בחוות דעתו, היתה גם דעה שלישית על פיה הומלץ להעמיד לדין את בנימין נתניהו ורעייתו, אך בעבירות קלות יותר מאלה שעליהן המליצה פרקליטת המדינה. היועץ המשפטי בחן, כאמור, את החומר, התייעץ עם עוזריו ופרקליטיו הבכירים, התלבט לא מעט ולבסוף החליט את שהחליט, היינו ל"סגור" את תיק החקירה ללא הגשת כתב אישום. את החלטתו זו נימק בהרחבה והיא פורסמה ביום בו ניתנה. 2. העותרת, כמו גם אמצעי תקשורת אחרים, גילתה עניין רב בהחלטת היועץ המשפטי ובהנמקותיו. לנוכח חילוקי הדעות שהתגלעו בינו לבין פרקליטת המדינה ביקשה העותרת לקבל לעיונה ולשם פרסום את חוות דעתה של פרקליטת המדינה שכן, לדעתה, יש לצבור עניין רב בחשיפתה. העותרת פנתה למשיבים באמצעות המשיב 2 (להלן - המשיב) אך זה השיב את פניה ריקם, תוך שהוא מבהיר לה כי המידע אותו מבקשת העותרת לחשוף או לפרסם נופל בגדרו של ס' 9(ב)(4) לחוק חופש המידע המאפשר לרשות ציבורית להמנע ממסירת מידע בדבר: "דיונים פנימיים, תרשומות התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי וכן חוות דעת, טיוטא עיצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התיעצויות הקבועות בדין". עוד הבהיר המשיב לעותרת כי חשיפת המידע המבוקש "עלולה לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע תפקידה" ועל כן אין הוא חייב לגלות את חוות הדעת גם על פי הוראת ס' 9 (ב)(1) לחוק. 3. העותרת לא "קיבלה את הדין" ועתרה לבית המשפט, בעתירה שבפני, על פי הזכות שניתנה לה בס' 17 לחוק חופש המידע. הוראת דין זו הסמיכה את בית המשפט המחוזי (החל מיום 12.12.00 את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים) לחייב את הרשות הציבורית לגלות או לפרסם המידע, על אף ה"פטורים" מחובה זו, במקרים ספציפיים שנתנו לה ע"י המחוקק בס' 9 לחוק וזאת אם העניין הציבורי שיש בגילוי המידע עדיף וגובר על הטעמים שלא לגלותו. ס' 17(2) לחוק חופש המידע קובע: "על אף הוראות ס' 9, רשאי בית המשפט להורות על מתן מידע מבוקש, כולו או מקצתו, ובתנאים שיקבע, אם לדעתו העניין הציבורי בגלוי המידע עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין". 4. אין, למעשה, מחלוקת עובדתית בין הצדדים בעתירה זו. העותרת מכירה ב"זכותו" של המשיב להמנע מגילוי או חשיפת חוות הדעת, אם מכח הוראת ס' 9(א)(4) ואם על פי ס' 9(א)(1) לחוק. המשיב, מצידו אינו טוען כי גלוייה או פרסומה של חוות הדעת אסור על פי דין. טוענת העותרת כי העניין שיש במקרה זה לציבור הרחב בחשיפת חוות הדעת, עדיף וגובר על טעמיו של המשיב על פיהם דחה הוא את בקשת הגילוי. לפיכך עותרת היא לבית המשפטי שיפעיל את הסמכות שניתנה לו בס' 17(3) הנ"ל ויורה על פרסום חוות הדעת. חוק חופש המידע שנכנס לתוקפו במאי 1999, הסמיך, כאמור, את בית המשפט לחייב רשות ציבורית למסור מידע, על אף שאין עליה לעשות כן במקרים המנויים בס' 9(א) לחוק, או אין היא מחוייבת לגלות המידע באחד מסוגי הענינים המנויים