ערעור הוצאה לפועל : סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 שעניינו "ערר וערעור" קובע כי "צווים והחלטות של ראש ההוצאה לפועל ניתנים לערעור, ברשות ראש ההוצאה לפועל או שופט בית המשפט המחוזי, לפני בית המשפט המחוזי; אולם ערעור על החלטה לפי סעיפים 19, 25, 48 ו-58, יהא בזכות". סעיף 19(ג) לחוק, שעניינו המסגרת הדיונית בהחלטה בטענת "פרעתי" והערעור עליה, קובע כי "בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולענין ערעור, דין החלטתו כדין פסק דין של בית משפט שלום...". ההתייחסות להחלטתו של ראש ההוצאה לפועל בעניין "פרעתי" כפסק-דין של בית משפט שלום, כדלעיל, פורשה בפסיקה כמתייחסת אך לעניין השתק פלוגתא, קרי, עת נקבעה קביעה כלשהי במסגרת החלטה בבקשה בטענת "פרעתי", ומשלא ננקט עליה כל הליך ערעורי, היא הופכת לפלוגתא פסוקה ואין להעלות אותה במסגרת הליכים מאוחרים בפני ראש ההוצאה לפועל או ערכאות אחרות: "ככלל, כאשר ראש ההוצאה לפועל נותן החלטה בטענת 'פרעתי', אזי יש לראות את ההחלטה כפסק-דין של בית-משפט השלום ואם לא מוגש ערעור במועד, הופך פסק-דין זה לסופי ואף צד אינו רשאי לשוב ולטעון את הטענות שנדחו... יש גם להדגיש, כי הכרעתו של ראש ההוצאה לפועל 'איננה מקימה מעשה בית-דין מכוחו של 'השתק עילה' אולם היא כן מקימה 'השתק פלוגתא', אשר מונע הגשת בקשות חוזרות ונשנות למשל בטענת 'פרעתי'" (רע"א 1984/05 כוכבי נ' עדני, (2007). ראו גם: רע"א 3878/96 בניני קסטנברג בע"מ נ' עירית הרצליה, פ"ד נ(2) 571, 572 (1996); רע"א 1764/03 מארק נ' פרזות, (2005)). חייב מוגבל באמצעים : מנגנון ההכרזה על חייב מוגבל באמצעים, המפורט בפרק ז'1 לחוק ההוצאה לפועל, מאפשר לחייבים שאינם מסוגלים לפרוע את חובותיהם בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק, לפרוע חובותיהם לשיעורין תוך שמירה על זכויותיהם, ומנגד מאפשר להטיל מגבלות שונות של אותם חייבים על מנת לעודדם לפרוע חובותיהם בפרקי זמן סבירים. סמכות רשם ההוצאה לפועל להכריז על חייב כמוגבל באמצעים היא סמכות שבשיקול דעת המאפשרת לרשם ההוצאה לפועל לשקול ולאזן בין כלל השיקולים והאינטרסים, של כל מקרה, על פי נסיבותיו (ע"א 2097/02 איטונג בע"מ נ' חדיד פואד, פ"ד נז(4) 211, 216 (2003); ד' בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, עמ' 347, מהדורה שישית, מאי 2008). רשם ההוצאה לפועל מוסמך, איפוא, לאחר חקירת יכולת, להכריז על חייב מוגבל באמצעים, לאחד את תיקיו וליתן צו לחיוב התשלומים, גם אם התשלומים נפרשים מעבר לתקופות הקצובות שנקבעו בסעיף 69ג(א) לחוק ההוצאה לפועל. פסק הדין שניתן בפרשת קאשי היווה במשך שנים רבות את אבן הבוחן לקביעת הדרך הראויה בה יש לנהוג בחייבים שיכולת הפירעון של חובותיהם, אינה עומדת ביחס כלשהו לשיעור חובם הכולל. בפרשת קאשי נקבע כי בנסיבות אלה במקום להכריז על חייב מוגבל באמצעים, מוסמך רשם ההוצאה לפועל להפנות את החייב להליכי פשיטת רגל. בפסק דין זה אמר כב' השופט ד' בר-אופיר את הדברים הבאים: "...