פסק דין בתיק זה לא נתקיים הליך הוכחות והצדדים הסכימו, כי פסק הדין יינתן על סמך המצוי בתיק, לרבות טיעוני הצדדים, שהוגשו בכתב. הרקע להגשת התביעה ביום 23.1.94 נפגע תמרוב יוסף, הוא צד ג' בתביעה שבפני (להלן:"צד ג'"), בתאונת דרכים, בעקבותיה הגיש תביעה לפיצויים, במסגרת ת.א. 53519/94 (להלן:"תביעת הפיצוי"). בתביעת הפיצוי מונו שני מומחים- האחד, בתחום האורטופדי, הוא ד"ר ארבל, אשר קבע לצד ג' נכות כדלקמן: בגין שברים ופגיעה בעצב הפרונאלי- נכות משוקללת בשיעור של 22.5%. לאור מקצועו של התובע- הופעלה תקנה 15 במלואה ולפיכך, נכותו הכוללת של התובע- 34%. המומחה השני- בתחום הניורולוגיה, פרופ' רכס, אשר קבע לתובע נכות בשיעור של 15% בשל כפל ראיה. ביום 15.5.1997 ניתן פסק דין בתביעת הפיצוי ולפיה, חייב בית המשפט את הנתבעות (בתביעת הפיצוי- מעוז חברה לביטוח בע"מ) לשלם לצד ג' פיצוי, מעבר לתשלומים תכופים, בסך של 175,000 ₪ ובצרוף שכ"ט ומע"מ כחוק בסך כולל של 200,000 ₪. בשולי פסק הדין נכתב כך: "...בנסיבות הסכום הנ"ל, ביחד עם התשלומים התכופים, אשר שולמו, מהווה את סך כל נזקיו של התובע בעקבות התאונה ושיעורם של גמלאות המל"ל, במידה וזכאי התובע לגמלאות כאמור, לא נוכה מהסכום הנ"ל." עובר לחתימה על פסק הדין וכבר ביום 04/05/97 חתם צד ג' על "כתב וויתור ושחרור", במסגרתו, צוין סכום הפיצוי, שנפסק בהמשך בפסק הדין ובו הצהיר, כי לא פנה בעקבות התאונה למל"ל והתחייב שלא לפנות למוסד- "אם למרות התחייבותי זאת אפנה בעתיד למוסד לביטוח לאומי, אזי הנני מאשר, מצהיר ומסכים בזה, כי נתונה מראש רשותי והסכמתי למוסד לביטוח לאומי, לפעול בהתאם להוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי..." ביום 5.5.98 הגיש התובע תביעה למל"ל וביקש, כי תקבע לו נכות כללית. ביום 14.9.00 נקבעה לצד ג' דרגת אי- כושר זמנית בשיעור של 60% החל מיום 5.5.95 וזאת, בעקבות בדיקת הנפגע, כאשר בסיכום הבדיקה נכתב כך: " התובע בן 61, אשר עבד כעוזר טבח מ- 3/92 ועד 1/94. עד למועד בו עבר תאונת דרכים נפגע בראשו ונגרמו לו שברים בשוקיים. חברי הצוות התרשמו, כי התובע אינו יכול לחזור לעבודתו הקודמת כעוזר טבח ורואים בו כמי שמסוגל לעבודה חלקית בישיבה לא מאומצת ולא פיזית ורואים בו כבעל כושר חלקי עד לתום אחוזים רפואיים. בהתאם נקבעת דרגת אי כושר בשיעור 60% בצמוד לאבחון רפואי." ביום14.2.01 נקבעה לצד ג' נכות יציבה בשיעור של 75% וזאת, בעקבות דיון חוזר עם תום תקופת הנכות הזמנית ובעקבות בדיקה, שנערכה לתובע ונכויות, שנקבעו לו כדלקמן: לחץ דם מאוזן- 10% מחלת לב כלילית בעבר- 25% שבר בצלע-0 שבר מפשעה דו- צדדי- 15% טחורים חיצוניים-10% חוסר אשך-10% דלקת בוושט-10% חבלה בראש-20% שבר בשוק ובירך -10% שבר בעצמות שוק-10% נזק בעצב משמאל-15% לאחר קביעת נכות זו שילם המל"ל לצד ג' גמלאות חודשיות והתביעה שבפני הנה תביעת שיבוב המופנית כנגד חברות הביטוח. טענות התובע- המל"ל הגמלאות ששילם המל"ל לתובע הנן בגין הפגיעה בכושר השתכרותו. התובע איבד את כושרו להשתכר ואף הפסיק בפועל לעבוד כעוזר טבח בשל התאונה ובגינה בלבד, שכן פגיעותיו האורטופדיות והנירולוגיות בהן נפגע בתאונה הן אלו אשר מנעו ממנו, בגילו, מלשוב לעבודתו. הנכות המשוקללת, שנקבעה לתובע בגין התאונה הנה בשיעור של 44%, כך שממילא עבר את הסף הנדרש לצורך בדיקת זכאותו לאובדן השתכרות, אף בלא קשר לנכויות