בס' 9(ב) לחוק. המחוקק העניק לבית המשפט סמכות מיוחדת ויוצאת דופן זו רק לגבי מקרים בהם העניין הציבורי שיש בגלוי המידע עדיף וגובר, לדעתו, על נימוקי דחיית הבקשה. כיצד ובאיזה אופן יפעיל בית המשפט את סמכותו זו ועל פי אילו קריטריונים; מהן אמות המידה על פיהן יבחן בית המשפט ויקבע האם העניין הציבורי עדיף במקרה זה או אחר, על טעמי ההתנגדות לגילוי המידע. זו השאלה העומדת להכרעה בענייננו ועל פיה תגזר ההכרעה בעתירה ספציפית זו. 5. חוק חופש המידע בא לבסס ולעגן בחקיקה את זכות הציבור לדעת, זכות ה"קנויה" או "מגיעה" לציבור, כדבר מתבקש ומובן מאליו, במשטר דמוקרטי אמיתי, אשר מאפשר לציבור לבחור את נציגיו ו"שליטיו" באופן חופשי. כדי לאפשר לציבור לממש באופן מושכל ככל האפשר את זכותו זו יש לאפשר לו גישה חופשית למידע רב ככל האפשר המצוי או האצור אצל רשויות השלטון או הרשויות הציבוריות. ה"חירות" והזכות לקבל מידע מהרשויות הציבוריות נועדה גם להבטיח פקוח נאות של הציבור על נציגיו ונבחריו, שכן אלה הם הרי נאמניו ומשרתיו במשטר דמוקטרי ולא אדוניו. לשם הגשמת מטרות אלה וכדי להגן במשנה תוקף על זכויות אלה של הציבור מצא המחוקק לנכון ולראוי לעגן בחקיקה את ה"זכות לדעת" שהתגבשה בפסיקת ביהמ"ש העליון במשך השנים וקבע בס' 1 לחוק: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראת חוק זה". זכות סטטוטורית "חדשה" זו באה לעולם לשם הגשמת תכלית נוספת והיא לעגן ולבסס את "הזכות לדעת", שהיא זכות נגזרת או נובעת מזכות היסוד בדבר חופש הביטוי, ולקבוע כללים ואזונים שיסדירו את אופן מימושה של זכות זו במקרה של התנגשות בין זכויות או ערכים. בחוקקו את חוק חופש המידע גיבש המחוקק כללים ונורמות שחלקם נקבע בעבר בפסיקת בית המשפט העליון וקבע כללים נוספים מבחינת "יש מאין" על מנת לאפשר לציבור לקבל מהרשויות מידע רב ככל האפשר, אם כי במגבלות מסוימות המפורטות בחוק. המחוקק לא התיר את הרסן לחלוטין ולא אפשר "פריקת עול" כללית וחשיפה טוטלית של המידע המצוי אצל רשויות הציבור. הוא קבע מגבלות וסוגי עניינים אשר לא יחשפו לציבור, אם מטעמי הגנה על פרטיותו של הפרט ואם מטעמי הגנה מפני פגיעה בעבודתן או תפקודן של רשויות הציבור. המחוקק חיפש, איפוא, ומצא איזונים מתאימים שנועדו לאפשר גישה מירבית למידע, מצד אחד, ומניעת חשיפה מיותרת ורבה מידי שעלולה להזיק או לפגוע באינטרסים של הפרט ופגיעה בפרטיותו ו/או באינטרסים של המדינה ורשויותיה ופגיעה בתפקודן. במסגרת "כללים מאזנים" אלה קבע המחוקק באופן קטיגורי כי אין לגלות מידע מסוג מסויים לציבור (ס' 9א) ואילו לגבי סוג אחר של מידע נקט בלשון "רכה" או גמישה יותר בקבעו (בס' 9ב) כי: "רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה..." בשני סוגי המקרים העניק המחוקק עדיפות ל"עניין הציבורי" לאמור: כאשר זה גובר על טעמי ההתנגדות או הסרוב לחשוף את המידע (לדעת בית המשפט) המידע יחשף לציבור על אף המגבלות