הרציונל שעומד בבסיס פוליסת ביטוח סיעודי הוא מתן מענה למבוטחים אשר הפכו לסיעודיים, קרי, הגיעו למצב בריאותי קיצוני ביותר בגינו הם תלויים לחלוטין באחרים וזקוקים לסיוע ותמיכה צמודים. אין חולק כי בתקופה זו אין למבוטח יכולת לייצר הכנסה והוא נזקק לכל משאביו לטיפול במצבו הסיעודי. במצב שכזה, יש לאפשר למבוטח לקבל במפורש את כל המידע לו הוא זקוק כדי לדעת מה בדיוק תהא ההכנסה הפנויה שתיוותר לו שעה שיהפוך מצבו לסיעודי. לפיכך היה על המערערת לפרט במפורש כי עם קרות מקרה הביטוח ימשיכו להיגבות דמי הביטוח וינוכו מגמלת הסיעוד. חובת גילוי זו חלה על חברת הביטוח בשל יחסי הכוחות הבלתי שווים בין הצדדים ובמיוחד כשענייננו בפוליסת ביטוח סיעודית קבוצתית אליה הצטרפו המנוחים מבלי שקוים עמם משא ומתן ספציפי ובהתחשב בכך שאין המדובר במבוטחים מתוחכמים. ע"פ דוקטרינת הציפיות הסבירה, כאשר קיימת תניה שנויה במחלוקת בפוליסה, יש לפרש את הפוליסה לפי ציפיותיהם הסבירות של הצדדים, אף כשהם מנוגדות ללשון הפוליסה. בחלק מהמקרים אין ניתן לדעת מראש, האם תקופת הסיעוד היא זמנית או לצמיתות (או מעל ל- 3 שנים). במצב זה תמשיך חברת הביטוח להיות זכאית לקבל את דמי הביטוח, על מנת שהמבוטח ימשיך להיות מבוטח כלפי סיכון עתידי נוסף של הקלעות למצב סיעודי. אם אכן יסתבר כי היה במצב סיעודי רציף של 3 שנים, יהיה זה מן הדין להחזיר לו דמי הביטוח, בצירוף ריבית והצמדה. ודוק, גם לעניין תחולתו של סעיף 16(ב) לחוק חוזה הביטוח, אין כלל חשיבות למודעותם של הצדדים "בזמן אמת" לחוסר האפשרות להתרחשותו של מקרה הביטוח. גם אם מסתבר מאוחר יותר כי בעבר ארע אירוע שגרם לחוסר האפשרות של מקרה הביטוח, יהא המבוטח זכאי להשבה של דמי הביטוח (ראו: ש. ולר בספרו בעמ' 440, 441). שאלות משפטיותפוליסהביטוח סיעודיסיעוד