פסק דין בפניי תביעה אשר במסגרתה עתר התובע, בוהן סמי, בשם אשתו הלוקה בשמיעתה, לחייב את הנתבעת, ליאורה בירן, קלינאית תקשורת ומנהלת במכון "קולן" באשדוד (להלן- המכון), לשלם לו סכום של 17,800 ₪, כהחזר כספי עבור מכשירי השמיעה שרכש במכון בעלות של 8,200 ₪ אשר לטענתו אינם תקינים (להלן- המכשירים), וכפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו ולמשפחתו כתוצאה מקלקולים חוזרים ונשנים במכשירים. לטענת התובע, ביום 1.3.06 רכש עבור אשתו שני מכשירי שמיעה מהנתבעת. לאחר מספר ימים אחד המכשירים התקלקל ונמסר לנתבעת לתיקון, ולמרות שביקש לזרז את התיקון, המכשיר חזר מתיקון רק לאחר שלושה שבועות. לאחר התיקון, המכשירים הוסיפו להתקלקל והוכנסו לתיקון, כשבכל פעם שאחד המכשירים מצוי בתיקון, אשתו לא יכולה לתפקד או לשמוע. לדבריו, למרות פניות חוזרות ונשנות לנתבעת בבקשה כי תחליף את המכשירים במכשירים אחרים, לא זכה לתשובה, ובכל פעם שהיתה תקלה, התבקש ע"י משרד המכון להביא את המכשיר לתיקון. התובע ציין כי בתחילה הגיש תביעה להחלפת מכשירי השמיעה במכשירים אחרים, אך המכון שכנע אותו לבטל את התביעה וכך עשה (מבדיקה עולה כי המדובר בת"ק 219/07, שהוגשה ביום 8.2.07, ונמחקה לבקשת התובע ביום 25.11.07). לטענתו, התביעה שבפניי הוגשה מכיוון שהבעיות חזרו והוא חש שמזלזלים בבעיותיו, ולכן כיום הוא עותר להשבת כספו ולפצותו בגין עוגמת הנפש. הנתבעת בכתב ההגנה טענה, כי טיפולה בעניינה של אשת התובע היה מסור, ולראיה - למרות שהאחריות על המכשירים הסתיימה מזמן (בפברואר 2008), בכל זאת המשיכה לתת שירות, וגם בחודש מאי 2008 דאגה שיוחלף לאשת התובע מגבר. לטענתה, התובע אף לא שילם את כל עלות המכשירים, שכן קופת החולים "מכבי" נתנה לו החזר על חלק נכבד מהסכום. לטענתה, השמיעה של אשת התובע הידרדרה עד כדי ליקוי עמוק ולכן הבעיה אינה במכשירים אלא במצבה הרפואי. הנתבעת צירפה את תיק הלקוחה של אשת התובע, ממנו עולה כי המכשירים נשלחו פעמים רבות לתיקון ותוקנו על חשבון היבואן, וכי גם לאחר חלוף תקופת האחריות למכשירים, תוקן מגבר במכשיר אחד על חשבון החברה, ועל המכשיר השני נדרשה עלות תיקון מופחתת, אך בשל סירובו של התובע לשלמה - המכשיר לא תוקן. עוד טענה הנתבעת, כי התובע ביקש להחליף את המכשירים ולתת לאשתו לנסיון מכשיר חדש בשם "ניטרו", אשר להערכתה המקצועית אינו מתאים לסוג הליקוי ממנו סובלת אשת התובע, ואולם בשל לחצו של התובע על קלינאית החברה המייצרת, הוחלט לנסותו. ואולם, מאחר והתובע סירב לשלם עבור המכשיר החדש, למרות שהובטח לו כי אם ירצה להחזירו התשלום יוחזר, המכשיר הוחזר לחברה, כשהנתבעת נשאה בעלויות ההחזרה. לדברי הנתבעת, היא נתנה בעבר לרעייתו של התובע מספר מכשירים חזקים בהשאלה וללא תשלום, והתובע טען כי אינם עוזרים לה. להערכת הנתבעת, מצבה של אשת התובע מתאים לשתל שבלול ולא למכשירי שמיעה רגילים. בדיון שהתקיים בפניי ביום 3.9.08, סיפר התובע כי בשל הקלקולים החוזרים ונשנים, ביקש מהנתבעת כשנה לאחר