אחד ממושכלות היסוד של ההליכים בסדר הדין האזרחי, הוא כי התובע הוא זה אשר בוחר את עילת התביעה ואת העובדות אשר ישמשו בסיס לתביעתו. מבחינה ציורית, אפשר לומר כי בפני בא כוחו של כל תובע פוטנציאלי, ניצב נייר לבן חלק, והוא זה אשר כותב בו את אשר בוחר הוא להציג לבית-המשפט, מתוך שלל הנתונים שהציג בפניו לקוחו, כדי לעצב את הסיפור הכלול בכתב התביעה, ובעקבותיו - לאור ידיעותיו המשפטיות - את הסעד המשפטי אותו הוא עותר כי בית-המשפט ייתן למרשו. תביעה בסדר דין מקוצר : בספרות המשפטית, מתוארים המעלות והמטרות של תביעה בסדר דין מקוצר, באופן הבא (פרופ' דודי שוורץ, סדר דין אזרחי - חידושים, תהליכים ומגמות (קרית אונו, תשס"ז), סעיף 11.1, עמ' 293-295): "תובענה בסדר דין מקוצר היא אחת מסוגי התובענות המסווגות כתובעות במסלול מהיר, לצד התובענות האחרות במסלולים דומים כגון תובענה בסדר דין מהיר והמרצת פתיחה. עם זאת, מדובר בהליך ייחודי הנבדל מההליכים האחרים מבחינה מהותית. הדעת נותנת כי כל שיטה דיונית מבקשת ליצור הליך אשר בו תובע בעל תביעה מוצקה יוכל לממש את זכותו במהירות. לתובע כזה ייוחד תור מיוחס, עמוס פחות מהתור שבו מתבררים כתבי תביעה רגילים. בסדר הדין האזרחי בישראל, כתב תביעה בסדר דין מקוצר ממלא את הייעוד האמור. כאמור, אף שגם ההליך בסדר הדין המקוצר מתברר במסלול מהיר, בדומה להליכים המוזכרים לעיל, הוא נבדל מההליכים האחרים בהבדל יסודי שכן הליך זה מניח יחסי כוחות בלתי שווים בין התובע לבין הנתבע. במילים אחרות, נקודת המוצא בהליך זה היא, שלתובע יש לכאורה תביעה מבוססת, ולפיכך ראוי לאפשר לו לממש את זכותו ביעילות. בהמרצת פתיחה, לעומת זאת, ובהליכי הדיון המהיר, אין הנחה מקדמית שכזו. בתביעות הללו של המרצת פתיחה ומסלול הדיון המהיר נושא התובענה ואופייה מודגשים ולא יחסי הכוחות בין בעלי הדין מבחינת מוצדקות התביעה. הרציונל של הליך בסדר דין מקוצר שונה מזה של המסלולים המהירים האחרים. מנהירה זאת הפרוצדורה המעוגנת בתקנות סדר הדין האזרחי בנוגע להליך זה. מאחר שנקודת המוצא היא, כאמור, שתביעת התובע מבוססת לכאורה דיה, מוטלות על הנתבע בפרוצדורה זו כל מיני הגבלות. כך, למשל, לא נתונה לנתבע זכות קנויה להתגונן, שכן התביעה נגדו היא לכאורה מוצקה, ועליו לבקש רשות להתגונן (להלן: 'בקשת רשות להתגונן'). בשונה מהליך שבו לנתבע מוקנית זכות להתגונן, כגון בכתב הגנה רגיל, הרי בבקשת הרשות להתגונן על הנתבע להיכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו, ואל לו להשתמש בטקטיקטות אשר פורטו לעיל בנוגע לניסוח כתב הגנה, אשר תכליתן להכביד ככל האפשר על מסלול ההוכחה של התובע. לא זו בלבד, אלא שלאור הרציונל האמור, הנתבע צריך לאשש את בקשתו להתגונן בתצהיר המאמת את העובדות שהוא טוען להן. יתרה מזו, בעקבות הדיון בבקשת הרשות להתגונן עשויה בקשת הנתבע להידחות, ובעקבות הדחייה יינתן פסק דין לחובתו. זאת ועוד, גם אם הנתבע יקבל רשות להתגונן, הרי הגנתו תהא ברגיל מוגבלת לתצהיר שצירף לבקשת הרשות להתגונן, והיא עשויה להיות מותנית בהפקדת בטוחה להבטחת מימוש פסק דין, אם יינתן כזה, לחובת הנתבע. פריבילגיה נוספת העומדת לזכותו של התובע הינה הקלות הפרוצדורלית היחסית אשר על פיה התובע יכול לזכות בסעד זמני של עיקול, אשר יכול להתבקש גם בבקשה בעל פה ואפילו בפטור מהפקדת ערובה. עולה אפוא כי הרציונל העומד ביסוד התביעה בסדר דין מקוצר מעניק