האחרות. בענייננו אין מקום לאמץ את הלכת "פרלה עמר" (רע"א 3953/01), שכן שם דובר בתביעת פלת"ד ולא בתביעה חוזית, מה גם ששם מצבור הנכויות הביא לתשלום גמלאות בעוד שבעניינו של צד ג'- הפגיעות מהתאונה לבדן העבירו את הנפגע את הסף הדרוש . בעניינו יש לחייב הנתבעות בתביעת השיבוב, כאשר סכום הגמלאות הוא החשוב בענייננו ולא שיעור הנכות הרפואית וכאשר ברור, כי התאונה היא היא שהביאה לתשלום הגמלאות. לא כל הנכויות שקבעו רופאי המל"ל ישמשו לצורך קביעת הנכות הכללית, שכן חלקן מנופות, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי(ביטוח נכות)(קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדות לעררים והוראות שונות) התשמ"ד- 1984 (להלן:"התקנות"). לאור מטרת ההסכם שנחתם בין התובע לנתבעות בשנת 1979 אין מקום לערוך התדיינות כלשהן, מה גם שעצם תשלום הגמלאות הוא זה שיוצר את חבותן החוזית של הנתבעות כלפי התובע. אין מקום להפעלת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, שכן הגמלאות כבר שולמו לנפגע וממילא הוא לא וויתר עליהן. כך או כך על הנתבעות אין אלא להלין על עצמן מקום בו לא ניכו הגמלאות הצפויות מסכום הפיצוי שנקבע להן. טענות הנתבעות קביעת המל"ל בענף נכות כללית אינה באה בגדר סעיף 6 ב' לחוק פלת"ד ואין נזקקים לה משום ש"בתביעה לקצבת נכות כללית מתבררת זכאותו של אדם לקצבה בלא קשר לתאונה מסוימת בה הוא נפגע ואפילו לא נפגע כלל בתאונה." מאחר שעל פי החוק פטור המל"ל מלקבוע קשר סיבתי בין הפגימה לבין האירוע בבואו לדון בתביעה לקצבת נכות כללית, הרי אין להתייחס לכל טענה בדבר קיומו או העדרו של קשר שכזה שצוין בדוחות הועדה. המוסד אינו יכול להסתמך על קביעות רופאיו בבואו לבסס קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות. דרגת הנכות המחייבת הנה זו שנקבעה על ידי המומחים בתביעת הפיצוי, בלא להתחשב בהפעלת תקנה 15, שכן תנאי לקביעת אי- כושר להשתכר הנה קיומה של נכות רפואית בשיעור מסוים. מאחר שהמומחים בתביעת הפיצוי קבעו לנפגע נכות רפואית בשיעור של 34.1%, הרי התובע לא עבר את סף הדרישה לקצבת נכות- ומשכך, אין למל"ל זכות תביעה בגין הגמלאות, שכן התאונה הסבה לתובע נכות הנופלת משעור של 40%. לכל היותר יכול המל"ל לתבוע שיפוי חלקי, כפי היחס בין הנכות שנגרמה בתאונה לבין כלל הנכות וזאת, לאור הלכת עמר, אלא שבעניינו עומדים בפני המל"ל מכשולים שונים, כמפורט: א. א. הערת כבוד השופט דוויק בפסק דינו, כפי שצוטטה לעיל מלמדת, כי הכוונה הייתה ש " אם יבוא המוסד ויתבע, תדחה תביעתו, שכן המזיק אינו צריך לשלם יותר מהנזק ומצב כזה, בו המזיק משלם יותר מהנזק שגרם, הוא בלתי נסבל ובלתי אפשרי." ב. ב. ההסכם עם המוסד- ההסכם מטיל חובה על המבטח לשפות רק בגין סכומים שמקורם בתאונה. אם אין החוק מחייב את חברת הביטוח לשלם למוסד, אין היא נדרשת לכך, על אף קיומו של ההסכם. ג. ג. ברע"א 9475/02 הבהיר בית המשפט העליון, כי הדגש בהחלת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי צריך להיות מושם על ענינו של הנפגע, תוך שימוש בשני מבחנים- האחד, סובייקטיבי והוא רצונו האמיתי והכנה של הנפגע לוותר על הגמלאות- כפי שחתם צד ג' בענייננו בכתב הקבלה והשני- אובייקטיבי- קרי, הנפקות שיש לוויתור על הגמלאות- ובענייננו- קביעת כבוד השופט דוויק, כי הסך של 200,000 ₪ מהווים את מלוא הנזק מבלי שנלקחו בחשבון גמלאות מל"ל. בעובדה