הרכישה, להחליף את המכשירים במכשירים אחרים או לתת לו החזר כספי על מנת שיוכל לפנות למכון אחר, אך היא סירבה. לפיכך, הגיש תביעה לבית משפט זה, אך כשמזכירתה של הנתבעת שכנעה אותה להחליף לאשתו מכשירים, הוא ביקש לבטל את התביעה. לטענתו, לאחר הגשת התביעה, הנתבעת סיפקה לאשתו מכשירים אחרים שלא התאימו, ואז ביקש ממנה להזמין עבור אשתו לנסיון את מכשיר ה"ניטרו", עליו קרא שהוא מיועד לירידת שמיעה חזקה. לאחר מספר שיחות, ביקשה ממנו הנתבעת תשלום עבור הזמנת המכשיר החדש, אך הוא סירב בטענה שכבר שילם על המכשירים הישנים שאינם תקינים, ואמר שישלם רק לאחר שיראה שהמכשיר החדש עוזר לאשתו. לטענתו, מכיוון שהנתבעת סירבה, הוא הגיש שנית את התביעה. לטענת התובע, כיום המכשירים ממשיכים להתקלקל. לאחרונה המכשירים חזרו מתיקון, והנתבעת ביקשה תשלום מכיוון שנגמרה האחריות, אך הוא סירב לשלם. התובע אישר את טענת הנתבעת כי קיבל החזר מקופת החולים שלו על עלות המכשירים, אך לטענתו אינו זוכר את גובה ההחזר, ומעריכו בכ- 75% מעלות המכשירים, ובערך 6,000 ₪. לדבריו, נכון ליום הדיון, יש בידי אשתו מכשירים שהיא בקושי שומעת בהם, ושהיא לא נהנתה מהם בכל תקופת השימוש, ולכן הוא עותר לקבל בחזרה את כספו, ולפצותו על עוגמת הנפש שנגרמה לו ולאשתו, כתוצאה מהפגיעה בשמיעתה ובאיכות חיי משפחתה בכל התקופה האמורה. התובע סירב לגישור או לבדיקות נוספות, וביקש לסיים את הקשר עם הנתבעת, כדי שיוכל לבדוק רכישת מכשירים אחרים בחברות אחרות, וזאת לפני שיבחנו את הצורך בביצוע ניתוח. במהלך הדיון האמור, טענה הנתבעת כי אשת התובע היא לקוחה ותיקה אשר רכשה מכשירי שמיעה במכון גם קודם לרכישה נשוא התביעה. לטענתה, היא ויתרה לתובע על חוב מתיקון המכשיר הקודם, ונתנה לו הנחה גדולה ברכישת המכשירים החדשים. הנתבעת הסכימה כי בתחילה היו בעיות עם המכשירים, וכי המכשירים היו בתיקון בחברה. לטענתה, לאחר התביעה הראשונה, באפריל 2007, היא ערכה מספר נסיונות להחליף לאשת התובע את המכשירים למכשירים אחרים, אך זו טענה שאינה שומעת בהם טוב, ולכן המשיכו לתקן את המכשירים הישנים. לטענת הנתבעת, המכשירים שמותקנים בתוך האוזן נוטים להתקלקל כתוצאה מרטיבות, הפרשות וזיעה, ולכן הוחלפו הרבה רסיברים על חשבון הנתבעת. לשאלת ביהמ"ש, אישרה הנתבעת כי במכשירים הישנים (שהיו אף הם מכשירים בתוך האוזן) היו פחות תקלות, אך זאת לטענתה גם מהסיבה שבשנת 2005 היתה לאשת התובע נפילה גדולה מאד בשמיעה. לעניין מכשיר ה"ניטרו", הנתבעת טענה כי סברה שאינו מתאים לאשת התובע, אך לאחר שהתובע התקשר ליבואן והטריד את הפקידה בטלפון, אמרו לו שאפשר לנסות, ולמרות התנגדותה של הנתבעת ערכו הזמנה לפי מידה, והמכשיר הגיע ב- 6.4.08. לטענתה, אין אפשרות להוציא מכשיר לפי מידה ללא תשלום, אך אם המכשיר לא היה מתאים ניתן היה לתת לתובע החזר, אם כי לא החזר מלא. לדבריה, למרות שהיא דרשה מהתובע סכום נמוך הרבה יותר ממחירו של המכשיר בשוק, הוא לא הסכים לשלם, ובהתייעצות עם רואה החשבון שלה, שאמר שאינה יכולה