פסק דין השופט יגאל פליטמן: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט טוינה; בל 2298/03), בו התקבלה תביעת המשיבה להכרה בתאונה שאירעה בדרכה חזרה מעבודתה כתאונת עבודה במסגרת הוראתו של סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן:"החוק"). 2. להלן עיקרי העובדות עליהן אין חולק כמפורט בפסק הדין קמא: א. בתקופה הרלוונטית לתביעה, חודש ספטמבר 2002, עבדה המשיבה במט"ב אופקים והתגוררה המשיבה ברח' צה"ל 41 בנתיבות. ב. הבית בו התגוררה המשיבה הוא בית פרטי עם חצר מגודרת. הכניסה לבית דורשת עלייה בשתי מדרגות המובילות אל מפתן הכניסה שצמוד לשער החצר. ג. המדרגות עצמן נמצאות ב"שטח פרטי" הצמוד לביתה של המשיבה והן פתוחות לרחוב. ד. ביום 30.9.02 נפגעה המשיבה עת נפלה במדרגות המובילות אל השער בתום יום העבודה בשעה שעמדה להיכנס לביתה (להלן:"התאונה"). ה. המוסד לביטוח לאומי (להלן:"המוסד") דחה את תביעת המשיבה להכרה בתאונה כתאונת עבודה שעה שאירעה, לטענת המשיבה, תוך כדי הליכתה מן העבודה למעונה. 3. בית הדין האזורי קיבל תביעת המשיבה להכרה בתאונה כתאונת עבודה בקובעו כזאת: " המבחן לצורך תיחום גבול המעון איננו מבחן הקניין. אלא להבדיל, מבחן השליטה על סיכוני הדרך. יישומו של מבחן זה, במקרה דנן, מחייב להכיר בתחום המעון כתחום המוגדר על ידי הגדר והשער; שהרי רק בתחום זה נהנית המשיבה מאותה דרגת שליטה על סיכוני הדרך אותו היא מפעילה בתוך ביתה פנימה. אין חולק, כי התאונה נשוא פסק דין זה אירעה בעת שעלתה התובעת במדרגות שעל מפתן השער - דהיינו מחוץ לתחום המגודר על ידי הגדר והשער. מכאן שהתאונה התרחשה בדרך מהעבודה למעון הפרטי של התובעת, קודם שהגיעה התובעת למעונה. אשר על כן יש להכיר בתאונה כתאונה בעבודה מכוח סעיף 80(1) לחוק.." 4. לוז טענות המוסד המערער: א. נפילת המשיבה לא הייתה בדרכה מעבודתה למעונה שכן היא הגיעה לתחום מעונה, לשטחה הפרטי, כבר בעת יציאתה מן המכונית אל החניה, בה הייתה לה שליטה על סיכוני הדרך. המדרגות הינן מדרגות פרטיות המשתייכות אל החצר הפרטית של המשיבה וזאת לאור ריצופן הזהה לריצוף בתחום החצר המגודרת. ב. למשיבה הייתה שליטה על סיכוני המדרגות שבשטחה הפרטי לאור העובדה שהמדרגות הפרטיות נמצאות בשימוש של המשיבה, משפחתה ואורחיה בלבד. המשיבה הייתה זו שאחראית על ניקיונן של המדרגות ואין בעובדה שלעיתים עובד העירייה היה מנקה אותן, בהיותן קרובות לשטח הציבורי, כדי להופכה למי שאינה שולטת על סיכוני המדרגות. על המשיבה הייתה מוטלת האחריות לתקינותן של המדרגות, לו למשל היו המדרגות שבורות. ג. החנייה הפרטית של המשיבה, הממוקמת בסמוך למדרגות אלו מחוץ לגדר המגודרת, הגדילה את תחום החצרים הפרטיים של המשיבה אל עבר קצה החנייה עד לגבול בו מתחיל הרחוב ההולנדי הציבורי. ד. סעיף 80 לחוק הינו בגדר חריג המרחיב את ביטוח נפגעי עבודה כנגד סיכוני עבודה ומחילו גם על סיכוני דרך. אין