אחת מעתירותיו של המבקש בפני היא להכריזו כמוגבל באמצעים ולאחד את כל תיקיו בעקבות הכרזה זו. לי נראה כי על פי הפרשנות התכליתית של סעיפי החוק המתייחסים לחייב מוגבל באמצעים או לאיחוד תיקים של חייב שאיננו מוגבל - המחוקק לא התכוון כל עיקר להנציח פירעון חובות ניכרים בתשלומים קטנים שנפרשים על פני שנים ארוכות, מבלי שהפירעון המלא נראה באופק. לתשלומים הקטנים שהחייב מחויב בהם לאחר בדיקת יכולתו אין משמעות כלכלית, והזוכה כלל לא נהנה מהם ואיננו מסוגל להחזיר לעצמו את החסר במשאביו הכספיים. הטלת הגבייה בשיעורים מעטים על מערכת ההוצאה לפועל, מטילה עליה מעמסה ארגונית מצטברת ובסופו של דבר איננה משיגה את המטרה שלשמה הוקמה, והיא מועסקת בפעילות חסרת ערך לזוכים. גם התשלומים שהוטלו עליו על ידי ראש ההוצאה לפועל, לא יביאו לפרעון החוב בזמן קצוב וסביר. בנסיבות אלה, אין כל טעם בגביה זעירת של תשלומים שאינם עומדים ביחס כלשהו לחוב הפסוק, ועל כן מוטב לו לחייב זה שיפנה להליכי פשיטת רגל...לא מצאתי מקום להכריז עליו כעל מוגבל באמצעים, מכיוון שאני מורה לו לפתוח בהליכים לפשיטת רגל בתוך 45 ימים מהיום..." גישה אחרת הובעה על ידי השופט י' כהן בפרשת שפושניק, עליה חזר בפסקי דין נוספים (ראה: בר"ע (חי') 1763/07 ציון קרטה נ' משה שליט ואח' (טרם פורסם, 12.6.07); בר"ע (חי') 1584/07 אתי לוי נ' זקר משה (טרם פורסם, 12.6.07), ולפיה, רשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך להורות לחייב לפתוח בהליכים להכרזתו כפושט רגל, וכך קבע: "הליכי פשיטת רגל יכול שייפתחו על פי בקשת החייב או על פי בקשת נושיו. הדעת נותנת, שכל אחד מהצדדים ישקול התועלת שהוא יכול להפיק מהליכים אלה, הכרוכים בתשלום אגרה והפקדת פקדון...מתבקש מהדברים שלעיל, שאף אם ראש ההוצאה לפועל ידחק בחייב לפתוח בהליכי פשיטת רגל, הרי אין הדבר מבטיח שבסופו של דבר החייב יוכרז כפושט רגל. לבקשת חייב להכריזו כפושט רגל יש משמעות כספית מיידית. הגם שבקשת חייב להכריזו כפושט רגל פטורה מתשלום אגרת משפט (וראה תקנה 20(17) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז - 2007), על המבקש להפקיד פקדון (סך 1,600 ₪, לפי תקנה 7(א) לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה - 1985). שנית, הגשת הבקשה עשויה לגרור מינוי כונס הנכסים הרשמי ככונס נכסים זמני לנכסיו של החייב, וזאת עוד לפני מתן צו כינוס קבוע ולפני שיתברר אם החייב יוכרז כפושט רגל אם לאו. צא וראה, כבר בתחילת הדרך, לקראת ההכרזה שהחייב המגיש בקשה לפשיטת רגל מייחל לה, על החייב להוציא מכיסו סכומי כסף שונים, וקשה מכך - אפשר כי יהיה עליו למסור את נכסיו וזכויותיו לכונס נכסים, וזאת עוד לפני שיש בידו בטחון שיוכרז כפושט רגל. לדעתי, הדבר מחייב, שאדם המבקש להגיש בקשה לפשיטת רגל, יעשה זאת מתוך רצון חופשי ועל בסיס שיקול דעת ורצון חופשי, ואין מקום לדחוק בו ללכת בדרך זו. זאת ועוד: הכרזת אדם כפושט רגל עלולה להטיל מגבלות שונות על עיסוקו, עבודתו או משלח ידו....