לתת מכשיר בלי לקבל כסף, החזירה את המכשיר לחברה. הנתבעת שבה והדגישה כי במצבה של אשת התובע כיום, שום מכשיר שמיעה לא יכול לעזור, אלא רק ניתוח השתל, ולכן עתרה שביהמ"ש ישלח את אשת התובע לבדיקה אובייקטיבית שתקבע אילו מכשירים מתאימים לאשת התובע, לפני ההכרעה בתביעה. כאמור לעיל, לכתב ההגנה צורפו מסמכים מתיק הלקוח של אשת התובע. מהמסמכים עולה, כי המכשירים נמסרו לאשת התובע ב- 20.2.06 וכי תקופת האחריות עליהם הסתיימה ביום 20.2.08. מיום מסירת המכשירים לאשת התובע, נמסר מכשיר אוזן ימין לתיקון 11 פעמים (8 מתוכן בתוך תקופת האחריות), כשהפעם הראשונה כבר ביום 6.4.06, ומכשיר אוזן שמאל (שהוסכם כי שימש את אשת התובע בעיקר כמכשיר חלופי לאוזן ימין) נמסר גם הוא לתיקון 5 פעמים. עוד עולה מהמסמכים כי המכשירים היו מצויים תקופות ארוכות בתיקון, כאשר במקרה אחד היה המכשיר השמאלי בתיקון למעלה מחודשיים. לאור המסמכים הנ"ל, ודברי הנתבעת בפניי, אין חולק כי המכשירים התקלקלו מספר רב של פעמים, כבר זמן קצר לאחר רכישתם, וכי היו בתיקון במשך תקופות ארוכות. אין גם חולק כי לא מדובר בקלקול שנגרם במזיד ע"י אשת התובע, וכי המכשירים שהיו ברשותה לפני כן, לא הצריכו תיקונים כה רבים. אם כך, המסקנה המתבקשת הינה אחת מאלו : הקלקולים התכופים במכשירים נשוא התביעה נגרמו בשל ליקוי בייצורם, או בשל היותם בלתי מתאימים לשימוש הרגיל בהם (להתקנה בתוך האוזן, מקום בו בדרך כלל יש רטיבות בשל הפרשות וזיעה), או כפי שניסתה הנתבעת לטעון שמדובר במכשירים טובים אך שאינם מתאימים למצבה הרפואי של אשת התובע. כך או כך, אני סבורה כי במכשירים אותם רכש התובע עבור רעייתו, נפלה אי התאמה לפי סעיף 11 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, וזאת משום שהתברר כי המדובר ב"נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל" או שהמדובר ב"נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים". גם אם מדובר במכשירים טובים אשר התקלות בהם נבעו מאי התאמת המכשירים למצבה הרפואי של אשת התובע, הרי שהנתבעת, כאשת מקצוע המכירה הן את המכשירים שהיא מוכרת והן את מצבה השמיעתי של אשת התובע (שכבר ב- 3.8.05, עוד טרם מכירת המכשירים, הנתבעת מצאה כי נגרמה לה "ירידה עמוקה בשמיעה"), היתה צריכה לספק לה מכשירים מתאימים, או אף לסרב למכור לה מכשירים בטענה כי אינם מתאימים למצבה. משהחליטה הנתבעת למכור את המכשירים הללו לאשת התובע, לאחר ביצוע בדיקות שבמומחיותה, אין היא יכולה להסתתר בטענה כי המכשירים אינם מתאימים לרמת הלקות שלה. זאת ועוד, כאמור הנתבעת אישרה כי המכשירים אכן התקלקלו (והדבר עולה גם מהמסמכים), ואף התקלקלו פעמים רבות יותר מהמכשירים הישנים שהיו לאשת התובע, ולכן לא ניתן לומר כי מדובר במוצר מעולה, ושאשת התובע לא הצליחה להעזר בו רק בגלל מצבה הרפואי והירידה שנתגלתה בשמיעתה. בהקשר זה יצויין, כי טענותיה של הנתבעת לפיהן ביצעה תיקונים במכשירים גם לאחר חלוף תקופת האחריות, וכי התובע חייב לה כסף בגין תיקונים