פרשנות חוזה

סעיף 25 לחוק החוזים חלק כללי תשל"ד 1973 קובע: "(א)חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו — מתוך הנסיבות". הנשיא ברק בע"א 4869/96 - מליליין בע"מ נ' THE HARPER GROUP ואח'. פ"ד נב(1), 845, עמ' 855 - 856 התייחס לעניין אומד דעת הצדדים: "מהי תכלית זו? תכלית זו היא בראש וראשונה התכלית הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים (ראה בג"ץ 846/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם) ). זהו "אומד דעת הצדדים" (סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ד - 1973). זוהי כוונתם המשותפת של הצדדים. אין לנו נתונים של ממש על אומד דעת זה. בנסיבות אלה, אין מנוס מפניה לתכלית האובייקטיבית של החוזה. אלה הם הערכים, אותם נועד להגשים (ראה ע"מ 4628/93) מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (265 (2, 313) הבחינה היא אובייקטיבית. השאלה אינה מה היתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי; השאלה הינה מהי "כוונתם" של צדדים סבירים. תכלית זו נקבעת בהתחשב באופי החוזה וטיפוסו תוך התחשבות בערכים (כגון - צדק, סבירות, שוויון) של שיטת המשפט שלנו. בגדרי התכלית האובייקטיבית אנו יוצאים מתוך ההנחה כי חזקה הניתנת לסתירה שהצדדים מבקשים להגשים תכלית שהיא צודקת יעילה סבירה והגיונית". (לפנות אל עורך דין חוזים). פיצויים מוסכמים בגין הפרת חוזה : המלומדת ג. שלו מתייחסת בספרה "דיני חוזים" (מהדורה שניה) לסוגיית הפיצוי המוסכם ולסמכותו של בית המשפט להפחית פיצוי זה, תוך הסתמכות, בין היתר, על דברי השופט בייסקי בע"א 748/80 גולדשטיין נ' גוב הרי, פ"ד לח(1) 309, 326 וקובעת: "תנייה בדבר פיצויים מוסכמים מחייבת. תנייה כזו מהווה ביטוי לרצון הצדדים כי במקרה של הפרת החוזה יהיו הפיצויים כמוסכם בינהם, ללא הוכחת נזק; 'רצון זה של המתקשרים יש לכבד' " (עמ' 590) הפסיקה הענפה לעניין פיצויים מוסכמים קובעת באופן עקבי כי נקיבת סכום הפיצוי המוסכם בהסכם משקפת את רצון הצדדים אשר נתנו דעתם לעניין הפרה צפויה כלשהי בחוזה שכרתו ביניהם. הפיצויים המוסכמים מגלמים בתוכם את הסיכון צפו הצדדים כתוצאה מהפרה מסתברת של החוזה ואת הנזק הצפוי כתוצאה מהפרה זו. לאור האמור קובעת הפסיקה כי רק במקרים חריגים ביותר יתערב בית המשפט ויעשה שימוש בסמכות שהעניק לו המחוקק בס' 15 (א) לחוק. לעניין זה קבע כב' הנשיא שמגר בע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' חיים פרידמן, פ"ד מו(5) 257, 264: "כלל היסוד בהפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 15(א) לחוק התרופות הוא, כי הפחתת הפיצוי נעשית רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו - ולו בדוחק - בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה (ע"א 300/77 [2], בעמ' 686; ע"א 748/80, 798[3], בעמ' 319; ע"א 166/87 [4], בעמ' 111). כלל זה נובע הן ממבנה הסעיף, הקובע ברישא שלו עיקרון של מתן תוקף להסכמת הצדדים ("...