שהטיל המחוקק בס' 9 הנ"ל. 6. בבואו להכריע בשאלה האם יש בגילוי המידע המבוקש עניין ציבורי "גובר ועדיף" וכפועל יוצא מכך להורות על גילוי המידע, על אף ההגבלות שהטיל המחוקק, על בית המשפט לצעוד בנתיב שהתווה המחוקק, היינו ליתן משמעות ותוקף לתכלית החקיקתית ולמטרות שביקש מחוקק להגשים בחוקקו את חוק חופש המידע. לאמור: מגמת בית המשפט תהיה, בדרך כלל, לאפשר גלוי מידע רב ככל האפשר לציבור אף אם אין הרשות הציבורית חייבת לעשות כן, או "פטורה" מכך, על פי הוראות ס' 9 הנ"ל, אלא אם כן הוא ישתכנע כי גלוי כזה עלול לשבש את פעולתה או תפקודה התקין של הרשות הציבורית או יפגע בזכות לפרטיות של פרט זה או אחר. גם אם ישתכנע בכך, ישקול בית המשפט באם העניין הציבורי שיש בגילוי המידע "גובר או עדיף" על טעמי ההתנגדות לגילוי, היינו פגיעה כזו או אחרת בזכויות או האינטרסים הנ"ל, עליהם ביקש המחוקק להגן. על רקע המטרות שביקש המחוקק להגשים ותכליתו של החוק, המוצאות את ביטויים בנורמות והכללים שנקבעו בחוק, והאיזונים הקיימים בו בין זכויות ואינטרסים מתנגשים, סבור אני כי בית המשפט לא יהסס להשתמש בסמכותו להורות לרשות ציבורית לגלות מידע מבוקש, אף אם תיגרם בכך (או עלולה להיגרם) פגיעה קלה, או שבוש שאינו משמעותי לתפקודה התקין של הרשות הציבורית, אם ישתכנע, כאמור, שהעניין הציבורי שיש בגלוי הוא בעל חשיבות ומשמעות והוא "גובר ועדיף" על נימוקי הסרוב לגלותו. כאשר גילוי המידע עלול לפגוע בפרטיותו של פרט זה או אחר תהא, ידו של בית המשפט "קפוצה" יותר והוא יעדיף, בדרך כלל, את זכותו של היחיד או הפרט לפרטיות (זכות המעוגנת אף היא בחקיקה בחוק הגנת הפרטיות) על פני זכות הציבור לדעת. (ראה לעניין זה דברים שנשא נשיא בית המשפט העליון פרופ' א' ברק ביום 5.4.00 לרגל פרסום ספרו של פרופ' סגל - "על הזכות לדעת באור חוק חופש המידע" - אשר צורפו לסכומי ב"כ העותרת). 7. מן הכלל לענייננו נבחן עתה את המקרה הספציפי שהונח לפתחנו על רקע הוראות החוק ולאורה של המדיניות הראויה שעל בית המשפט לנקוט, לדעתי, במקרים מסוג זה, כפי שפורט לעיל. מדובר כאמור בחוות דעת או "נייר עמדה" של פרקליטת המדינה שכללה בתוכה המלצה להעמיד לדין את החשודים או המעורבים בפרשה בחלק מהעבירות שיוחסו להם ע"י חוקרי המשטרה. אין חולק כי חוות דעת זו היא מבחינת "חוות דעת... שעניינה לצורך קבלת החלטה" על ידי הגוף או בעל הסמכות הבלעדית לקבלה במקרה שלפנינו, היינו היועץ המשפטי לממשלה. ב"כ המשיבים נמקה את סרובה או התנגדותה של הרשות הציבורית לגלות, במקרה זה, את חוות הדעת מהטעם שחשיפתה עלולה לפגוע בתפקודה של הרשות היינו רשויות התביעה הכללית, הפרקליטות ואף היועץ המשפטי לממשלה. אין הצדקה, לדעתה, להעדיף במקרה זה את האינטרס הציבורי ואין הוא "גובר" או "עדיף" על קיומה של אפשרות סבירה ביותר לפגיעה ממשית בתפקודה של הרשות ושיבוש עבודתה. מנגד טוען ב"כ העותרים כי האינטרס הציבורי שיש בגילוי חוות הדעת או