ביטוח פריצה - מיגון : סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח קובע כי כאשר הותנה בחוזה ביטוח שעל המבוטח לנקוט באמצעים להקלת הסיכון והוא לא נקט בהם, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19 לחוק בשינויים המחויבים. על הוראות סעיף 21 לא ניתן להתנות כלל, ועל הוראות סעיפים 18 ו-19 ניתן להתנות רק לטובת המבוטח או המוטב (סעיף 39 לחוק חוזה הביטוח). סעיף 18(ג), החל על המצב שבו מקרה הביטוח קרה טרם שהמבטח ביטל את חוזה הביטוח מכח הוראות סעיף 18, קובע (בהתאמות המחויבות לעניין אמצעים להקלת הסיכון) כי במקרה כזה יהיה המבטח חב בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור היחסי שהוא כיחס בין דמי הביטוח ששולמו על בסיס ההנחה כי אמצעי המיגון הנדרשים קיימים לעומת דמי הביטוח שהיו משולמים לפי המקובל אצלו במצב בו אין דרישה לאמצעי המיגון, והוא פטור כליל רק באחת מאלה: אי מתן הודעה לפי סעיף 17 בכוונת מרמה (סבורני שסעיף זה אינו רלבנטי כלל לנושא אמצעי המיגון); או כאשר מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה ביטוח כלל, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שאמצעי המיגון לא יותקנו. במקרה כזה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם (סעיף 18(ג)(2) לחוק). סעיף 19 לחוק קובע כי המבטח לא יהיה זכאי לתרופות האמורות בסעיף 18 באחת משלושה, שהרלבנטי ביניהם הוא זה הקבוע בסעיף 19(1): "השינוי" (בענייננו - אי התקנת אמצעי המיגון) .... "או שלא השפיע על קרותו" (של מקרה הביטוח) או על חבות המבוטח או היקפה". המבטחים נוהגים לנסות לעקוף כללים קוגנטיים אלה שנקבעו בחוק חוזה הביטוח על ידי הגדרתם של אמצעי מיגון כ"תנאי מוקדם" לתוקף הביטוח או לכיסוי נגד סיכונים מסוימים (בד"כ פריצה או גניבה). אין לקבל זאת, משום שאם נכיר בתוקפה של הקביעה כי קיום אמצעי מיגון הוא "תנאי מוקדם" נעקוף את המנגנון הקוגנטי הקובע בסעיפים 21, 18 ו-19 לחוק. לו היה המחוקק מוכן לאפשר התניה על הסדרים אלה, לא היה כולל את הסעיפים הללו ברשימת הסעיפים שאין להתנות עליהם (כפי שעשה לגבי סעיף 21) או בזו המתירה התניה רק כאשר היא לטובת המבוטח או המוטב (כפי שעשה לגבי סעיפים 18 ו-19). אין, ודומה שלא תיתכן, מחלוקת על כך שאמצעי מיגון אינם אלא "אמצעים להקלת הסיכון" שאליהם מתייחס סעיף 21 לחוק. לא שמעתי עדיין כל טיעון המסביר מהם "אמצעים להקלת הסיכון" שאינם בגדר מיגון. נטל ההוכחה בביטוח פריצה : נטל ההוכחה משמש לתאר שני מושגים שונים. הראשון הוא נטל השכנוע, והשני הוא נטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, הייינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. נטל זה הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (לעניין זה ראו: יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי, 2003) 1505-1506 (קדמי, חלק שלישי); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124 (2001)). יודגש, כי לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיה או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי" (אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון (1979) 188 (להלן: הרנון)). במקרה זה מכריע נטל השכנוע, כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על-פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (ע"א 7905/98 Aerocon C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001); ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 45-46 (2003)). לפיכך, כפי שיפורט בהמשך, בשני פסקי הדין המנחים בסוגיה זו, בהם סברו כל השופטים כי אחד מבעלי הדין הצליח לשכנע לפי מאזן ההסתברויות, נאמרו הדברים למעלה מן הצורך (ראו: ע"א 5329/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אברהם,: "גם בענין סיני, כמו בענין וייסנר, סברו כל השופטים שהמבוטח הרים את הנטל שהיה מוטל עליו, ולכן גם המחלוקת בענין סיני לא נצרכה, בסופו של דבר, אלא להלכה"). השאלה על מי רובץ נטל השכנוע, נקבעת על-פי הדין המהותי. נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו - עליו הראיה" (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512). ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע (רע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101, 105 (1992)). לעניין ביטוח נקבע כי נטל השכנוע להראות כי המקרה שאירע נכנס לתנאי השיפוי שבפוליסה מוטל על התובע-המבוטח, ואילו הנטל להראות כי התקיים אחד מהחריגים לחבות המשחרר את חברת הביטוח מאחריות מוטל על הנתבע-המבטח, במקרה בו עמד המבוטח בנטל המוטל עליו (ע"א 371/64 כהן נ. חברה לביטוח "קלדוניאן", פ"ד יט (1) 77, 81 (1965); ע"א 544/75 איגל סטאר אינשורנס קומפני לימיטד נ' טננבוים את ווב חב' לבנין ואבודות צבוריות בע"מ, פ"ד לב(1) 342, 347-349 (1977); ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד לג(2) 90, 92 (1979)). דא עקא, ההבחנה בין יסוד מיסודותיו של מקרה הביטוח לבין חריג לחבות היא במקרים רבים הבחנה קשה. "...מה שנראה לאחד כחריג לכלל, עשוי להיראות לאחר ככיסוי מוגבל" (דברי השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 497/85 אשל נ' ריט, פ"ד מב(1) 89, 94 (1988)). עמד על כך השופט אנגלרד, באומרו: "הכול מסכימים כי בעוד שההוכחה של יסודות 'מקרה הביטוח' מוטלת על המבוטח, הרי המבטח הוא אשר נושא בנטל להוכיח את ה'חריגים' לכיסוי הביטוחי. דא עקא, ההבחנה בין היסודות של מקרה הביטוח לבין החריגים מעוררת לעתים שאלת פרשנות הקשה לפתרון. מקור ראשי לקושי מצוי בחוכמת המנסחים: אלה מסוגלים לשלב בקלות חריגים לכיסוי הביטוחי בתוך עצם הגדרת יסודותיו של מקרה הביטוח" (רע"א 143/98 דיב נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450, 452 (1999)). התרשלות סיירים בהגעה למקום הפריצה : בע"א 11628/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מאגר ציוד למשרד ולמחשב בע"מ דובר על התרשלות סיירים בהגעה למקום הפריצה. בית המשפט קמא קבע כי לולא התרשלו, היה קיים סיכוי של 50% למניעת הנזק (ר' ס' 16 לפסק דינו של בית המשפט העליון). לענין היקף הפיצוי, חברת המוקד נאחזה בתניה להגבלת אחריות, לפיה "תקרת הפיצוי לה יהיה זכאי הלקוח לא תעלה בכל מקרה על דמי השירות החודשיים כשהם מוכפלים ב- 60 (שישים)" (ר' בס' 16 הנ"ל). חב' הביטוח טענה כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, שדינו להתבטל. בית המשפט העליון דחה טענה זו, תוך אימוץ רציונאל ההחלטה בענין גילמור (בס' 18 להחלטה): "... דעתנו היא כי במקרה זה יש לאמץ את הרציונל אשר עמד בבסיס אותה החלטה ולקבוע כי לא יהיה זה צודק, בשים לב ליחס שבין הסיכון שמוקד השומרים נטל על עצמו לבין הרווח שהיה אמור לקבל, להטיל על המוקד את מלוא האחריות בגין התרשלותו. לאחר שקבענו כי עצם הגבלת האחריות לא מהווה תנאי מקפח במקרה זה, לא מצאנו סיבה לקבוע כי הרף שנקבע לאחריות זו בהסכם שבין המוקד למאגר, בסך של 60 פעמים דמי המנוי, הינו נמוך יתר על המידה, וממילא לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא בעניין זה, מה גם שלא הוצגו בפנינו נתונים המצדיקים התערבות זו. על-כן יש לדחות את טענת אליהו כי סעיף 15(ב) מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד וכי יש להטיל על מוקד השומרים את מלוא האחריות. בהקשר זה יצוין כי בניגוד לטענת אליהו, לא מצאנו הבדלים מהותיים בין ההסכם שבין מוקד השומרים למאגר לבין זה שנדון בעניין גילמור. בשני המקרים מדובר באחריות של חברת המוקד לפצות את הלקוח בגין נזקים שנגמרו לו. קביעה זו מובילה אותנו גם לטענתה של אליהו כי סעיף 15(ב) דן בהגבלת אחריות המוקד רק בגין הפרת חובתו לעניין "ביטוח" או "שמירה" ולא מגביל את אחריותו בגין עוולה נזיקית או בגין הפרת חוזה. לדעתנו, לשונו של הסעיף ותכליתו מעידים מעל לכל ספק כי דן הוא בפיצויים בגין נזק שעלול להיגרם למאגר בשל הפרת ההסכם על-ידי המוקד ובשל התנהלות רשלנית שלו, והשימוש במונחים "ביטוח" ו"שמירה" תפקידם להדגיש את העובדה כי המוקד אינו מהווה מבטח ואינו מהווה שומר, ולפיכך לא יחויב לשלם יותר מהפיצוי הקבוע בסעיף". במקרים שונים מצאו בתי המשפט כי חברת המוקד אינה רשאית להנות מהגבלת אחריות. כך, נפסק שאין לערבב בין החוזה להתקנת מערכת האזעקה לבין החוזה לשירותי המוקד. ספק שנכשל בהתקנת המוצר אינו יכול להנות מהגבלת אחריות המופיעה בחוזה השירותים. למשל, בת.א. (חי') 19828/99 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' השמירה טכנולוגיות מיגון (1971) (מיום 9.2.2005), נמצא כי חברת המוקד התרשלה בהרכבת הגלאי: הגלאי לא חובר למערכת האזעקה, ולכן לא ניתנה התראה בעקבות הפריצה (ס' 3 לפסה"ד). בית המשפט פסק כי הספק הפר את חבותו כמוכר מוצר. אחריות זו היא עצמאית ואינה קשורה לשירותי המוקד. ממילא אין להנות את הספק מהגבלת אחריות, שהופיעה בחוזה לשירותי המוקד. פוליסהנטל ההוכחהביטוח פריצה / גניבהפריצהתביעת ביטוח