הקדמה: קביעת תעריפי הארנונה על ידי הרשויות המקומיות מוגבלת, החל משנת 1985, על ידי הוראות המכונות "הוראות ההקפאה". הוראות אלו נולדו על רקע של אינפלציה דוהרת וכחלק מרצונו של המחוקק לייצב את המשק. מטרתן היתה למנוע מהרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה על מנת לכסות את גירעונותיהן. בשנת 1993 נכנס לתוקפו חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992. השינוי המרכזי בחוק זה היה שלראשונה נקבע כי שר האוצר ושר הפנים יקבעו סכומים מרביים וסכומים מזעריים לתעריף הארנונה שיורשו הרשויות המקומיות להטיל, וכן נקבעו כללים בדבר עדכון סכומי הארנונה. חוק זה תוקן מספר פעמים במהלך השנים. מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי לפני שנת 1987 נהגו הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה, ובעיקר את הארנונה למגורים, מדי שנה בשיעורים ריאליים, כדי להגדיל את הכנסותיהן. לעומת זאת נתנו הרשויות המקומיות הנחות בארנונה למגורים, לעתים בשיעורים ניכרים ושלא בהתאם להנחיות משרד הפנים. למצב זה היו כמה השלכות שליליות: שינויים ריאליים בתעריפי הארנונה משפיעים באופן ישיר על מדד המחירים לצרכן; העלאה ריאלית של שיעורי הארנונה המוטלים על המגזר היצרני והטלת אגרות נוספות פוגעת ברווחיות המגזר היצרני. מתן הנחות בלתי מוגדרות מראש בארנונה מביא לגרעון בתקציב השוטף של הרשויות המקומיות. מאז שנת 1987 הוגבל מדי שנה עדכון הארנונה במסגרת חוקי ההסדרים במשק המדינה. על מנת לקבוע כללים אחידים להטלת ארנונה כללית וסיבות מוגדרות למתן הנחות, מוצע להסדיר את נושא הארנונה בחקיקה ראשית על פיה יקבעו שרי האוצר והפנים את השיעורים המרביים והמזעריים לארנונה, את שיעורי העדכון ואת הסיבות להנחות ושיעורן. כן יקבעו השרים באופן אחיד לכל הרשויות את סיווג הנכסים ושיטת חישוב השטחים ואת היחס בין שיעורי הארנונה שיוטלו על סוגי הנכסים השונים. מדברים אלו ניתן ללמוד כי מטרתו של חוק ההסדרים הינה ליצור יציבות במשק ובהטלת הארנונה, לקבוע כללים ברורים ואחידים להטלת ארנונה ולהטיל פיקוח על הרשויות המקומיות בכל הנוגע להטלת ארנונה. על יסוד חוק ההסדרים הותקנו, החל משנת 1993, תקנות ההסדרים על ידי השרים המוסמכים. השגה על חיוב ארנונה: סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 קובע: 3. השגה (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים ו ו-269 לפקודת העיריות. (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה. גביית ארנונה שלא כדין על ידי הרשויות: פסיקת בתי המשפט בארץ הדגישה לא אחת כי יש לראות באזרח המשלם תשלום חובה לרשות, אשר בדיעבד מסתבר כי נגבה שלא כדין, כמי שפעל מחמת טעות, על יסוד ההנחה שהרשות היתה מוסמכת לגבות ממנו את התשלום, ואף מתוך אילוץ בשל החשש מפעולת הרשות נגדו. לכן, קשה לראות את האזרח כמי ש"הסכים" לשלם מס שגבייתו נעשית שלא כדין. אך בענין זה קיימת אבחנה בין אזרח המשלם תשלום חובה מכח דרישת הרשות, לבין מי שמשלם על-פי הסכם שחתם מרצונו עם הרשות, במסגרת הסכם פשרה. במקרה האחרון עומדים זה כנגד זה שיקולים נוגדים. בית המשפט הוסיף כי מצד אחד דורש הצדק שרשות ציבורית לא תחזיק בכסף שגבתה מן האזרח שלא כדין, ומה גם שהאזרח המשלם רשאי להניח שרשות ציבורית מכלכלת את ענייניה בהתאם לחוק, ובמו"מ עמה אין הוא חייב לעמוד על המשמר, שמא תוציא הרשות את כספו מידיו ללא אסמכתא חוקית. נוסף על-כך קיים יסוד של כפיה ממילא, כאשר נזקק האזרח לשירות או להיתר בשטח שהרשות הציבורית חולשת עליו. אולם מצד שני אין להתעלם מכוחם של שיקולים נגדיים: שצריך להיות קץ לסכסוכים, ואם האזרח מראה על-ידי התנהגותו שהוא מרפה מטענותיו, רשאים פקידי הרשות להניח שהסכסוך חוסל סופית, ושהם לא יוטרדו שוב באותו ענין. לגורם הזמן שעבר בין התשלום ובין דרישת ההשבה נודעת חשיבות רבה, כי במרוצת הזמן עשויה להיווצר מעין מניעות נגד האזרח. ענייניה הכספיים של רשות ציבורית מתנהלים בדרך-כלל במסגרת קבועה של תקציבים ומאזנים, והיא רשאית להניח שהאזרח לא יבוא נגדה, אחרי עבור זמן ניכר, בדרישה להשבת הכסף שנכנס לקופה והוצא בינתיים לשם סיפוק צרכי ציבור. כמובן, המדובר הוא בדרישה שנדרשה על-ידי פקידי הרשות בתום-לב ובאמונה כנה, שהכסף מגיע מן האזרח, שאם-לא-כן, תהיה זאת סחיטה סתם על-ידי ניצול לרעה של עמדת הכוח של הפקיד כלפי האזרח. סחיטה זאת יראה בית המשפט בעין רעה, ונטיתו הטבעית תהיה להושיט נגדה סעד לאזרח. שינוי גובה ארנונה: החוק לא התכוון לתת הגנה או לשריין זכות של נכס, אלא להטיל רסן על הרשויות המקומיות שהיו נוטות להעלות את סכומי הארנונה פעם אחר פעם, כדי לממן את העלייה בהוצאות הרשות. בהתאם לכך, הרשות המקומית מנועה מלהעלות את שיעורי הארנונה או לקבוע קריטריונים חדשים לחישוב הארנונה, באופן שיעלה את סכום הארנונה. אולם הרשות המקומית אינה מנועה מלהעלות את סכום הארנונה של נכס מסוים, אם הסכום שנקבע בשנה הקודמת מבטא הפחתה מסכום הארנונה שהגיע כדין או אם הסכום שנקבע בשנה הקודמת נובע מטעות בחישוב הסכום המגיע כדין. ארנונה רטרואקטיבית: אין בדין הוראות מיוחדות הנוגעות לתיקון רטרואקטיבי של שומת ארנונה. הלכה היא כי רק במקרים נדירים תותר החלה ושינוי רטרואקטיבי של שומת הארנונה. ההכרעה האם יש להתיר תיקון שומה רטרואקטיבי, תעשה על פי השיקולים הכלליים בדבר שינוי החלטה מינהלית, במסגרתם יש בד"כ לאזן בין עניינו של הפרט בסופיות ההחלטה הנוגעת אליו, ואינטרס ההסתמכות שלו על החלטה זו, לבין האינטרס הציבורי של קיום החוק וגביית מס אמת. יש להתחשב גם בשאלה האם תיקון השומה נובע מטעות עובדתית, משפטית או טעות שבשיקול דעת של הרשות המינהלית או שמקור הטעות הוא בנישום עצמו. שאלות משפטיותארנונה