תכליתו של חוק המנוחה העוסק בין היתר בעניין עבודה בשבת היא כפולה: ראשית, הוא מקיים את הזכות הסוציאלית ליום מנוחה שבועי, שלאכיפתה אף נדרשת פרהסיה של מנוחה. שנית, החוק נועד לשמור על צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בית הדין לעבודה ציין בפסיקתו כי חופש העיסוק היווה, מאז קום המדינה, זכות יסוד במשפט הישראלי. לפני חקיקתו של חוק-יסוד: חופש העיסוק, הוא היווה חלק מהמשפט המקובל "נוסח ישראל". עמד עליו בסמוך לאחר הקמת המדינה השופט ש"ז חשין בציינו כי כלל גדול הוא, כי לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח-יד, אשר יבחר לעצמו, כל זמן שההתעסקות בעבודה או במשלח-יד אינה אסורה מטעם החוק... זוהי זכותם. זכות שאינה כתובה על ספר, אך נובעת מזכותו הטבעית של כל אדם לחפש מקורות מחיה ולמצוא לעצמו מלאכה המפרנסת את בעליה. סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע: "7. שעות המנוחה השבועית (א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד. (ב) המנוחה השבועית תכלול - (1) לגבי יהודי - את יום השבת; (2) לגבי מי שאינו יהודי - את יום השבת או את היום הראשון או את היום הששי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו." בהמשך קבע המחוקק כי אין להעביד או לעבוד בזמן המנוחה השבועית, אלא אם עבודה כאמור הותרה (סעיפים 9, 9א ו-12 לחוק בהתאמה): "9. איסור העבדה במנוחה השבועית העבדת עובד במנוחה השבועית אסורה, אם לא הותרה לפי סעיף 12. 9א. איסור עבודה במנוחה השבועית (א) בימי המנוחה הקבועים כמשמעותם בפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, לא יעבוד בעל בית מלאכה בבית מלאכתו, ולא בעל מפעל תעשיה במפעלו, ולא יסחר בעל חנות בחנותו. 12. היתר העבדה במנוחה השבועית (א) שר העבודה רשאי להתיר העבדת עובד בשעות המנוחה השבועית, או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בבטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו." (ב) היתר כללי לפי סעיף קטן (א) לא יינתן אלא על פי החלטת ועדת שרים המורכבת מראש הממשלה, שר הדתות ושר העבודה. (ג) בהיתר מיוחד לפי סעיף קטן (א) יפורטו המקצועות או התפקידים של העובדים שלגביהם ניתן ההיתר או המחלקות במקום העבודה שלגבי עובדיהן ניתן ההיתר". ידועים דבריו של השופט מ' שמגר אשר קבע כי נקודת המוצא המקובלת בחברה חופשית, היא, כי אדם רשאי לעסוק בכל עבודה או משלח-יד, כל עוד לא נקבעו לגביהם הגבלות או איסורים, ואלו האחרונים אין להטילם ולקיימם אלא לפי הוראתו המפורשת של החוק. עיקר הדגש ההלכתי הופנה לשאלה, באלו נסיבות ניתן לפרש הסדר חקיקתי כהסדר שיש בו משום הגבלה מפורשת או איסור מפורש על חופש העיסוק. תפיסת היסוד היתה שהמחוקק רשאי להגביל את חופש העיסוק, ובלבד שביטא רצונו זה בצורה ברורה, מפורשת וחד-משמעית. ההגבלה על העיסוק היא במישור הזמן. אין עניינה תוכן העיסוק או אופיו, כי אם השעות בהן הוא מתרחש. חוק שעות עבודה ומנוחה פוגע במימוש רצונו של אדם לפתוח עסקו בשעות המנוחה השבועית. פגיעה זו בחופש העיסוק קיימת בין אם המדובר בעוסק פרטי ובין אם המדובר בתאגיד. לזה כמו לזה זכות לחופש עיסוק. זאת ועוד: איסור העבודה בשבת פוגע גם בחופש העיסוק של העובד, המבקש לעבוד בעסק ביום שבת. האיסור אף פוגע לעתים בחופש התחרות של בעל העסק. האם האיסור על העבדה ועבודה במנוחה השבועית, הקבועים בסעיף 9 ו-9א לחוק שעות עבודה ומנוחה הולמים את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? ביסוד איסורים אלה עמד הצורך החברתי-סוציאלי להעניק שעות מנוחה שבועית לעובד תוך קביעת יום מנוחה אחד ואחיד אשר יאפשר למשפחה כולה להיות יחד ביום המנוחה. זאת, תוך קביעה המבוססת על שיקול דתי-לאומי כי המנוחה השבועית תכלול "לגבי יהודי - את יום השבת; לגבי מי שאינו יהודי - את יום השבת או את היום הראשון או את היום השביעי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו ביום המנוחה השבועית שלו. בהתאם לפסיקת בית הדין לעבודה קביעה זו הולמת את ערכיה של מדינת ישראל, הן כמדינה יהודית והן כמדינה דמוקרטית. בכך מושגת האחדות והשלמות הנורמטיבית עליה אנו מצווים. עמדה על כך השופטת ד' דורנר בציינה: "קביעת יום המנוחה ליהודים בשבת מגשימה את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. שני ערכים אלה משתלבים בהרמוניה מלאה בחוק הנדון. עבודה בשבת / חגדיני עבודה