הלכה פסוקה היא כי בקשה לפירוק אינה הדרך לגביית חוב השנוי במחלוקת בין הצדדים וכי הדרך הרגילה הינה הגשת תביעה משפטית רגילה. בע"א 312/07 ערבות פיתוח הנגב והשפלה (1995) בע"מ נ' יוסף מנור, שניתן ביום 2.2.07 (העתק מפסק הדין הומצא לבית המשפט ע"י ב"כ החברה, לאחר שהדיון הסתיים והתיק נדחה לכתיבת פסק דין). הביא השופט גרוניס מתוך הסכמה את דברי השופט י. זוסמן שנכתבו בע"א 55/62, שטיינבאום נ' צבע תעשייה מזרחית בע"מ, פ"ד טז עמ' 574 בעמ' 578, בזו הלשון: "הדרך הרגילה לגביית חוב היא הגשת תביעת תשלום לבית המשפט והגשת בקשת פירוק אינה חלופה לכך... כאשר חבות החברה אינה מוכחשת בתום לב, אין הנושה חייב להצטייד בפסק דין כדי להשיג צו פירוק... אבל כאשר מחלוקת כזו קיימת, אין בית המשפט נוהג לקבל על עצמו את התפקיד של בירור החבות אגב דונו בבקשת הפירוק..." פירוק חברה מרצון : "דרך המלך" לפירוקה של חברה שהגיעה לסוף דרכה ומבקשת להתפרק, היא בהליך של פירוק מרצון, הננקט על ידי החברה וממומן על ידה או על ידי בעלי מניותיה, ואינו דורש, על פי רוב, את התערבותו של בית המשפט. המדובר בדרך פשוטה ומהירה שאינה מטילה חובות על המערכת הציבורית. פירוק חברה כפוי : לעומת זאת, הליכי פירוק כפוי - פירוק באמצעות בית המשפט, מחייבים הפעלת גורמים נוספים מלבד החברה ואורגניה וכרוכים בעלויות ניכרות למערכת הציבורית. בהליך של פירוק באמצעות בית המשפט הכנ"ר ובית המשפט נוטלים חלק פעיל בהליך, וכרוכות בו עלויות נכבדות (פרסומים, קיום אסיפות נושים, בדיקת תביעות חוב, מינוי בעלי תפקידים, ביצוע חקירות וכיוצ"ב), זאת, כאשר הנטל ברובו, ולעיתים אף כל כולו, מוטל על הקופה הציבורית. עמדה על כך השופטת אלשיך בפש"ר 2256/03 שאול אפשטיין בע"מ נ' אש טק ייזום והשקעות בע"מ ואח' (טרם פורסם - ניתן ביום 10.5.10): "...משכך ראוי היה כי בעלי השליטה בחברה ילכו ב"דרך המלך", וינקטו בהליך של פירוק מרצון, כמקובל בחברות שהגיעו לסוף דרכן, וזאת מבלי שיידרש פיקוח של בית המשפט והכונס הרשמי, ומבלי שכל העלויות הכרוכות בכך יושתו על קופת הציבור." המחוקק אומנם קבע בסעיף 257 (1) לפקודת החברות, אפשרות לפירוק חברה בידי בית המשפט, כאשר החברה קיבלה החלטה על כך, אך מצומצמים ומיוחדים הם המקרים בהם יאושר פירוק בדרך זו. עמדה על כך המלומדת פרופ' ציפורה כהן בספרה פירוק חברות, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תש"ס-2000, בע"מ 91: "עילת פירוק זו אינה מקובלת בחיי המעשה, באשר בעלי המניות מוסמכים בהחלטה מיוחדת לקבל גם החלטה לפירוק מרצון של החברה, וההליך של פירוק מרצון הוא מהיר וזול יותר מאשר של פירוק בידי בית המשפט... נעשה שימוש בעילה זו, כאשר פירוק בידי בית-משפט סיפק לחברים יתרון, שלא יכולים היו להפיקו בפירוק מרצון. יוצא, איפוא, כי השימוש בעילת פירוק זו יתאפשר רק במקרים מיוחדים וחריגים, בהם לא עומדת בפני החברה דרך חלופית להביא לתוצאה אליה היא חותרת, או כאשר התועלת ו/או היתרון שיצמחו לחברה ו/או לבעלי מניותיה ו/או לנושיה בהליך פירוק כפוי, גבוהים משמעותית מאלה שבהליך של פירוק מרצון. פירוק חברה מחמת חדלות פרעון : העילה הקלאסית לפירוק חברה הינה היות החברה במצב של חדלות פירעון. סעיף 258 לפקודת החברות שכותרתו: "חודל פירעון מהו", קובע: "רואים חברה כחדלת-פירעון בהתקיים אחת מאלה: נושה שמגיע לו מן החברה, על פי המחאה או באופן אחר, סכום העולה על חמישה שקלים שהגיע זמן פירעונו, מסר לחברה במשרדה הרשום דרישה חתומה בידו