לתובע פריבילגיות מיוחדות ומכפיף את הנתבע להגבלות אשר אינן קיימות בהליכים האחרים." התביעות בסד דין מקוצר, מתחילת קיומו של הליך זה, היו תביעות כספיות לסכום קצוב, הנתמכות במסמך בכתב (תקנה 202(1) לתקנות סד"א). תביעה בסדר דין מהיר : תובענה שסכומה אינו עולה על 75,000 ₪ דינה להידון בסדר דין מהיר. תקנה 214ג' לתקנות מחייבת את בעלי הדין לצרף לכתבי הטענות, הן לכתב התביעה והן לכתב ההגנה, תצהיר לשם אימות העובדות הנטענות בכתבי טענותיהם. תקנה 214ט' מחייבת את בעלי הדין לצרף את תצהיר העדות הראשית מטעמם עם הגשת כתב הטענות, ואילו כל שאר עדויותיהם הראשיות תוגשנה, על פי התקנה, לא יאוחר מאשר תוך 45 יום לאחר הגשת כתב ההגנה האחרון. כך גם נקבע במפורש בתקנה 214י"ד כי על המצהירים להתייצב לדיון ההוכחות כדי להיחקר על תצהיריהם, ואין די בהגשת התצהיר. מצהיר שהוגש מטעמו תצהיר ולא התייצב לדיון, אין להיזקק לאמור בתצהירו, ויש לראות את בעל הדין כאילו משך את התצהיר. עוד יצוין, כי כדי לצרף מסמך כראיה לא די לצרפה לכתב הטענות או לתצהיר, אלא יש להגישה באמצעות עד, לשם קבילותה הפורמאלית, וכן יש צורך להעמיד את העד לחקירה לשם הוכחת אמיתות תוכן המסמך (י' קדמי על הראיות, חלק שני, תשס"ד, בעמ' 782). סילוק תביעה על הסף : סעיפים 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, מסדירים את סמכותו של בית המשפט לסלק תובענה על הסף. ההלכות שנתגבשו בעניין סילוק על הסף הינן נוקשות ובבסיסן עומדת התפיסה שאין לגזול מתובע יומו בבית המשפט, אלא אם כן סבור בית המשפט שניתן לקבוע על פניו ממצאים עובדתיים ומשפטיים כאחד, שיש בהם כדי להכריע באופן שאינו משתמע לשני פנים, שאף אם היה נשמע הדיון לגופו - התוצאה הייתה דחיית התובענה (ראו לעניין זה אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט, עמ' 167, סילוק על הסף - להלן: א' גורן, סדר דין אזרחי). על הטעם העומד ביסודו של הכלל האמור, עמד בית המשפט ברע"א 1689/97 גראונד א.ש. בע"מ נ' אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה (מיום 10.4.97): "סילוק תביעה על הסף הוא צעד קיצוני, באשר נשלל על ידו ממתדיין יומו בבית המשפט ודלתותיו נסגרות בפניו מבלי שיהיה בידו לשטוח עצומותיו בפני בית המשפט". ובע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים נ' מיכה צח חברה לקבלנות (4.6.07) ציין כב' השופט א' רובינשטיין: "על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט." אחד מאותם מקרים, בהם יורה בית המשפט על סילוק תביעה על הסף, הוא מקום בו כתב התביעה אינו מראה עילה. המבחן הקובע האם כתב התביעה אכן מגלה עילה אם לאו, הוא: "אם אף ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז - ורק אז- אומרים שכתב התביעה אינו מראה עילה". (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 384). א' גורן סדר דין אזרחי, הגדיר כך את המבחן (בעמ' 171): "אמצעי חמור זה יש להפעיל בזהירות רבה ורק במקרים שבהם ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על-יסוד הטענות שבתביעתו, את הסעד שאותו הוא מבקש" היינו, על בית המשפט לבחון האם העובדות המוצגות בכתב התביעה (ובעניננו כמעט ואין מחלוקת על העובדות), מקימות עילה, בהתחשב הם בזכותן של התובעות שיהיה להן יומן בבית המשפט, ומאידך באינטרסים של הצד שכנגד ושל כלל המתדיינים במניעת ניהול תביעות סרק. כתב תביעהמסמכים