המידע במקרה זה "מובהק ובולט" והוא "גובר" על טעמי המשיב שלא לאפשר הגילוי שכן קיימת חשיבות רבה לפרסומה ברבים של חוות דעת אשר ממליצה להעמיד לדין ראש ממשלה לשעבר בנגוד לדעתו של היועץ המשפטי לממשלה. חוות הדעת הוכנה, כאמור, כבסיס לדיונים הרבים שהתקיימו בלשכתו של היועץ המשפטי, בפורומים שונים, לקראת קבלת ההחלטה הסופית והקובעת ע"י היועץ המשפטי במסגרת סמכותו. במקביל ובנוסף לנייר העמדה של פרקליטת המדינה, הוכנו "ניירות עמדה" נוספים ע"י בכירים בפרקליטות אשר בחנו, אף הם, במסגרת תפקידם, את חומר הראיות שנאסף ע"י המשטרה. הדיונים וההתייעצויות בלשכת היועץ המשפטי התקיימו על בסיס כל ניירות העמדה שהוכנו ועל רקע המלצותיהם או עצותיהם של הפרקליטים הבכירים, שהיו שונות לגבי חלק מהעניינים, אם כי לא לגבי כולם. אחת מחוות הדעת ואחת ההמלצות שנדונו והוכנסו ל"כור ההיתוך" של הליך ההתייעצות וההתלבטות היתה זו של פרקליטת המדינה. חלוקי הדעות לגבי המסקנות הסופיות או ההחלטות שיש לקבל בתיק זה, התגלעו לא רק בין היועץ המשפטי לפרקליטת המדינה, אלא בין בכירי הפרקליטות בינם לבין עצמם. כפי שציין היועץ המשפטי בנימוקי החלטתו, היו פרקליטים, ובראשם פרקליט מחוז ירושלים, אשר סברו כי יש ל"סגור" את תיק החקירה ללא הגשת כתבי אישום, בשל העדר חומר ראייתי מספיק ובעל משקל. הייתה דעה של פרקליטת המדינה ועוד מספר פרקליטים שהמליצו כאמור להעמיד לדין את ראש הממשלה לשעבר ורעייתו בעבירות של נסיון לקבל דבר במירמה והפרת אמונים. הייתה גם דעה שלישית בקרב פרקליטי התביעה הכללית, על פיה ניתן להעמיד לדין את בנימין נתניהו ורעייתו בעבירות קלות יותר מאלה עליהן המליצה פרקליטת המדינה. במצב דברים זה בחן היועץ המשפטי את כל ניירות העמדה וחוות הדעת, שקל את ההמלצות השונות שהונחו על שולחנו, התלבט לא מעט (כדבריו) והחליט, בסופו של דבר, לאמץ ההמלצה לפיה יש ל"סגור" תיק החקירה ללא הגשת כתבי אישום. כך החליט משום שהשתכנע כי אין די ראיות לכאוריות כנדרש לשם הרשעה בפלילים ובשל "בעיות של משקל הראיות". 8. בנסיבות אלה מה הטעם להורות למשיב לגלות את חוות דעתה של פרקליטת המדינה, ושלה בלבד. איזה עניין יש לציבור בפרסומה ברבים והאם העניין הציבורי שיש בגלוי או בפרסום "גבר" או "עדיף" על נמוקי התנגדות המשיב לגילוי. חוות דעתה של פרקליטת המדינה היא, כאמור, אחת מני שלוש או ארבע חוות דעת וניירות עמדה שהוגשו ליועץ המשפטי. מדוע עותרת, אם כך, העותרת לחשיפת חוות דעתה בלבד ונמנעת מעתירה לגילוי ההמלצות וניירות העמדה של פרקליט מחוז ירושלים, או של פרקליטים אחרים, שהמלצתם היתה שונה מזו של פרקליטת המדינה. האם כך רק משם שפרקליטת המדינה המליצה על העמדה לדין ואילו האחרים לא סברו כמותה, או המליצו על העמדה לדין בעבירות קלות יותר? לו אכן האינטרס הציבורי המובהק, והוא בלבד, היה עומד לנגד עיניה של העותרת, היה עליה לעתור לגילוי כל חוות הדעת וניירות העמדה שהוכנו ונדונו אצל