שהגמלאות כבר שולמו בעבר אין כדי למנוע החלת סעיף 329 לחוק הבט"ל. אם יחיל בית המשפט סעיף זה הרי יהא על המל"ל לגבות הסכום מצד ג' עצמו ולא מהנתבעות. ובכל מקרה, לא ניתן יהא לחייב הנתבעות אלא בחלק היחסי שבין הנכות התאונתית לנכות הכוללת. אין בתקנות את שמבקש המל"ל ללמוד לעניין "ניפוי" נכויות. טענות צד ג' - הנפגע התיישנות- ההודעה לצד ג' התיישנה. גם אם נכרת הסכם בין המל"ל לבין הנתבעות באשר להארכת מועד ההתיישנות ביניהן, הרי הסכם זה לא הובא לידיעת צד ג' ואין הוא יכול לחייבו. צ ג' פנה בתביעה לקבלת קצבת נכות כללית בגין ליקויים ופגימות, שאינם כתוצאה מן התאונה. בפנייתו זו פעל צד ג' בתום לב , שכן בקש, כי תקבע לו נכות כללית בשל מחלת לב, לחץ דם גבוה וכו', אלא שהועדה החליטה לבחון את מכלול עברו הרפואי. תום לבו של צד ג' נלמד גם מכך שבפנייתו למל"ל מיום 5.5.98 הצהיר, כי קבל פיצויים בגין התאונה. המל"ל הוא זה אשר התרשל ופסק לתובע, אדם מבוגר (יליד 1939), בעל קשיים בהבנת הנקרא, נכויות בגין התאונה בגינה אף שולמו לו גמלאות, על אף שצד ג' ציין, כאמור, כי כבר זכה לפיצויים. "מל"ל טעה- שישלם!" צד ג' הסתמך על הקצבה שקיבל מהתובע. אין מקום להפעיל בענייננו את סעיף 329, שכן צד ג' לא בקש תשלום כלשהו מן המל"ל בעקבות התאונה. ההכרעה; בתיק זה עסקינן במשולש היחסים שבין מזיק, ניזוק והמוסד לביטוח לאומי, לגביו כבר נקבע, כי "במשוואת היחסים שבין המזיק, הניזוק והמוסד לביטוח לאומי חותר החוק להגיע לתוצאה מאוזנת. עקרונות היסוד של תורת הפיצויים מחייבים להימנע מפיצוי יתר כמו גם מחבות יתר." (ראה רע"א 9475/02 - "הלכת המגן"). אלא, שבמשך הזמן חלו שינויים באיזון האמור- ראה לעניין זה ע"א 6475/05 בית המשפט המחוזי בירושלים, פורסם בתקדין. חוק הביטוח הלאומי קבע הסדר שיפוי בסעיף 328 אשר העניק לתובע זכות סוברגציה כלפי המזיק וכלפי המבטח, שבא בנעליו, אלא, שכאמור, תביעתנו נסמכת על ההסכם, שנחתם בשנת 1979 בין הצדדים ואשר לגביו קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו,שאוזכר לעיל, כי "...חורג ההסכם מהאיזון במערכת היחסים שנוצרת במשולש שבין המזיק, הניזוק והמוסד לבטוח לאומי, כפי שנקבע בחוק ובפסיקה...כך לדוגמא, תביעת המערער את המשיבות מכוח ההסכם אינה תלויה בהיקף חבותו של המזיק כלפי הניזוק או בקצבאות שישתלמו בפועל לניזוק." סעיף 3 להסכם, שנערך ונחתם ביום 02/01/79 בין המל"ל לבין מגדל קובע: "שילם או משלם המוסד- על פי הוראות החוק- גמלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן- התביעה) והחברה אחראית- עפי' הוראות הדין לרבות חוק הפיצוייים ופק' הביטוח- לפצות אותו נפגע מכח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, בגינה משתלמות הגמלאות לנפגע, בפוליסה שהייתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן: השאלה המונחת להכרעה הנה האם בנסיבות המקרה שבפני תחוייבנה הנתבעות לפצות את התובע- המל"ל בגין גמלאות ששילם לנפגע. אני סבורה, כי בנסיבותיו של התיק שבפני אין מקום לחייב הנתבעות בתשלום כלשהו למל"ל ואסביר; בפסק הדין, שניתן בתביעת הפיצוי ציין כבוד בית המשפט, כי הסכום שפסק הנו הפיצוי המלא, ללא ניכוי כלשהו, אף ללא ניכוי מל"ל, ככל שהניזוק זכאי לכך. הנתבעת שילמה לניזוק את מלוא הסכום הפסוק והיא עשתה כן בהסתמך על התחייבותו של הניזוק, כי לא יפנה אל המל"ל, כלומר, הנתבעת