חכירה קרקע עירונית : בית המשפט פסק ביחס לחוכרי קרקע עירונית, כי זכות חכירה לדורות לתקופה ממושכת, קרובה במהותה ובאופייה לזכות בעלות. מדיניות מינהל מקרקעי ישראל מעוצבת באמצעות החלטות מועצת מקרקעי ישראל, שהיא הגוף העליון של המינהל, הקובע את אמות המידה הכלליות למדיניות הקרקעית של המדינה. העקרונות הבסיסיים של המדיניות הקרקעית בישראל נקבעו בהחלטה המרכזית של מועצת מקרקעי ישראל, היא החלטה מס' 1 מיום 17.4.65. החלטה מס' 1 מעגנת את ההבחנה היסודית שנהגה בארץ עוד בטרם קום המדינה, בין קרקע חקלאית לקרקע עירונית. לגבי קרקע עירונית היא קובעת, בין היתר, כי ערכה יהא הערך הריאלי, שמשמעותו על פי ההחלטה היא ערך הקרקע במכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון לפי הערכת השמאי הממשלתי. הקרקע תימסר לחוכר רק לשימוש ולייעוד שנקבעו בתכנון (סעיף ב(2)). תקופת ההחכרה של הקרקע לא תעלה על 49 שנים עם אופציה להארכתה ב- 49 שנים נוספות. ככלל, על החוכר לשלם עם קבלת הקרקע דמי חכירה ראשוניים בשיעור 40%-80% מערכה. כמו כן, עליו לשלם דמי חכירה שנתיים בשיעור 5% מהיתרה, ביחס למבני תעשיה, מסחר ומלאכה, תיירות ומגורים, ו- 2% לגבי מבנים ציבוריים. עם זאת, המועצה רשאית לקבוע גם דמי חכירה אחרים או שיטות חישוב וצורות תשלום אחרות לגבי חכירה של נכסים מסוימים. ככלל, מסירת קרקע עירונית שאינה מיועדת למטרות ציבוריות, תיעשה לפי מכרז פומבי, אולם המועצה רשאית בהמלצת המינהל לשחרר את המינהל מחובה זו. הממשלה רשאית אף היא להורות על מסירת קרקע בתנאי חכירה שונים באזורים שיש לה עניין מיוחד בפיתוחם. לגבי שינוי יעודה של הקרקע העירונית, או שינוי היקף השימוש המותר בה, קובעת החלטה מס' 1, כי בידי החוכר נתונה הרשות לנצל את הקרקע לפי היעוד החדש, תמורת תשלום דמי חכירה המתאימים לייעוד החדש, בהתאם להערכת השמאי הממשלתי ובשיעורים שייקבעו בכללי המועצה. עקרונות מנחים אלו ביחס לקרקע עירונית, שונים בתכלית מעקרונות ההחכרה של קרקע חקלאית. חכירה - קרקע חקלאית: קרקע חקלאית, מוחכרת במסגרת של נחלות. ככלל, בשל צרכי הגידולים החקלאיים, היקפי המקרקעין המוחכרים לחקלאי גדולים בהרבה מאלו המוחכרים לחוכר עירוני. דמי החכירה אינם נגזרים מערכה הריאלי של הקרקע, אלא הם אחוז זעיר מתוך הכנסתה של הנחלה, ובפועל, שיעורם של דמי החכירה של קרקע חקלאית הוא נמוך מאוד, ועומד על מאות בודדות של שקלים לשנה לנחלה. החוכר חייב להתגורר בנחלה, ולעבדה ברציפות ובקביעות, ואם הוא אינו עושה כן, ניתן להורות לו להחזיר את הקרקע למינהל, תמורת פיצוי בגין השקעותיו בנחלה (סעיף א(7)). במקרה של שינוי ייעוד, יבוא הסכם החכירה לידי גמר, והקרקע תוחזר למינהל, תמורת פיצוי החוכר עבור השקעותיו בקרקע ועבור הפקעת זכותו. פיצוי בגין אובדן דמי חכירה: הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה מוסדר בסעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943. שם נקבע כי מקום שקנה שר האוצר החזקה בקרקע כל-שהיא, בהמשך להודעה לפי סעיף 7, ישלם פיצויים לבעליה של אותה קרקע ולכל בני-אדם הזכאים בזכות או טובת-הנאה כל-שהן בה, בשל אבדן דמי-חכירה לתקופה שבין הזמן, אשר בו קנה שר האוצר אחיזה כנ"ל, והזמן אשר בו שולמה השכירות, המגיעה על אותה קרקע לפי הסכם, לאדם הזכאי בה, או הזמן שבו שולמו פיצויים בגין אותה קרקע לאותו אדם או לבית-המשפט לפי קביעות הפקודה הזאת, הכול לפי המועד המוקדם יותר. בתנאי כי מקום שהציע שר האוצר בכתב לתובע כל-שהוא סכום כל-שהוא כפיצויים בגין אותה קרקע, והסכום שגמלו בית המשפט לאותו תובע, או שקיימו התובע ההוא, אינו עולה על הסכום המוצע, ישלם שר האוצר לאותו תובע-פיצויים בשל אבדן דמי-חכירה רק בגין התקופה שבין הזמן, שבו קנה שר האוצר אחיזה כנ"ל, והזמן שבו הוצעה אותה הצעה. שאלות משפטיותחכירה