החיקוק הקובע את מועדי התשלומים השונים והמורה על הטלת פיצויי הלנה במקרה של פיגור בתשלום הוא חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. פיגור בתשלום גורר אחריו "פיצויי הלנה", פיצויים המשתלמים ללא הוכחת נזק או הפרת הסכם אלא כסנקציה בלבד. "פיצויי הלנת שכר", כפי הם פיצוי המשתלם ללא הוכחת נזק או הפרה חוזית. זהו למעשה לא פיצוי אלא סנקציה, וסנקציה קשה ביותר ללא קשר לבחינת הנזק, האם היה ומה מידתו. הסנקציה אינה נבדקת כמידתית לעומת הנזק. זוהי ענישה קבועה ללא קשר לתוצאות הפרת החוק. מדיניות המחוקק היא להפוך עיכוב מכוון בתשלום לעובד על ידי מעבידו לבלתי כדאי. עם זאת, מכיוון שפיצוי הלנה הוא גבוה מאוד. החליט המחוקק להעניק לבית הדין לעבודה את האפשרות להפחית או לבטל את פיצוי ההלנה. בתי הדין לעבודה גיבשו מדיניות לגבי יישום לשונו ומטרתו של החוק, וזאת בחיפוש אחר האיזון שבין זכויות העובדים לקבל שכר עבודה ופיצוי פיטורים במועד שנקבע בחוק, לבין העונש הקיצוני המוטל על המעביד... גישת בית הדין הארצי בפירוש המונח 'טעות כנה' היתה רחבה וליברלית, משום הסמכות הרחבה שנקבעה להפחתת פיצוי הלנה. הפחתת פיצויי הלנת שכר : בעבר שללה ההלכה הפסוקה מצב כלכלי קשה כנסיבה המצדיקה הפחתת פיצויי הלנת שכר במסגרת סעיף 18 לחוק וקבעה כי אין להעלות על הדעת שהמחוקק שבסעיף 17 לחוק הגנת השכר ביקש להרתיע מעביד מהלין את שכרו של העובד והטיל סנקציה חמורה על המלינים שכר, ראה לשחרר מעולו של הסעיף הנ"ל את כל המעבידים שמצבם הכלכלי אינו שפיר. לשונו של סעיף 17 ברורה... טיעוניה של המועצה, על פיו השכר לא שולם במועד ולא ממנה באים המשאבים לתשלום משכורות, לא יוכל להועיל לה. אין להעלות על הדעת מצב שעובדים, במשכורתם, יממנו את מעבידתם. כיום מכירים בתי הדין לעבודה בקיומן של נסיבות בהן מצב כלכלי קשה יהווה נסיבה שלמעביד אין שליטה עליה, ולכן מצדיק הפחתת פיצויי הלנה. בית הדין הארצי לעבודה הפחית פיצויי הלנה בשל העובדה שמצב כלכלי היה זמני ובלתי צפוי, פסק כי יחד עם זה היא לא התכוונה שלא לשלמם ועל כן שילמה אותם לשיעורים. לא מדובר במעביד שידע מראש על מצבו הקשה אך התעלם מכך והעסיק עובדים. קשייה של המערערת היו זמניים. המשיבה עבדה זמן ממושך אצלה. הקשיים הכספיים התעוררו לקראת סיום היחסים בין הצדדים וזו אכן היתה הסיבה לפיטוריה של המשיבה. לאור כל האמור נראה לי שזה המקרה בו על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו ולהפחית את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורין. העיקולים הם נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליהם. ההלכה על פיה שיקול דעתו של בית המשפט הינו מצומצם (הלכת אום אל פחם הנ"ל) פינתה, איפוא, מקומה לגישה על פיה תכליתם של פיצויי ההלנה והסנקציה החריפה שבצידם מורים לבית הדין להפעיל שיקול דעת רחב וזהיר, ולבחון את מכלול השיקולים בבואו להטיל פיצויי הלנה, כמאמר בית הדין הארצי לעבודה: " פסיקת פיצויי הלנה היא בשיקול דעת בית הדין. בהפעלת שיקול דעת זה צריך בית הדין להביא בחשבון, מחד את מטרת פסיקת פיצויי ההלנה, שהיא הרתעת מעבידים מלהלין שכרם של עובדים, ומאידך את שיעורם הגבוה של פיצויים אלה, שהביא לכך שכונו על ידי הפסיקה " סנקציה מעין עונשית", "סנקציה דרקונית" (ע"ע 300215/98 דומוס תעשיית רהיטים בע"מ - מירב בן הלל, עבודה ארצי, כרך לג (4), 23). ועוד בסוגייה זו: "אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין. לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים להפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת שלבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. ואכן בית הדין הארצי הפעיל את שיקול דעתו הן בפסיקת פיצויי הלנה והן בשאלת הפחתתם ובמידת ההפחתה" (הלכת "ג'וליה מימון" הנ"ל). ולענין שיקול הדעת באשר למצב כלכלי קשה צוין כי בעשותה שימוש בשיקול דעתה קבעה הפסיקה כי מצב כלכלי קשה אינו נימוק להפחתת פיצויי הלנה. הסיבה לכך היא שעל המעביד לתת עדיפות לתשלום שכרו של עובד וכן להבטחת מצבו הכספי של העובד לאחר פיטוריו. יש למנוע מצבים בהם מעבידים מעסיקים עובדים ביודעם שמצבם הכלכלי קשה והם לא יוכלו לעמוד בתשלומים לעובדים. יחד עם זה יש לבית הדין שיקול דעת ועליו להפעילו. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי. בתי הדין הכירו במגוון רב של שיקולים לצורך הטלת פיצויי הלנה, ביניהם: א. התחשבות במצב הכלכלי הכללי במדינה. ב. תכלית החוק. ג. הגנה על שכר העובד והתמודדות עם מוסר תשלומים ירוד שיעורם הגבוה של הפיצויים. ד. הימנעות מהטלת מעמסה בלתי פרופורציונלית על המעסיק. ה. התנהגות המעסיק ותום ליבו הרתעת מעבידים מלהלין את שכר העובדים. ו. תום ליבו של העובד. ז. קשיים כלכליים זמניים. ח. הפחתת פיצויי ההלנה כתמריץ למעסיק לעשות כל שביכולתו לשלם את המשכורות. ט. תשלום משכורות רק לאחר הגשת תביעה. י. חשש לפגיעה קשה ברשויות המקומיות וקריסתן והצורך לשמור על תפקודן התקין התיישנות תביעה לפיצויי הלנת שכר: סעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר קובע: (א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן — בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים. על פי סעיף 17א(ב) תקופת ההתיישנות היא של שלוש שנים כאשר במשך שנה לא משולמות שלוש משכורות בעיתן. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות. (ג) וראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א). הלנת שכרשאלות משפטיות