מלבד הגבלות אלה קיימות הגבלות נוספות, הדומות לאלה המוחלות על החייב בעת הכרזתו כחייב מוגבל באמצעים, והן הכרזתו כלקוח מוגבל מיוחד לפי חוק שיקים ללא כיסוי, איסור שימוש בכרטיס חיוב ואיסור יסוד תאגיד או היותו בעל עניין בתאגיד. ההגבלות המוטלות על פושט הרגל, העלולות לעיתים להפקיע זכותו לעסוק במקצוע מסוים או בעיסוק אחר בהם עסק לפני הכרזתו, מחייבות שהחלטת חייב לפנות להליך זה, חייבת להיות החלטה מושכלת ומודעת, שהביאה בחשבון את כל ההשלכות העשויות להיות לפשיטת הרגל, ושקלה את יתרונות ההליך לעומת חסרונותיו. כוחות השוק הם שיניעו את החייב או את נושיו לנקוט בהליך של פשיטת רגל, ואין כל מקום להתערבותו של ראש ההוצאה לפועל בתהליך זה. אם כתוצאה מכך, שהחייב אינו נוקט בהליכי פשיטת רגל, נגזר שתיקיו יתנהלו בלשכת ההוצאה לפועל לאורך תקופה ארוכה וממושכת, כי אז כך נגזר, ואין מכך מוצא. מקובל עלי שהדבר מכביד על פעולת לשכת ההוצאה לפועל, ומטיל עול כספי על הציבור כולו מבלי שנושיו של החייב מפיקים תועלת, אך זה המצב, ועמו יש להשלים. כמובן שאין אני פוסל אפשרות שראש ההוצאה לפועל יפנה חייב מסוים לקבל יעוץ, על מנת שיוכל לשקול האם לבקש להכריזו כפושט רגל אם לאו, אך אין מקום לדחוק בו לנקוט בהליכי פשיטת רגל ובוודאי שאין מקום לכפות עליו, או לצוות עליו לעשות כך. כל עוד החייב לא בחר מרצונו החופשי להגיש בבקשה להכריזו כפושט רגל, יש לשקול את בקשתו להכריזו כחייב מוגבל באמצעים לגופה, וכן יש לחקור אותו על יכולתו ולקבוע התשלום החודשי שניתן להטיל עליו לשלם, וזאת אפילו מדובר בתשלום חודשי בסכום נמוך, שאין בו תועלת לנושים והוא מכביד על עבודת הלשכה." עיקול פיצויי פיטורים : סעיף 26(א) לחוק פיצויי פיטורין נועדה להגן על סכומים מופקדים מפני נושי המעביד, ולא מפני נושי העובד. בעבר הייתה מקובלת הדעה שתכלית חקיקתו של סעיף 26 הייתה להגן על כספי הפיצויים של העובד מפני נושיו של המעביד אולם לא מפני נושיו של העובד (למשל, בר"ע (מחוזי חי') 1378/97 עויסאת עסאם נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם, 26.6.98)) פרשנות זו של סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין מבוססת על ההסבר שניתן בשעתו לצורך בתיקונו של הסעיף, על ידי תיקון מס' 3, היינו: "במקרים שאירעו בעבר התברר כי במפעלים אשר פשטו את הרגל הצליחו כונסי הנכסים, בגלל פרצה בחוק, לשים את ידם על כספים שהמעבידים הפקידו למטרת תשלום פיצויי פיטורים ולכאורה הם שייכים לעובדים" (הצעת חוק פיצויי פיטורין (תיקון מס' 3) התשל"ג - 1973, ה"ח 1043). בגדר תיקון מס' 3 הוחלף סעיף 26 בכללותו ובמקום הנוסח המקורי נחקק הסעיף בנוסחו דהיום , למעט התוספת שהוספה לו בתיקון מס' 18, שאליה אתייחס להלן. אלא שהשוואת נוסח סעיף 26 לפני שנחקק תיקון מס' 3 לזה שנחקק באותו תיקון תלמד שההגנה מפני שעבוד ועיקול הייתה קיימת גם קודם לכן וההבדל בנוסחים מתבטא בהיקף התפרשותה על הנכס המוגן. במילים אחרות, בעוד שבנוסח המקורי של סעיף 26 השתרעה ההגנה מפני שעבוד