יהיו הפיצויים כמוסכם") כאשר ההתערבות השיפוטית מהווה חריג לו, והן מלשון הסעיף, לפיה מוצדקת התערבות שיפוטית להפחתת הפיצוי רק בהיעדר כל יחס סביר בין התניה החוזית ובין הנזק הצפוי בעת הכריתה (ראה ע"א 300/77 [2] הנ"ל; ראה גם ר' סנילביץ, "פיצויים מוסכמים - השוואה בין המשפט הישראלי ובין המשפט הקונטיננטלי" ספר אורי ידין (בורסי, בעריכת א' ברק ו-ט' שפניץ, תש"ן) כרך ב- 133, 150-151; ג' שלו, דיני חוזים (דין, תש"ן) 594)". סמכות ההפחתה תופעל כאשר ימצא בית המשפט כי הפיצויים המוסכמים נקבעו על ידי הצדדים ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. עמדתו המוצהרת של בית המשפט העליון היא, כי הפחתת הפיצויים תעשה רק במקרה חריג, שבוא מצא בית המשפט היעדר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שהיה ניתן לחזותו מראש. בדרך כלל ישאיר בית המשפט את הפיצוי המוסכם בתוקפו. (שליו בעמ' 593). (לפנות אל עורך דין חוזים). עילת העושק : סעיף 18 לחוק החוזים קובע כדלקמן : "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה." בפסיקה נקבע שהתנאים המצטברים לצורך בחינת עילת העושק הם : (א) מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר נסיון של הנעשק בזמן כריתת החוזה; (ב) ניצול מצבו של הנעשק על ידי העושק כדי לגרום לו להתקשר בחוזה; (ג) תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (ראה לדוג': ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762 וע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749). המלומדת ג. שלו מבהירה בעמ' 345-350 לספרה הנ"ל כי אין כל דרישה לכך שהעושק גרם למצב שבו נמצא המתקשר העשוק, היינו המצוקה, החולשה או חוסר נסיונו, אולם הדעה הרווחת היא כי יש צורך בידיעה על מצבו של העשוק, שכן הניצול מתבטא בכך שהצד השני יודע על המצוקה ומפיק ממנה טובת הנאה לעצמו (ראה גם: ד. פרידמן ונ. כהן חוזים כרך ב' (תשנ"ג - 1992) עמ' 983). על בית המשפט להשתכנע שמצב העשוק צריך היה להיות חמור, הסיט את שיקול דעתו ופגם בגמירות הדעת שלו. מצוקה היא מצב של צרה ודוחק שאליו נקלע המתקשר או שינוי שמביא ללחץ כלכלי או פסיכולוגי חמור במועד ההתקשרות. אין צורך שהמצוקה תהא מתמידה ומתמשכת אלא גם מצב ארעי חולף שאליו נקלע המתקשר במועד ההתקשרות. חוסר נסיונו של המתקשר יכול להתייחס לחוזה המסוים שנכרת בין הצדדים, אך נקבע כי חוסר שיקול דעת עסקי אינו מהווה חוסר נסיון לצורך עילת העושק. המבחן ליישום ההוראה שתנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, הוא מבחן אובייקטיבי חיצוני ובהיעדר תנאים מקובלים בחוזה מסוג זה על בית המשפט לפתח אמת מידה עצמאית ותיאורטית (ע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לד(4) 673). כאמור יסודות העילה מצטברים ואוצלים זה על זה וככל שחד צדדיותה של העסקה רבה יותר כן תיקל הוכחת אי הגינותה (ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד ד"ר שגב, פ"ד נח(4) 106). (לפנות אל עורך דין חוזים). כפיה כלכלית בדיני חוזים : סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 קובע: "17. כפיה (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה". פסיקת בית המשפט העליון קבעה מפורשות כי גם כפיה כלכלית הינה כפיה לכל דבר וענין. בפסק הדין בענין ע"א 8/88 - שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ. פ"ד מג (4), 95 קבע בית המשפט: "כאשר צד פועל כפי שפעל מנהל המערערת, אשר השתמש