לשלם לו את חובו, ובמשך שלושה שבועות לאחר הדרישה לא שילמה החברה את החוב ולא נתנה ערובה ולא הגיעה לידי סידור להנחת דעתו הסבירה של הנושה; צו הוצאה לפועל או כתב בי-דין אחר שניתן על פי פסק דין או צו של בית משפט לטובת נושה של החברה לא קוים כולו או מקצתו; הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, לאחר שהביא בחשבון את חבויותיה המותנות והעתידות, שאין ביכלתה של החברה לשלם את חובותיה". נושי החברה בהליך פירוק : ככלל, לנושים מעמד מרכזי בהליך הפירוק שכן הם שנפגעו כתוצאה מהקלעות החברה החייבת לקשיים, חובם לא שולם ויש להבטיח כי יוכלו להיפרע באופן המרבי מנכסי החברה, ככל שנותרו. משכך יש להתחשב ברצונם של הנושים לרבות באשר להתנהלות נגד מי שחייב כספים לחברה. בהקשר זה אפנה לדברי פרופ' ציפורה כהן בחיבורה, "פירוק חברות", תש"ס-2000, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, בעמ' 346: "לנושים מעמד מרכזי הן בפירוק מרצון באין כושר פירעון והן בפירוק כפוי. במקרים אלה הנושים הם בעלי האינטרס העיקרי בפירוק, ועל כן מקנה להם החוק מעמד בכל שלבי הפירוק". המחוקק עיגן את המעמד של הנושים במספר הוראות בפקודת החברות ובתקנות המצביעות על מעמדם הבכיר של הנושים והתחשבות ברצונם כגון סעיף 309 לפקודת החברות המורה כי על המפרק לכנס אסיפות נושים לפי דרישתם של אלה. במיוחד ראויים לציון המנגנונים שנקבעו בחקיקה בכל הנוגע להסדרי נושים, המצביעים על מעמדם הבכיר של הנושים. בין הגורמים הרשאים להציע הסדר נושים נמנים נושי החברה ובעלי המניות, אך שעה שהחברה נמצאת בפירוק, מטבע הדברים יבוא המפרק בנעלי החברה שכן היא נעדרת כשירות משפטית להציע הסדר נושים. המחוקק לא שלל את האפשרות כי תימנע מהנושים הזכות להציע הסדר נושים גם בעת שהחברה נמצאת בפירוק, לו היה המחוקק סבור אחרת, הדבר היה בא לידי ביטוי מפורש בחוק. שיקול דעתו של בית המשפט בפירוק החברה : בבוא ביהמ''ש להפעיל שיקול דעתו רשאי הוא להביא בחשבון מגוון רחב של שיקולים: "הנה-כי-כן, בגדרי שיקול-דעתו רשאי בית-המשפט ליתן דעתו, בין היתר, מלבד שאלת קיומו של סעד חלופי, על מניעי המבקש והתנהגותו; רצון בעלי המניות האחרים; היות העסק שהחברה מנהלת פעיל ורווחי; נזק שייגרם למי מן הצדדים ולצדדים שלישיים; מערכת היחסים בין הצדדים..." (רע''א 5596/00 שולמית סתוי נ' שאולי נאחוסי, פד"י נז(1) 149, 154-156 (2002)). בנוסף לשיקולים אלה, בית המשפט רשאי לסרב לפירוק אם נוכח לדעת כי מבקש הפירוק לא יפיק כל תועלת מהפירוק (ציפורה כהן, פירוק חברות, עמ' 174 (2000) (להלן- "פירוק חברות"); ע''א 138/79 תומר מוצרי עור ואח' נ' לוינסקי, פד"י לה(1) 409, 415 (1980). על מנת לקבוע כי מבקש הפירוק לא יפיק כל תועלת מהפירוק לא די בקביעה כי לחברה אין רכוש כלשהו, שכן סעיף 263 לפקודת החברות קובע כי אין לסרב ליתן צו פירוק רק משום שלחברה אין נכסים. הרציונל שמאחורי הסעיף הינו שנושה עשוי להפיק תועלת מצו פירוק אף בהעדר נכסים, מכיוון שצו פירוק מאפשר לפתוח בהליכים נגד נושאי משרה בחברה על פי סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות, או מכיוון שצו הפירוק מאפשר לעובדים לקבל את הכספים המגיעים להם כשכר עבודה ופיצוי פיטורין מהמוסד לביטוח לאומי. עם זאת, במקרה בו בית המשפט נוכח כי אכן אין כל תועלת שתצמח למבקש מהפירוק, לא דרך נכסי החברה הקיימים ולא בדרך אחרת - הוא רשאי לסרב לבקשה למתן צו פירוק (פירוק חברות, עמ' 174). גביית חובפירוק חברהחוב