היועץ המשפטי לממשלה ולא להסתפק בזו של פרקליטת המדינה, שכן אם קיים עניין ציבורי בחשיפת ההתדיינויות וההתיעצויות הקיימות והדעות השונות של בכירי הפרקליטות, בפרשה זו, מן הדין ומן הראוי שכולן תחשפנה ולא רק המלצה או דעה אחת מתוכן. אמנם כן: פרקליטת המדינה היא הבכירה בפרקליטי התביעה הכללית ועומדת בראש הפרמידה ההיררכית של פרקליטות המדינה (כפופה רק ליועץ המשפטי לממשלה) על כן נהנית היא ממעמד בכיר במיוחד. בלא מעט מקרים, ולמעשה במרביתם, היא הסמכות העליונה המקבלת החלטות בדבר הגשת כתבי אישום או "סגירת תיקים". אלא שבמקרה הספציפי שבפנינו, בו מעורבת אישיות ציבורית בכירה ורמת מעלה, סמכות ההכרעה או קבלת ההחלטה נתונה כל כולה ובאופן בלעדי ליועץ המשפטי לממשלה. "דינה" או "מעמדה" של חוות דעת של פרקליטת המדינה, זהה או דומה במקרה כזה למשקלם של ניירות העמדה או ההמלצות האחרות, על אף "בכירותה" של בעלת משרה זו. חשיפת חוות דעתה של פרקליטת המדינה, ושלה בלבד, בנסיבות כאלה, לא תשרת אינטרס ציבורי משום שגילוי "סלקטיבי" מעין זה לא ישקף נכונה ונאמנה את כל הלכי הרוח והדעות השונות שהיו קיימים בקרב הפרקליטים והיועצים של היועץ המשפטי לממשלה לקראת קבלת ההחלטה הסופית בעניין זה. חשיפה של מידע חלקי בדבר ההתייעצויות והתדיינויות פנימיות בפרקליטות לקראת קבלת ההחלטה הסופית, תוך התעלמות או אי גילוי דעות או המלצות אחרות ושונות מאלה שיחשפו - תפגע במעמדה של מערכת אכיפת החוק בכללותה ובמיוחד במעמדן האוביקטיבי המיוחד ובאמינותן של רשויות התביעה הכללית בעיני הציבור. לא מעט תהיות והשגות תעלנה או תתעוררנה במקרה כזה, לגבי מידת האוביקטיביות והעדר הפניות של הפרקליטות ו/או היועץ המשפטי "המגלים טפח ומכסים טפחיים", במיוחד לאור העובדה כי הובאה לידיעת הציבור (במסגרת הנמקותיו של היועץ המשפטי) העובדה כי התגלעו חילוקי דעות בקרב בכירי הפרקליטות. פגיעה מעין זו ברשות הציבורית, ובמקרה זה ברשויות התביעה הכללית, היא קשה ומשמעותית, שכן ערעור מהימנותן תשבש את יכולתן לתפקד ולפעול באופן אובייקטיבי, ללא משוא פנים ובהעדר שיקולים זרים, כפי שמצופה מהן ע"י ציבור הרחב. אין ספק כי הסתברות התרחשותה של פגיעה חמורה כזו, במידה ויחשף מידע חלקי בלבד, היא ברמה של "ודאות קרובה" ועל כן מן הדין למנוע פרסומו או גילויו של מידע חלקי, היינו את חוות דעתה של פרקליטת המדינה בלבד. 9. יטען הטוען: אם החשש לפגיעה חמורה הוא כה ודאי בנסיבות כאלה, הבה נחשוף בפני הציבור את כל חוות הדעת, ניירות העמדה והפרוטוקולים שתעדו את הדיונים וההתיעצויות, ולא נסתפק בחוות דעתה של פרקליטת המדינה כפי שביקשה העותרת. ע"י כך, יסביר הטוען, לא נפגע בזכותו של הציבור לדעת ולקבל מידע ויחד עם זאת, נמנע פגיעה חמורה וקשה ברשויות התביעה, כתוצאה מגילוי חלקי של המידע. בית המשפט רשאי להורות על גילוי מעין זה, כשם שהוא מוסמך להציב תנאים אחרים על פי שיקול דעתו כאמור בס' 17(ד) לחוק. במקרה זה