באיום מפתיע שהנזק הצפון במימושו הינו חמור ביותר ובלתי הפיך, וכאשר עיתוי האיום הוא דווקא זה בו יהיה הצד השני חשוף ופגיע ביותר עד כי ייאלץ להכנע לו, אין בכך משום לחץ לגיטימי. המערערת יכולה היתה להשתמש ביתרונות השוק שלה במהלך המשא ומתן להסכם המקורי (שבעל פה), וחזקה עליה שעשתה כן. אולם משנכרת ההסכם, נסיונותיה שבאו אחר כך להשיג שיפור בתנאיו לרגל שינוי הנסיבות העובדתיות בשטח, וזאת בשיטות שגובלות בסחיטה ובהתנהגות בלתי אחראית, אינם נסיונות לגיטימיים. לשון סעיף 17 לחוק היא רחבה מספיק כדי לכלול גם כפייה שהיא כלכלית בטיבה, דהיינו כפייה הקיימת, "כאשר מתקשר אדם בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי - מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו" (כלשונה של פרופ' שלו בחיבורה "פגמים בכריתת חוזה" פירוש לחוקי החוזים המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"א) 96-97, וראה האסמכתאות מן הדין האמריקאי המוזכרות שם). המקרה הטיפוסי של כפייה כלכלית, כפי שהוכר באנגליה בפסק דין בענין D&G (Builders Ltd.v Rees, הוא כאשר צד מנצל את קשייו הפינסיים של הצד האחר" (בעמ' 99). בפסק הדין בענין ע"א 1569/93 - יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ו- 5 אח'. פ"ד מח(5), 705, נקבע: "לחץ כלכלי "בלתי ראוי" הינו תנאי הכרחי לקיומה של כפיה - מקנה זכות - אך אין די בו. אותו לחץ חייב אף שיהיה בעל עוצמה המקדיחה תבשיל. מבחן עוצמתי של הלחץ הכלכלי מצטרף אל מבחן איכותו של הלחץ, ורק בנסיבות בהן מתקיימים שני המבחנים כאחד נכיר בכפיה ככפיה בת פועל משפטי על פי סעיף 17 לחוק החוזים. ומה תהא עוצמתה של כפיה כדי שנכיר בה כבת פועל משפטי? המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ ימצא בתשובה לשאלה אם היתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להכנע לאותו לחץ". (שם בעמ' 723). דוגמא נוספת להפעלת לחץ כלכלי בלתי לגיטימי שעלה כדי כפיה מצויה בפסק הדין בענין רע"א 7539/98 - לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל. פ"ד נג (1), 721, שם דובר בסיטואציה של מתן שיקים על מנת להמנע מהוצאת מכונות ממפעל במסגרת הליכי הוצאה לפועל. כבוד השופט אור קבע שם בעמ' 728 - 727: "חרף העובדה שאת המשא ומתן מטעם המבקשת ניהל עורך דין, אין לומר, כי בפני המבקשת עמדה אלטרנטיבה מעשית של פניה לערכאות לשם קבלת סעד שיפוטי. בהתחשב בתוצאה הקשה שהיתה מתקבלת אילו סירבה המבקשת לדרישת המשיב, דהיינו שהמשיב יממש איומיו ויוציא עוד באותו יום את המכונות משטחה, ברי שהלחץ עליה היה מיידי וקשה. בהעמידו בפני המבקשת את הברירה, מתן שיק על סך 100,000 ₪ או הוצאת המכונות משטח המפעל על אתר, תוך שהוא מודע לנזק שעתידה פעולה כזו להסב למבקשת - המשיב לא הותיר בידי המבקשת קווי התנהגות חלופיים, אלא להתחייב ולתת שיק כאמור. במצב דברים זה, ברי כי על המבקשת הופעל לחץ בלתי "ראוי", שהביאה לתת למשיב את השיק על סך 100,000 ₪." דוגמא נוספת לכפיה כלכלית שהוכרה בפסיקת בית המשפט העליון מצויה בע"א 2299/99 - אברהם שפייר ו- 28 אחרים נ' חברת דיור לעולה. פ"ד נה (4), 213, בעמ' 237-236: "אכן לדיירים לא היתה ברירה אלא להכנע לדרישת דיור לעולה ולחתום