להרחיב את החריג מעבר לגבולות ה"דרך" ולגלוש אל תחום הפרט. אין זו כוונת המחוקק. ה. אין ללמוד על ענייננו מן הקבוע בפרשת מלחי (דב"ע נז 94-0 שושנה מלחי - המוסד לביטוח לאומי; להלן:"פרשת מלחי"). פסק דין זה היווה חריג להלכה הנוהגת ולאחריו נקבעו באופן ברור הכללים האמורים בדבר שליטה על סיכוני דרך כמבחן להגדרת "מעון", דוגמת פרשת וייסמן (בג"צ 4197/97 ויסמן טלי - המוסד לביטוח לאומי; להלן:"פרשת ויסמן") 5. המשיבה סומכת ידיה על הקבוע בפסק הדין קמא תוך שהיא מוסיפה את הדגשים הבאים: א. התאונה אירעה במקום בו לא הייתה למשיבה "שליטה מלאה" על סיכוני הדרך. המדרגות הינן מחוץ למפתן הבית והן פתוחות לרחוב. ב. המבחן לתיחום גבול המעון, על פי פסיקת בית דין זה בפרשת רונן (עב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי - משה רונן; להלן:"פרשת רונן") הוא מבחן השליטה על סיכוני הדרך. לפיכך טענת המוסד בדבר היות המדרגות נמצאות ב"שטח הפרטי" של המשיבה - אינה רלוונטית. ג. למשיבה הייתה שליטה על המדרגות לפני השער אולם אין המדובר בשליטה בלעדית, כפי הגדרת מונח זה בפרשת רונן, ולפיכך המדרגות אינן נחשבות כחלק ממעונה. ד. בהתאם לקבוע בפרשת רונן - דלת המעון משמשת כגבול החוצץ בין שטח היחיד לשטח הרבים. במקרה זה, התאונה אירעה מחוץ לשער הוא פתח הבית, התוחם ומגדר את שטח המעון. ה. אף בפסיקה נוספת, קודם הנפסק בפרשת רונן, יש להביא לדחיית הערעור וכקבוע בדב"ע מד/61-0 המוסד לביטוח לאומי - יוסף אמנון; דב"ע נו/222-0 ויסמן טלי - המוסד לביטוח לאומי ופרשת מלחי. 6. בהחלטתנו, מיום 27.4.06, קבענו כי בתיק זה מתעוררות שתי שאלות. האחת, לגבי עצם צידוק ההלכה הנוהגת באשר להגדרת הדרך כמשתרעת עד לשטח הפרטי של מגורי הנפגע. השאלה השנייה הינה האם לאור ההלכה הנוהגת בנסיבות המקרה הקונקרטי ובייחוד בהתחשב בכך ששער הכניסה לחצר הבית היה לאחר המדרגות בהן נפלה המשיבה - לא היה מקום להכרה במקרה כפי שפסק בית הדין האזורי. במעמד זה הורינו למוסד המערער להודיע עמדתו אם אכן הוא עומד על ערעורו נוכח השאלות האמורות. בהודעתו לבית הדין השיבנו המוסד כי הוא עומד על ערעורו וחוזר על כלל טענותיו. 7. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי הדין הוא עם המוסד המערער וכי יש לקבל את הערעור מן הטעמים שיפורטו להלן. 8. כידוע, סעיף 80 לחוק הינו בבחינת 'חריג' המרחיב את יסודות ביטוח נפגעי העבודה, אשר נועד ליתן כיסוי ביטוחי לעובד שנפגע תוך כדי ועקב עבודתו, אף לגבי הדרך מהמעון לעבודה. אותו ביטוח מורחב הוגבל אך ורק לסיכוני דרך אשר על פי טיבם הינם סיכוני רשות הרבים להבדיל מרשות היחיד, באופן בו הביטוח המורחב חל משעה שהעובד נמצא ברשות הרבים. על המבוטח לדאוג לנטרול הסיכונים מהם עלול להוא להיפגע ברשות הפרט (פרשת רונן, פיסקה 24; עב"ל 273/05 אורן יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי ועוד). 