ועיקול רק על "פיצויי פיטורים שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי צו הפקדה" הורחבה ההגנה בנוסח שלאחר תיקון מס' 3 גם ל"סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14 , או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21 או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים". כיוון שמלכתחילה, ועוד קודם לתקון מס' 3, הייתה בחוק פיצויי פיטורים הוראה השוללת אפשרות לעקל פיצויי פיטורים שהופקדו לפי סעיף 20 או 21 של אותו חוק ובד בבד גם הוראה הקובעת שסכומים אלה אינם חלק מנכסי המעביד אזי ניתן לסבור, כי תיקון מס' 3 כשלעצמו אינו מצדיק את הפרשנות שלפיה ההגנה על סכומי פיצויים מופקדים היא רק בפני נושים של המעביד ודעתי היא שהבשורה שהוא הביא עמו הייתה שהוא הרחיב את ההגנה, מפני עיקול בכלל ומפני נושי המעביד בפרט, גם על סכומים שהופקדו שלא לפי סעיפים 20 ו-21 לחוק פיצויי פיטורים ואשר קודם לכן לא היו מוגנים. מכל מקום דומה שכיום, עם שינוי הנסיבות והעיתים, יש מקום להרהר אחר נכונות ההשקפה הרואה בסעיף 26 הגנה רק מפני עיקול על ידי נושים של המעביד ועל אחת כמה וכמה שיש לעשות כן נוכח ההוראה שנכללה בסעיף 26 מכוחו של תיקון 18 לחוק פיצויי פיטורין. תיקון זה הרחיב את ההגנה על כספי פיצויים המופקדים בקופת גמל והחילם גם, ובמפורש, על כספים שהופקדו בקופת גמל לקצבה ולא רק על כספים שהופקדו בקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורין. הדבר הוסבר בהצעת החוק כך: "לאחרונה החלו נושים להטיל עיקול על כספים ששולמו לקרנות פנסיה בנימוק שהגנת סעיף 26 לחוק אינה חלה על כספים ששולמו לקופת גמל לקצבה. מוצע להחיל במפורש את ההגנה מפני עיקול או שעבוד גם על כספים ששולמו לקופת גמל לקצבה, וזאת כדי להבטיח שמירת הביטחון הסוציאלי של העובד ובני משפחתו" (הצעת חוק פיצויי פיטורין (תיקון מס' 18) (שריון סכומים ששולמו לקופת גמל לקצבה), התשנ"ח - 1998, ה"ח 659). מדברי הסבר אלה ניתן לדעתי להסיק שתי מסקנות. האחת, שגם קודם לתיקון 18 חלה מכוחו של סעיף 26(א) הגנה מפני עיקול של נושי העובד על כספים המופקדים לטובתו לשם הבטחת בטחונו הסוציאלי והאחרת, שתכלית חקיקת תיקון 18 לא הייתה אלא להבהיר שכספים מופקדים כאמור, תהיה אשר תהיה מהות ההפקדה, היינו קופת גמל לפיצויים, או קופת גמל לקצבה, לא ניתן יהיה לעקל סכומים אלה בין בשל חוב של העובד ובין בשל חוב של המעביד. למסקנה כזו הגיע ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, בפסק דינו בבר"ע ברע (ב"ש) 736/04 יעקב לוסקי נ' מרדכי דקר (טרם פורסם, 5.6.05) כשאמר: "תכלית חוק זו היא להגן על כספי פיצויי הפיטורין, וכספים אחרים כמפורט בסעיף, המגיעים לעובד. העובד מוגן מפני עיקול על פיצויי פיטורין מכל גורם שהוא. אין הבחנה בין נושה לנושה. ההיבט הסוציאלי בעל משקל רב. העובד אמור לקבל מענק של ממש והחוק אינו מסכים שסכום זה לא יועבר אליו. מענק זה אינו עוד תשלום משכורת. הוא אמור לסכם את תקופת היחסים בין המעביד