על כתבי הויתור שכן חלופה מעשית ואמיתית לא עמדה להם. על פי רוב קשור המוכר ברכישת דירה אחרת, והמתנה - ולו המתנה קצרה - עלולה להביא להתמוטטות העיסקאות כולן ולחשיפת המוכר לתביעות בגין הפרת הסכמים" . (לפנות אל עורך דין חוזים). התקשרות בחוזה עקב טעות : 9. סע' 14 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כדלקמן: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. (ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה. (ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן. (ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה." "טעות היא מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות" (ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי מח(2) 513, 524). משכך, "הנחת קיומה של מציאות מדומה כזו עלולה ללקות בפגם קוגנטיבי במרכיב הרצייה" (ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ פס' 9). בטעויות שנפלו תוך חתימה על הסכמי פשרה, דנה הפסיקה לא פעם, תוך ציון המובן, שיש לנקוט זהירות בטרם יבוטל הסכם פשרה, ושמא עסקינן בטעות שבכדאיות העסקה גרידא, שאף היא טעות, אך לא כזו המקימה עילת הביטול. כך נקבע כי: "ניתן להגדיר פשרה כ"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם" (ראו ההגדרה ב- In Re South Central States Bakery Products Antitrust Litigation (1980)). באופן דומה, אומרים פרידמן וכהן כי "בפשרה יש משום 'קניית סיכון' או 'קניית דין'. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך" (בספרם, בעמ' 736). בהתאם לתיאור זה, אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה. מנקודת המבט של הצדדים להסכם הפשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית... מדברים אלה עולה, כי יש לייחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות. יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי הפשרה... שיקולים אלה יפים גם מקום בו מועלית טענה שלפיה הסכם פשרה נכרת מתוך טעות לגבי הפגימה שנגרמה. ברור, כי אם תנתן לבעלי הדין האופציה הנוחה לבטל הסכמי פשרה שבהם התקשרו, כל אימת שיסתבר להם בדיעבד כי נזקם גדול משסברו בעת כריתת ההסכם, יישמט כל יסוד מתחת למוסד הפשרה. לא יהיה לבעלי דין נתבעים- למשל חברות ביטוח- כל תמריץ להתקשר בפשרות. לכן, מעירים פרידמן וכהן כי "מובן שאם הסתבר לאחד הצדדים, לאחר מעשה, כי הפשרה לא היתה מוצלחת מבחינתו, שכן הסיכון התממש בדרך שונה מזו שהעריך, אין מקום לטענת טעות" (בספרם, בעמ' 736). מכך עולה, כי יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב שבו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד. לומר אחרת, פירושו לומר שפשרה תהא מחייבת רק כל אימת שהדברים התרחשו כפי שהיה מצופה מלכתחילה. אין צורך לומר, כי בכך יהיה כדי לסכל את הטעם מאחורי כריתתן של פשרות" (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש נא(1) 577, 589-592). וכן: "עצם הדיון בטענות בדבר טעות שמקימה לכאורה עילה לביטול הסכם הפשרה מנוגד לתכונת הסופיות של הפשרה וחותר תחת האינטרס הציבורי שבעידוד פשרות, ועל כן על בית המשפט לנקוט בגישה זהירה וספקנית ביחס לטענות מסוג