9. מן הצילומים שהוצגו כראיה עולה כי בסמוך לביתה הפרטי של המשיבה, בתקופה הנדונה, נמצאה חצר פרטית המתוחמת בגדר ובשער יציאה. בסמוך לשער נמצאות המדרגות, מושא דיוננו, המרוצפות בריצוף זהה לריצוף החצר והנראות כממשיכות את מתחם החצר. מדרגות אלו מסתיימות בקו הגבול של גדר חצר הבית. מעבר למדרגות אלו נמצא מתחם החניה הפרטית של המשיבה, המשמש את משפחת המשיבה בלבד, במובחן מכל רחבת הרחוב ההולנדי המשמש את כלל הציבור. מן המקובץ עולה כי המדובר הוא במדרגות פרטיות המשמשות את משפחת המשיבה ואורחיה בלבד מהוות חלק מחצר הבית. אף לו תמצא לאמר כי המדרגות הינן מחוץ למפתן הבית הרי שעדין מעבר לאלו המדרגות מצויה רחבה נוספת פרטית, המיועדת לחנייה, הנמצאת בשימוש משפחת המשיבה בלבד. אשר על כן, על רקע אמות המידה שנקבעו בפסיקה, הגענו למסקנה כי התאונה אירעה שלא ברשות הרבים אלא ברשות הפרט של המשיבה, במתחם בו החובה לדאגה לנטרול הסיכונים מוטלת על המבוטח. לפיכך אין לראות התאונה כ"תאונת עבודה" כהוראתו של סעיף 80(1) לחוק. 10. גם אם נבחן את נסיבות המקרה לאור מבחן תכלית החוק אשר מצינו בפסיקה (וראה דעת השופטת ברק בפרשת רונן, ופיסקה 7 שם, וכן דעת השופט צור בפרשת יחזקאל ובעב"ל 324/03 אליהו מרצ'י - המוסד לביטוח לאומי) נגיע למסקנה כי לא חל, בנסיבות העניין, הכיסוי הביטוחי הקבוע בדין. משעה שהמשיבה נמצאה במתחם 'מעונה' במועד התאונה ולפיכך תכלית הליכתה בעת זו אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה הבוחנת את הקשר בין ההליכה אל וממקום העבודה. 11. למעלה מהצריך נוסיף כי אין בפסקי הדין, עליהם נסמכת המשיבה בעיקרי טיעוניה, כדי לתמוך בטענותיה משהנסיבות המתוארות התם שונות מנסיבות המקרה הכא. אין דומה מעידה על מדרגה המובילה לחצר בית פרטי, סמוך ביותר למדרכה כבנסיבות פרשת מלחי, למעידה על מדרגה הנמצאת בין רחבת חניה פרטית לחצר הבית הפרטית. בפרשת וייסמן נדחתה תביעת המבוטחת להכיר בתאונה אשר התרחשה במדרגות המצויות בחצרה הפרטית כך שאין מקום לסמוך על אותה קביעה לענייננו. הגם כי במקרה שלפנינו חצר הבית הייתה מתוחמת בגדר ושער יציאה הרי שעדיין לא ניתן לראות במדרגות כמהוות חלק בלתי נפרד מרשות הפרט. השופט שמואל צור העובדות הנוגעות לערעור שבפנינו זהות למקרה שבא בפנינו בפרשת אליהו מרצ'י (עבל 324/03 אליהו מרצ'י - המוסד לביטוח לאומי; טרם פורסם). כאן, כמו שם, נפגע עובד בדרך ממעונו אל מקום עבודתו ב"שטח האפור" שבין דלת מעונו לבין שער חצר הבית. באותה פרשה הבעתי דעתי כי גבולות "המעון" לעניין סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי צריכים להיקבע על פי מבחן התכלית: "אשר לסוגיית גבולות ה"מעון" לעניין סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, חלקי עם דעתה של חברתי סגנית הנשיא אלישבע ברק בפרשת רונן. אף אני - כמותה - סבור שפרשנות נכונה של חוק הביטוח הלאומי צריכה להעניק משקל מכריע