אלו, אינן במקומן. לא נראה לי סביר כי מוצר כלשהו, שנעשה בו שימוש סביר ורגיל, מתקלקל פעמים כה רבות. ואם בתוך תקופת האחריות התקלקל המוצר פעמים רבות כל כך, היה על הנתבעת להחליפו כאשר התבקשה לעשות כן, ולא להמתין לתום תקופת האחריות ובכך להתנער מחובתה כמוכרת לספק מוצר תקין. יודגש גם, כי הקלקולים התכופים, יחד עם הגשת התביעה הראשונה והעובדה כי הצדדים באו בדברים אחריה, צריכה היתה להביא להארכת תקופת האחריות, לפחות עד שיובהר כי התובע קיבל מוצר תקין. לאחר גילוי אי ההתאמה, התובע לא השתהה והודיע על כך לנתבעת. הוא פנה לנתבעת כחודש לאחר רכישת המכשירים, וכל אימת שהמכשירים התקלקלו, וכשהתיקונים לא פתרו את הבעיה, דרש להחליף את המכשירים, ואף הגיש תביעה לבית משפט זה, בטרם חלפה שנה מיום הרכישה. במצב דברים זה, כאשר הנתבעת ראתה שמכשירי השמיעה ממשיכים להתקלקל, וכי התיקונים אינם עוזרים, היה עליה לבטל את העסקה, לספק מכשירים אחרים או להשיב לתובע את כספו. לאור האמור לעיל, ציפייתו הראשונית של התובע, כי הנתבעת תחליף את המכשירים למכשירים אחרים, היתה סבירה לאור הוראות החוק ולאור הקלקולים החוזרים ונשנים. משכך, דרישתה של הנתבעת כי התובע ישלם עבור מכשיר ה"ניטרו" לא היתה סבירה, שכן מלכתחילה הוא קיבל מכשירים בלתי תקינים, שלא מילאו את ייעודם, ואין סיבה שישלם פעם נוספת על מכשיר חדש. ברור לבית המשפט, כי הנתבעת לא היתה מרוצה מנכונות היצרן לנסות את התאמת מכשיר ה"ניטרו" לאשת התובע, שכן הדבר היה מנוגד להמלצתה המקצועית, אך ברגע שהחליטה לעשות כן, ולא לסרב ולבטל את העסקה, היה עליה לתת את המכשיר לאשת התובע לנסיון, ללא תשלום. טענתה של הנתבעת כאילו נאסר עליה לעשות כן ע"י רואה החשבון שלה, לא הוכחה, והיא גם לא מתיישבת עם טענותיה האחרות. כזכור, הנתבעת טענה בדיון כי היא נתנה לאשת התובע מספר מכשירים חדשים אשר לא התאימו לה (ולא גבתה עבורם תשלום), ולכן נראה לי כי היא יכלה למסור לה גם את מכשיר ה"ניטרו" ללא תשלום, אך לא רצתה לעשות כן, כי סברה מראש שהוא לא מתאים. דווקא לאור טענת הנתבעת שכבר עם הגשת התביעה הראשונה היה ברור לה כי אשת התובע לוקה בליקוי חמור אשר אינו מתאים למכשירי השמיעה הקיימים, וכי עליה לעבור ניתוח, היה עליה, לפחות לאחר הגשת התביעה הראשונה, לבטל את העסקה ולהשיב לתובע את כספו. משלא עשתה כן, ודחתה את הקץ, בנסיונות למצוא מכשירי שמיעה (אשר לטענתה ידעה כי לא יעזרו), הנתבעת למעשה התרשלה בתפקידה וגרמה להגדלת הנזק שנגרם לתובע ולאשתו. לאור כל האמור לעיל, הרי שלמרות הזמן שחלף מיום ביצוע הרכישה, ולאור העובדה שאשת התובע קיבלה למעשה מלכתחילה מוצר פגום, יש להורות על ביטול את עסקת המכר בין הצדדים. מאחר ובנסיבות העניין רצונו של התובע לנתק יחסיו עם הנתבעת, לאחר שנתן לה הזדמנויות רבות לתקן את המצב, הינו מובן ומוצדק, הרי שאין מנוס אלא לקבוע סכום לכיסוי נזקיו. התובע עתר להשבת הסכום ששילם עבור המכשירים (שמהמסמכים עולה כי הוא 8,280 ₪). אולם, התברר שהתובע קיבל מקופת