זה. יחד עם זאת, אין פירושו של דבר שהסכמי פשרה הינם חסינים לחלוטין לטעויות, ולכן במקרים חריגים ונדירים בהם יוכיח צד להסכם הפשרה שהסכמתו נבעה מטעות יסודית בנקודה שלא היתה שנויה במחלוקת ואשר לגביה לא התפשרו הצדדים, ניתן הסכם הפשרה- ככל הסכם- לביטול (ראו פרידמן וכהן, בעמ' 737). בנקודה זו יש להבחין בין הסכמי פשרה בהם מתפשרים הצדדים אך ורק בנוגע לעבר לבין הסכמי הפשרה בהם מתפשרים הצדדים בנוגע לעבר אך להסכמתם ישנה גם תחולה הצופה פני עתיד" (ע"א 7726/10 מדינת ישראל נ' מחלב. ובאשר לטעות בכדאיות העסקה בהסכמי פשרה: "לדעת פרופ' פרידמן, טעות בכדאיות העסקה היא טעות ביחס לסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, או שראוי, על פי הנסיבות, לייחס לאותו צד נטילת סיכון כזו. אם נטל צד על עצמו סיכון מסוים, אזי אין הוא יכול להתנער ממנו אחר כך (ד' פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט יד (תשמ"ט) 459)... בהסכמי פשרות הצדדים נוטלים על עצמם את הסיכון בדבר המצב המשפטי. לשום צד אין ודאות שהוא יזכה בדין, ואפילו יזכה, שמא הזמן וההוצאות אינם כדאיים לו, ולפיכך הוא מתפשר. ולא רק זאת, אלא שהמתפשר נוטל על עצמו סיכון שמא הדין ישתנה למפרע, ועל דעת כן הוא מתפשר" (עניין ארואסטי, 527). מאידך, האבחנה בין טעות המקימה עילת ביטול לבין טעות שהנה לא גם אלא רק בכדאיות העסקה, וככזו מחריגה עילת הביטול לפי סע' 14(ד) - אינה כה פשוטה. גם טעות בכדאיות העסקה הנה קודם כל סוג של טעות ובשני המקרים מבקש אחד הצדדים להסכם להשתחרר ממנו בדיעבד מאחר והגיע למסקנה מאוחרת שאינו תואם האינטרס שלו. עצם היותה של המסקנה מסקנה מאוחרת , הניזונה מאינטרס, אינו הופך הטעות לטעות בכדאיות העסקה גרידא , שאחרת לא תימצא לך טעות שלא תסווג ככזו. הרי חזקה שאדם פועל בהתאם לאינטרס הממוני שלו. יש גם לזכור שהחרגת זכות הביטול אינה בכל מקרה בו הטעות הנה גם בכדאיות העסקה, היינו בקלקולצית הסיכונים והסיכויים. סע' 14(ד) על פי לשונו, דורש שעל מנת שתוחרג זכות הביטול במקרה של טעות בעובדה או בדין, נדרש שאותה טעות היתה רק באותה קלקולציה, היינו רק בכדאיות העסקה ("שאינה אלא בכדאיות העסקה"). "נאמר לא אחת, כי פרשנות המונח "טעות בכדאיות העיסקה" היא "קשה וסבוכה" (דברי המשנה לנשיא בן פורת בבג"צ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469, 482; ראו גם מ' דויטש, פרשנות הקודכס האזרחי, כרך א' (תשס"ה-2005) סעיפים 722-719 בעמ' 414-411 והאסמכתאות דשם). לדידי ניתן להטיל ספק אם במקרה דנא עסקינן בטעות "שאינה אלא בכדאיות העיסקה". טעות היא "מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות" (שלו, שם, 277; ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד, פ"ד מ(4) 533; השוו גם פרידמן-כהן (כרך ב') 668). במקרה שלפנינו סברה המערערת כי התניות בדבר תשלום הפנסיה לאחר מות בן הזוג בנות ביצוע, ודומה כי אין המדובר בטעות בכדאיות התניות - אלא בעצם האפשרות לממשן.." (מתוך סע' 16 לפסק דינו של השופט רובינשטיין בבעמ 4870/06 פלונית נ' עיזבון פלוני ; עמדתו באותה פרשה היתה דעת מיעוט, אך צוטטה פסקה זו אך להמחשה שהאבחנה - אינה כה פשוטה). (לפנות אל עורך דין חוזים). חוזהפרשנות חוזה