למבחן התכלית, לאמור - משעה שיצא אדם מפתח דירתו והוא בדרכו לעבודה, יחול עליו הכיסוי הביטוחי שבחוק, אף אם טרם הגיע לרשות הרבים. לטעמי, השיקול הקנייני - כמו גם שיקול ה"שליטה" בקניין - אינו רלבנטי לתכלית החוק. הוא הדין בסוגיית "סיכון הדרך": אף אני בדעה שעניין לנו במאטריה של ביטוח בה אין רלבנטיות לשאלת ה"אשם". עם זאת, מקובלת עלי ההלכה כי תאונה עצמית (אידיופטית) אינה מכוסה על ידי הביטוח שבחוק." במקרה דומה נוסף שבא בפנינו לאחר מכן (עב"ל 273/05 אורן יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי; טרם פורסם), חזרתי על עמדתי לאמור: "והנה היום שבה סוגיה זו ועומדת בפנינו ונקודת המחלוקת מתחדדת. חבריי הנשיא סטיב אדלר והשופט יגאל פליטמן הולכים בתלם ההלכה המסוכמת בפסק דין "רונן". לדידם, המערער נפגע במדרגות המובילות מדלת דירתו אל הרחוב ולכן הוא נמצא "ברשות הפרט" ולכן לא חל עליו הכיסוי הביטוחי. לעומתם, אני מחזיק בדעתי כי יש לנקוט במבחן התכליתי של הדרך לעבודה. לפי מבחן זה, משעה שיצא אדם מפתח דירתו בדרכו לעבודה, יחול עליו הכיסוי הביטוחי. זו מטרת החוק וזו תכליתו. לעניין זה, מה לי בית משותף ומה לי בית פרטי, מה לי "שליטה" פרטית של אדם על חצרו ומה לי "שליטה" חצי פרטית של דיירי בית משותף על חדר המדרגות. ההבחנות הללו אינן רלבנטיות בעיני. ההבחנות הללו נעוצות במושגים של דיני הנזיקין המבקשים להתחקות אחר האחראי לקרות התאונה. לעומת זו עוסקים אנו בכיסוי ביטוחי המעוגן בחוק אשר נועד להשיג מטרות סוציאליות רחבות. בעולם זה אין רלבנטיות לשאלת ה"אשם" או לשאלת ה"שליטה" על מקרקעין. בעולם זה השאלה היא מהיכן מתחיל הביטוח (גבול "מעונו" - היא דלת הדירה) ומה תכלית היציאה מן הדירה (הליכה לעבודה). לדעתי, זה המבחן הנכון והפשוט העונה על תכלית החוק. לפי מבחן זה, המערער יצא מדלת דירתו בדרכו לעבודה ונפגע במדרגות שמחוץ לדירה ולכן יש מקום לפרוש עליו את מטריית הניסוי הביטוחי שבחוק. לפיכך, לו היה הדבר בידי, היה מקום לקבל את הערעור." לעצם העניין לא השתנתה דעתי ודין ענייננו זהה למקרים הללו. לכן, על פי גישתי, צדק בית הדין האזורי בפסיקתו ויש לדחות את ערעור המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, וכמו שעשיתי בפרשת יחזקאל, הואיל ודעתי היא דעת מיעוט בקרב חבריי השופטים בבית הדין הארצי, אני מצטרף לדעת הרוב כאן, המשתקפת בחוות דעתו של חברי השופט יגאל פליטמן, זאת על מנת לחזק את יציבות ההלכה ומטעם זה בלבד. השופטת ורדה וירט-ליבנה אני מסכימה לתוצאה ומצטרפת להערותיו של השופט שמואל צור. מר יוחנן שטסמן, נציג עובדים אני מסכים לתוצאה ומצטרף לפרשנותו של השופט צור בהבנת תכלית הנושא בחוק הביטוח הלאומי. מר ישראל בן יהודה, נציג מעבידים אני מסכים לתוצאה. 14. סוף דבר - הערעור התקבל כאמור בפסק דינו של השופט פליטמן. אין צו להוצאות. תאונות נפילהנפילה במדרגותמדרגותביטוח לאומינפילה