החולים "מכבי" החזר עבור רכישת המכשירים, כשהנתבעת טענה שמדובר ב- 83% מהסכום (6,872 ₪), ואילו התובע טען כי מדובר בכ- 75% מהסכום (6,210 ₪). ברור, אם כך, שהתובע אינו רשאי לתבוע נזק שלא נגרם לו במישרין, ושהוא זכאי אך לסכום שהוא עצמו שילם. יצויין, כי התובע הסביר כי תבע את מלוא הסכום, מכיוון שלאחר קבלת ההחזר, הוא לא יכל לממש שוב את זכותו להחזר למשך שנתיים. טענה זו אינה רלוונטית עוד, כיוון שחלפו שנתיים מיום הרכישה, ולכן התובע יהיה זכאי להחזר נוסף מקופת החולים כשירכוש מכשירים חדשים. משלא הוכח לי הסכום אותו קיבל התובע כהחזר מקופת החולים (לאחר שהתובע לא צירף מסמכים אודותיו ואף נמנע מלציין את העניין בכתב התביעה), הרי שיש לקבוע כי לפחות הסכום שנטען ע"י הנתבעת (17% משווי הרכישה, כלומר 1,408 ₪) שולם ע"י התובע, ואותו על הנתבעת להשיב לתובע. כאמור, מעבר להשבת הסכום ששולם, עתר התובע כי הנתבעת תפצה את אשתו ואת משפחתו עבור עוגמת הנפש שנגרמה להם עקב הקלקולים התכופים במכשירים, אשר בעטיים אשתו לא יכלה לשמוע או לנהל חיי שגרה משך ימים ארוכים. ההלכה היא כי פיצוי בגין עוגמת נפש ינתן בנסיבות מיוחדות, בדרך כלל בתיקים של נזקי גוף או בהם התנהגות הצד שכנגד הייתה מחפירה. בענייננו, אין ספק כי הנתבעת ניסתה בכל מאודה לרצות את התובע ואת משפחתו, לסייע בתיקון המכשירים ולתת לאשתו מכשירים שיסייעו לה, וברור כי התנהגותה של הנתבעת לא הייתה מחפירה או שערורייתית. עם זאת, מדובר במקרה בו בשל פגם טבוע במכשירים, או בשל אי התאמה מובנית בין המכשירים לצרכי אשת התובע, ובשל כשלונה המקצועי של הנתבעת להעריך את המצב ולתקנו טרם הרכישה, או לאחר גילוי ריבוי התקלות והגשת התביעה הראשונה, נוצר מצב בו אשת התובע משך תקופות ארוכות לא יכלה לשמוע כלל, ולמעשה כמעט לא נהנתה משימוש במכשירים. בית המשפט יכול רק לדמיין כיצד יכול אדם להסתדר משך תקופות ארוכות ללא אחד מחושיו, וכיצד הלקות הזו משפיעה על אורח חייו וחיי משפחתו. לפיכך, אני סבורה כי נגרמה עוגמת נפש רבה לאשת התובע, לתובע ולילדיהם עקב התקופות הארוכות בהן לא היו ברשותה מכשירי השמיעה, או שהיו בידיה מכשירים שאינם תקינים. לאור עוגמת הנפש הגדולה מחד, ונסיונותיה של הנתבעת לרצות את התובע ואשתו מאידך, נראה לי כי הפיצוי ההולם בגין עוגמת הנפש במקרה זה הינו סך של 3,500 ₪. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, ומורה כדלקמן : עסקת המכר בין הצדדים תבוטל. הנתבעת תשלם לתובע סך של 4,908 ₪ וכן את אגרת ביהמ"ש בסך 178 ₪, והכל בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 300 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלת פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. לאחר תשלום הסכומים לתובע, יחזיר התובע לנתבעת את מכשירי השמיעה. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים. זכות להגשת בקשת רשות ערעור, בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין, לבימ"ש מחוזי באר שבע. שמיעה