לא העמידה עצמה בסיכון כלשהו עת שילמה את מלוא הפיצוי. מן העובדות שצוטטו לעיל עולה עוד, כי התחייבותו של הנפגע שלא לפנות למל"ל הייתה התחייבות אמיתית, שכן כאמור עוד לפני שניתן פסק הדין בפשרה חתם הנפגע על כתב ויתור ושחרור ובו אף הופיע סכום הפיצוי. רוצה לאמר, כי הנתבעות היו רשאיות להסתמך על התחייבות זו. בנסיבות שבפני- חיוב הנתבעות בהשבת סכומים למל"ל תביא לחוסר איזון במשולש היחסים והגם שלעיתים יתכן ויגרם חוסר איזון שכזה, הרי המקרה שבפני, אינו המקרה הראוי לחיוב הנתבעות בפיצוי יתר. הנפגע הוא זה שזכה בכפל פיצוי ולכן, בנסיבות תיק זה היה על התובע לנקוט בהליך, הבא לידי ביטוי בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, שנוסחו כדלקמן: " זכאי לגימלה שקיבל מצד שלישי תשלום על חשבון פיצויים כאמור, רשאי המוסד לזקוף סכום השווה ללא יותר מ75% מאותו תשלום על חשבון הגמלה המגיעה ממנו ", שכן קיומו של הסדר חוזי, אינו מונע החלת סעיף זה. וראה לעניין זה הלכת המגן,ולפיה: "ואכן, לכאורה, אין בבחירה זו של הניזוק, ללכת במסלול הנזיקי בלבד, קושי מבחינת עקרונות דיני הנזיקין;הניזוק מקבל את מלוא הפיצוי המגיע לו והמזיק אינו משלם מעבר לנזק שגרם. הפיצוי משולם על ידי המזיק-לניזוק-והמוסד אינו משלם גמלאות לניזוק וממילא אינו חוזק ר אל המזיק.גם החשש מפני פעולות הניזוק בשני שלבים, קרי-קבלת מלוא הפיצוי מהמזיק ולאחר מכן פנייה למוסד לביטוח לאומי, ניתן לפתרון לפי דבר החוק. סעיף 329 לחוק..." (הדגשה שלי- א. ב.נ). ניסיונו של התובע לחייב את הנתבעות בכל מקרה ובכל מחיר אינו מתיישב, אפוא, לא עם רוח ההסכם לא עם לשון החוק ובענייננו- אף לא עם עובדות התיק. במסגרת פסק דין זה אינני מוצאת לנכון לדון במכלול הבעיות שיכולות היו לצוץ לו נקט התובע בהליך הראוי- קרי, שימוש בסעיף 329 האמור- לרבות העובדה, כי הגמלאות כבר שולמו לתובע; הטענה, כי הנפגע פנה, אך בשל בעיות לב וציין דבר קבלת הפיצויים בגין התאונה- אלא שהתביעה שבפני כפי שהוגשה אינה יכולה לעמוד. מאחר שכך- דין התביעה כנגד הנתבעות- להדחות. למעלה מן הנצרך אציין, כי לו היה מקום לדון בשלל טענות הצדדים, הרי ככל שמדובר בשיעור הנכות הרפואית- היה מקום להסתמך על קביעת מומחי המל"ל- וראה לעניין זה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 6467/05 ולפיו- "עם זאת, אנו סבורים שבית משפט קמא לא דייק בפסיקתו בכך שאימץ את אחוזי הנכות שנקבעו בהליך הנזיקי, שכן היה צריך לקבוע את אחוזי הנכות המקבילים כפי שנפסקו על ידי הועדה של המוסד לביטוח לאומי...". ככל שמדובר ב"ניפוי נכויות"- הרי ממסמכי המל"ל עצמם נלמד, כי אך הנכות בגין לחץ דם מאוזן בשיעור 10% נופתה (ראה עמ' 3 לאבחון רפואי מיום 17/01/01) ומשכך- הנכויות, שאינן קשורות לתאונה ואשר נשקלו על ידי המל"ל לצורך קביעת נכות כללית הנן בשיעור 32.75%. ואני סבורה עוד, כי בענייננו, היה מקום להחיל את הלכת פרלה עמר. לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה וממילא נדחית אף ההודעה לצד ג, אף בלא צורך בדיון בטענת ההתיישנות. התובע ישלם לנתבעות הוצאותיהן וכן שכר טרחת עורך דינן בסך של 10,000 ₪+ מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק. הנתבעות תשלמנה הוצאות צד ג' וכן שכר טרחת עורך דינו בסך של 10,000 ₪+ מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק. נכותפיצוייםנכות כללית