והעובד. פיצויי הפיטורין משוחררים בנקודת זמן מסוימת, אך הכסף משקף קו ארוך של עמל ויגיע כפיים". ולמטה מן הדברים הוסיף גם: "דעתי היא שיש לפרש את המילים "לא ניתנים... לעיקול" כפי שהן, ועל כן אין מקום להטיל עיקול על כספי פיצויי פיטורים המופקדים בידי מבטחים, יהא אינטרס המעקל אשר יהא. פרשנות זו משתלבת עם פרשנות תכליתית, שמטרתה לוודא שכספי פיטורים מגיעים לחשבון העובד. לעניות דעתי, יש לתת משקל רב לטענה שלפיה לו רצה המחוקק להגביל את איסור הטלת העיקול על ידי נושי המעביד בלבד, היה עליו להיכבד ולהוסיף את המילים הבודדות הדרושות בכדי להבהיר כוונה זו". יידוע בדבר פנייה להליכי פשיטת רגל : בסעיף 77א לחוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) התשס"ט- 2008, נקבע כדלקמן: "77א. יידוע בדבר פנייה להליכי פשיטת רגל - נוכח רשם ההוצאה לפועל, לאחר שבירר את יכולתו של החייב לקיים את פסק הדין במעמד חקירת יכולת, בירור או הבאה, כי אין תועלת בניהול הליכי הוצאה לפועל, נגד החייב וסבר כי בנסיבות העניין יהיה בפנייה להליכי פשיטת רגל כדי להביא תועלת, ימסור לחייב ולזוכה מידע בדבר האפשרות לפתוח בהליכי פשיטת רגל; הרשם רשאי להורות על השהיית הליכי הוצאה לפועל, כולם או חלקם, אם שוכנע כי הדבר מוצדק, לתקופה סבירה שיקבע, שתאפשר פנייה לבית המשפט לשם פתיחת הליכי פשיטת רגל." יש לבחון, איפוא, האם התיקון לחוק הכריע במחלוקת שהיתה קיימת בין בתי המשפט המחוזיים במחוזות השונים, שהשתקפה בפסקי הדין השונים שניתנו, כאמור, בסוגיה זו. כידוע, הפרשנות התכליתית מתבססת על לשון החוק, תכליתו ושיקול הדעת השיפוטי. וכך כותב הנשיא א' ברק בספרו "פרשנות תכליתית במשפט", 2003, בעמ' 134-135: "הפרשנות התכליתית מתבססת על לשון הכתוב, תכלית ההסדר, ושיקול הדעת השיפוטי באשר לפרשנות הראויה מתוך מתחם אפשרויות פרשניות הניתנות להחלה כדין. התהליך הפרשני נפתח בניתוח המרכיב הלשוני הקובע את גידרה המותר והאפשרי של הפרשנות. המרכיב השני מתמקד בתכלית שביסוד החוק, המשקפת את הערכים, המטרות והאינטרסים שהוא נועד להגשים. "תכליתה של הנורמה היא מושג מופשט, המורכב מתכלית סובייקטיבית ואובייקטיבית גם יחד. הראשונה משקפת את רצונו של יוצר הטקסט. השניה משקפת את רצונו של היוצר הסביר ואת ערכי היסוד של השיטה". המרכיב השלישי בפרשנות נסב על שיקול הדעת השיפוטי המשקף את הבחירה הראויה בין מיגוון אפשרויות פרשניות לגיטימיות" במסגרת תיקון מס' 29 לחוק ההוצאה לפועל, נעשו תיקונים בחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967, שמטרתם הגברת יעילות התפקוד של מערכת ההוצאה לפועל והעלאת אחוזי הגבייה של החובות הנגבים באמצעותה, תוך איזון בין זכויות הזוכים לזכויות החייבים (ראה: הצעת חוק הממשלה ודברי הסבר, כפי שפורסמו ביום 30.10.06 בחוברת 260, הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת 2007), התשס"ז- 2006). בנוסח הראשוני, כפי שהופיע בהצעת חוק הממשלה לעיל, כלל לא נזכר סעיף 77א, והוא הוסף, למעשה, בעקבות הצעות