חוק הביטוח הלאומי, התקבל בכנסת לראשונה בשנת 1953, ועבר פעמיים ניסוח משולב, לראשונה בשנת 1968, ולאחר מכן בשנת 1995. חוק הביטוח הלאומי, כבר בראשיתו, שם לו למטרה להסדיר הענקת "ביטוח סוציאלי כולל" לתושבי המדינה זאת, על בסיס קווי-היסוד של הממשלה הראשונה בישראל שהוקמה ביום 8.3.1949, בהם הוצהר כי המדינה "תקים בשלבים פרוגרסיביים מערכת מוסדות לביטוח סוציאלי ועזרה הדדית מפני חוסר-עבודה, תאונה, נכות, זיקנה, יתמות ואלמנות". נושא הביטוח הסוציאלי הועבר לבחינתה של ועדה בין-משרדית אשר מונתה עוד בשנת 1949 לצורך "עריכת תוכנית לביטוח סוציאלי במדינת ישראל", והדין-וחשבון שהגישה ועדה זו, הוא "דו"ח קנב", שימש בסיס להכנת הצעת חוק הביטוח הלאומי, ומאוחר יותר לנוסחו הראשון של החוק עצמו. במקורו, הסדיר חוק הביטוח הלאומי רק ביטוח זקנה; ביטוח מוות (אשר לימים נקרא "ביטוח חיים", וכיום: "ביטוח שאירים"); ביטוח נפגעי עבודה; וביטוח אמהות (פרקים י"א, ה' ו-ג' לחוק בנוסחו דהיום, בהתאמה). בהמשך, עוגנו בחוק ביטוחים נוספים: ביטוח ילדים (פרק ד' לחוק); ביטוח נפגעי תאונות (פרק ו' לחוק); ביטוח אבטלה (פרק ז' לחוק); ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד (פרק ח' לחוק); ביטוח נכות (פרק ט'); ביטוח סיעוד (פרק י'); תגמולים למשרתים במילואים (פרק י"ב); ותגמולים למתנדבים (פרק י"ג). מפסיקת בתי המשפט בארץ עולה כי חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי מובהק, שמצד אחד מעניק את ההטבות בתנאים המפורשים בחוק לכלל הזכאים ומשתדל להעניק ביטוח סוציאלי לפחות ברמה מינימאלית לכלל הציבור, וכל זאת על-פי כללים ומבחנים השווים לכל נפש ואשר מוגדרים היטב בדין. בכך יתרונו של חוק סוציאלי זה. תשלום גמלאות מכוח חוק הביטוח הלאומי, נועד למימון הצרכים השוטפים והמיידיים של הנזקקים לגמלאות, ולייחוד המשאבים המוגבלים העומדים לרשות המוסד. ביטוי לכך נמצא בהוראות הכלליות שבפרק י"ד לחוק הביטוח הלאומי שעניינן בתשלום גמלאות, ובסעיף 296 לחוק, בו נקבעו מועדים קצובים לתביעת גמלת כסף, והתקופות בעדן תשולם. בית המשפט העליון ציין בפסיקתו כי התשתית המושגית של חוק הביטוח הלאומי, כמבטאת את תפיסת הביטחון הסוציאלי במדינה, מושתתת על רעיון גביית דמי ביטוח בשיטה פרוגרסיבית, על-פי מבחן ה"יכולת לשלם", והענקת גמלאות על-פי צרכי הנזקק, כדי להבטיח לכל אדם סף מינימלי של קיום בכבוד בכל נסיבות החיים. ביטוח לאומי