לא ניתן, לדעתי, למנוע פגיעה במעמד הפרקליטות או שיבוש בתפקודה, אף אם יפורסם מלוא המידע כאמור. נהפוך הוא: חשיפה רבתי מעין זו של הפרוטוקולים שתיעדו התייעצויות ודיונים פנימיים רבים בין הפרקליטים הבכירים בינם לבין עצמם ובינם לבין עוזריהם הזוטרים וכן גילוי חוות הדעת, ניירות העמדה וההמלצות שהונחו על שולחנו של היועץ המשפטי לשם קבלת החלטה סופית ומחייבת, תגביל את יכולתם של הגורמים המייעצים ליועץ המשפטי (ובמקרים אחרים של הגורמים המיעצים לפרקליטת המדינה) ותרתיע אותם מלהציג עמדה באופן חופשי, על פי מיטב שיקול דעתם, כפי שמצופה מהם לעשות, ללא חשש שאלה ייחשפו לציבור או יתגלגלו ב"שער בת רבים". חשיפה כזו עלולה ליצור, או להפעיל לחצים גלויים או סמויים ולהשפיע על שיקול דעתם העצמאי והענייני מבחינה מקצועית. שבוש מעין זה, שאף הסתברות התרחשותו היא ברמה של ודאות קרובה, הוא קשה וחמור לא פחות מהשיבוש והפגיעה במקרה של גילוי חלקי של מידע. חשיפה גורפת מעין זו של כל "תיק הפרקליטות" בפרשה זו, תפגע ללא ספק ברשויות התביעה הכללית אשר חלק ניכר מתפקודן ועבודתן מתבצע וחייב להעשות בצנעה, בחשאיות ודיסקרטיות מלאה, הן לפני קבלת ההחלטה הסופית בתיק זה או אחר והן לאחר מכן. 10. הפגיעה שעלולה "לספוג" הרשות הציבורית, היינו הפרקליטות במקרה זה, והשיבוש שייגרם לתפקודה, כתוצאה מגילוי המידע, בין אם מדובר בגילוי חלקי, כפי שבקשה העותרת, ובין אם מדובר בגילוי כולל ומלא כמפורט לעיל, הם כה קשים וחמורים והסתברות התרחשותם היא כה קרובה לודאות, עד כי יידרש טעם משמעותי ורב משקל במיוחד כדי להשתכנע כי העניין הציבורי, במקרה כזה, "עדיף וגובר" על טעמי הסרוב לגלות המידע. לא שוכנעתי כי אכן כך הוא במקרה שלפני. אמנם קיימת חשיבות בגילוי מידע מסוג זה לציבור, במיוחד כשמדובר בראש ממשלה לשעבר, אשר הביע כוונה להתמודד שוב על בחירתו למשרה רמה זו בעתיד (בתנאי שהגילוי יהיה מלא ולא חלקי כאמור לעיל). אלא שאין חשיבות הגילוי, במקרה זה, "גוברת" או "עדיפה" על הצורך החיוני וההכרחי להגן על רשויות התביעה הכללית מפני פגיעה באמינותן ומעמדן בעיני הציבור מפני שיבושים בעבודתן, כמפורט לעיל, על מנת לאפשר את תפקודן התקין. אין מדובר בפגיעה זניחה או בשבושים קלי ערך שייגרמו עקב וכתוצאה מחשיפת המידע. הפגיעה בתדמיתה של הפרקליטות חמורה וקשה והשפעתה המזיקה תורגש במשך תקופה ארוכה ועל כן יש למנוע אותה, גם במחיר דחיית בקשת העותרת לגילוי המידע המבוקש. מכל מקום, לא שוכנעתי כי העניין הציבורי "גובר" במקרה זה או "עדיף" על פני הצורך להגן על תפקודן התקין של רשויות התביעה ועל אמינותן בעיני הציבור ועל כן אין לחייב במקרה זה את המשיבים לגלות את המידע המבוקש לעותרת. 11. עתירת העותרת לפי ס' 17 לחוק חופש המידע נדחית. העותרת תישא בהוצאות המשיבים לרבות שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10.000.- ש"ח בצירוף מע"מ. הממשלההיועץ המשפטי לממשלהחופש המידע