חוק פרטיות שהוגשו ע"י מספר חברי כנסת, במסגרתן התבקש המחוקק להעביר לרשם ההוצאה לפועל את הסמכות למתן הפטר עפ"י פקודת פשיטת רגל, תש"ם -1980. בדיונים הסוערים שהתקיימו בכנסת בכלל ובוועדת חוקה חוק ומשפט בפרט שהובילו בסופו של יום לחקיקת הסעיף, נדונו ונדחו הצעות חוק פרטיות אלה, אך בעקבותיהם נבחן הממשק שבין הליך ההוצאה לפועל להליך פשיטת הרגל, והוצע נוסח הסעיף כפי שהוא קיים כיום. הסעיף קובע, כאמור לעיל, כי בנסיבות מסוימות, על רשם ההוצאה לפועל ליידע את החייב והזוכים בדבר האפשרות לפתוח בהליכי פשיטת רגל, ומסמיך את רשם ההוצאה לפועל לעכב את הליכי ההוצאה לפועל לתקופה שתאפשר פניה להליכי פש"ר, כאמור. יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, מר מנחם בן ששון, במהלך הדיון בהכנת החוק לקריאה שניה ושלישית, הסביר את התיקון המוצע באופן הבא: "אני מזכיר לכם שעשינו מהלך שמחייב לעשות רק דבר אחד, להודיע שזה קיים, זה הכל. ואתם זוכרים עוד דבר, שיש לנו שלוש או ארבע הצעות חוק של חברי כנסת שמציעים להוליך מסלולים הרבה יותר, אני לא קורא להם אגרסיביים אבל נקרא להם משמעותיים, לכיוון פשיטות רגל, לכיוון כונס הנכסים, ואת זה התחלנו ואמרנו שנעסוק בזה. וגם אמרנו שלא נכניס את התיקון הזה, את התיקונים הגדולים, המשמעותיים, שחלק מכם שיכנסו, הם לא יכנסו בשלב הזה של החוק. גברת בן שדה החזירה לנו אותם ואני עוד פעם אומר, חברים, זה יגיע, זה לא מגיע היום במהלך הזה. מה שעשינו עכשיו זה רק דבר אחד, מיידעים את האדם שיש לו האפשרות לפנות גם למסלול אחר. " (פרוטוקול מס' 654 מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, מיום שני, ט"ו באלול התשס"ח (15 בספטמבר 2008)). לפיכך, מלשון החוק המפורשת, תכליתו, ובהתאם לשיקול הדעת השיפוטי באשר לפרשנות הראויה, נראה, איפוא, כי בעקבות תיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל, אמר המחוקק את דברו, וקבע כי לרשם ההוצאה לפועל סמכות ליידע את החייב בדבר אפשרות פנייה להליכי פשיטת רגל, וגם זאת רק לאחר שבירר את יכולת החייב לקיים את פסק הדין במעמד חקירה יכולת, בירור או ביצוע צו הבאה. בנסיבות אלה, ורק אם ראה רשם ההוצל"פ כי אין תועלת בניהול הליכי ההוצאה לפועל כנגד החייב, וסבר כי בנסיבות העניין יהיה בפנייה להליכי פשיטת רגל כדי להביא תועלת, רשאי רשם ההוצל"פ למסור מידע בדבר האפשרות לפתוח בהליכי פשיטת רגל. מסירת המידע, כאמור, תינתן הן לחייב והן לנושה, וניתנה לרשם סמכות, אם שוכנע כי הדבר מוצדק, להשהות הליכי ההוצאה לפועל, כולם או חלקם, לתקופה סבירה שיקבע, שתאפשר פנייה לבית המשפט לשם פתיחת הליכי פשיטת רגל. על פני הדברים, נראה כי לאחר תיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל, רשמי ההוצאה לפועל, בנסיבות האמורות לעיל, מוסמכים אך ורק ליידע את החייב והזוכה בדבר האפשרות לפנות להליכי פשיטת רגל, ועליהם לדון, לגופן, בבקשות של חייבים להכרזתם כמוגבלים באמצעים, ולשקול בנסיבות המקרה, האם לקבלן או לדחותן. הוצאה לפועל