פסק דין 1. התביעה נסבה על עסקה של רכישת גופי תאורה על ידי התובעים, בני הזוג ברק, מהנתבעת 1, קרן אור פרוייקטים לתאורה בע"מ (להלן: קרן אור). התובעים ביצעו שיפוץ בביתם. ביום 18.9.07 התקשר אליהם האדריכל שלהם מהחנות של קרן אור בחיפה ומסר להם כי מצא אצל קרן אור גופי תאורה שיוכלו להתאים לביתם. התובעת העידה כי האדריכל מסר לתובעים אף את המספרים הקטלוגיים, אצל קרן אור, של גופי התאורה הרלבנטיים. בהמשך לשיחה זו התקיימה שיחה בין התובעת לבין איש מכירות של קרן אור, מר אבי אבוטבול, שבה ציינה התובעת, בין היתר, את המספרים הקטלוגיים של המוצרים, שהתובעים מעוניינים בהם. במהלך השיחה סוכמה הזמנת התובעים, לגבי 22 גופי תאורה, ובהתאם לסיכום בוצע חיוב של התובעים, באמצעות כרטיס אשראי של לאומי קארד בע"מ (להלן: לאומי קארד; קבלת החיוב צורפה כנספח א' לכתב התביעה). 2. כשבוע לאחר מכן שיגרה קרן אור לתובעים שלושה גופי תאורה מסויימים, שלגביהם אין מחלוקת בין הצדדים, וכן גוף תאורה אחד מהסוג השני שהתובעים הזמינו, ואשר ממנו הזמינו כמות של 19 גופי תאורה שעלותם כ- 8,500 ₪, והם מושא המחלוקת. התובעים טוענים כי כשקיבלו את גוף התאורה "לדוגמה", הסתבר להם כי התקנתם של גופי תאורה אלה בביתם תצריך עבודת התאמה יקרה, שאותה לא צפו מראש. קרן אור שיגרה לבית התובעים חשמלאי מטעמה, להתקנת גופי התאורה מהסוג שאינו שנוי במחלוקת, ואותו חשמלאי בדק אף את עניין התקנתם של גופי התאורה שבמחלוקת, והתנהלו מגעים בין הצדדים לגבי המחיר שהחשמלאי דרש עבור התקנתם (אותו חשמלאי הוא קבלן עצמאי ואינו עובד של קרן אור, אך מר אבוטבול העיד כי על מנת לסייע לתובעים, הוא לחץ על החשמלאי להפחית את המחיר שדרש). התובעים טוענים כי החשמלאי חיווה את דעתו, כי עבודת ההתאמה שתידרש לגופי התאורה שבמחלוקת היא מורכבת ובעייתית, וכי אינו ממליץ להתקינם כלל. קרן אור כופרת בתוקף בטענה זו. נציגה, מר אבוטבול, העיד כי שוחח עם החשמלאי, לאחר שהלה ביקר בבית התובעים, וכי הנושא היחיד שעלה היה עניין מחיר ההתקנה. לדבריו, החשמלאי לא ציין כל בעיה טכנית או אחרת לגבי עצם ההתקנה של גופי התאורה הללו, והוא דוחה את טענת התובעים, כאילו החשמלאי המליץ שלא להתקין כלל גופי תאורה אלה בביתם. התובעים לא העידו מטעמם את החשמלאי. התובע טען כי החשמלאי סירב להעיד, בטענה כי הוא חושש פן הדבר יפגע בהמשך קשריו העסקיים עם קרן אור. כך או כך, התובעים לא הוכיחו את טענתם, כי החשמלאי המליץ - מההיבט המקצועי - שלא להתקין כלל גופי תאורה אלה, מהטעם שאינם מתאימים לבית התובעים. 3. התובעים דרשו מקרן אור לבטל את העסקה ולהשיב להם את כספם. קרן אור דחתה דרישה זו בטענה כי העסקה מחייבת את התובעים, ובמיוחד הדגישה כי מדובר במוצר מיובא, וכי משנקשרה העסקה עם התובעים, היא הזמינה את גופי התאורה מחו"ל, ואין בידה לבטל את ההזמנה. בינתיים הגיעו גופי התאורה שהוזמנו, וקרן אור הזמינה את התובעים, בהודעה בכתב, לקבלם (או שיישלחו אליהם באמצעות שליח), אך התובעים סירבו לקבל את גופי התאורה ועומדים על דרישתם לבטל את העסקה. התובעים טוענים כי מר אבוטבול לא אמר להם, שמדובר במוצר מיוחד, או במוצר שיש להזמינו מחו"ל, ואילו מר אבוטבול עומד על טענתו, כי הוא אמר זאת לתובעת במפורש. 4. התובעים דורשים, כאמור, לבטל את העסקה, לגבי גופי התאורה שבמחלוקת, ולקבל בחזרה את כספם. את תביעתם זו, כנגד קרן אור, מבססים הם על חוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן), כפי שיפורט להלן. נוסף על החזרת כספם תבעו התובעים מקרן אור אף סכום של 10,000 ₪, פיצוי בגין עוגמת נפש, וזאת בהסתמך על סעיף 31 א' לחוק הגנת הצרכן. הנתבעת 2 היא לאומי קארד, שממנה דרשו התובעים להפסיק את גביית הסכומים באמצעות כרטיס האשראי, בהתאם להתחייבותם, ולהשיב להם את הסכומים שכבר נגבו. 5. המחלוקת המשפטית בין התובעים לבין קרן אור נסבה על הפרשנות של "עסקת מכר מרחוק", לעניין סעיף 14 ג' לחוק הגנת הצרכן. התובעים טוענים כי כיוון שמדובר בעסקה שנקשרה בטלפון, "ללא נוכחות משותפת של הצדדים לעסקה" - כאמור בהגדרה של "עסקת מכר מרחוק" - קמה להם הזכות לבטל את העסקה, בהתאם לסעיף 14 ג' (ג), לאחר שהודיעו לקרן אור במועד על רצונם לבטלה. מנגד, טוענת קרן אור כי התובעים מתעלמים מיסוד נוסף, ומצטבר, בהגדרה של "עסקת מכר מרחוק". יסוד זה הוא "שיווק מרחוק", שאף הוא מוגדר בסעיף 14 ג' (ו) לחוק הגנת הצרכן. ההגדרה של "עסקת מכר מרחוק" בסעיף האמור: "התקשרות בעסקה של מכר נכס או של מתן שירות, כאשר ההתקשרות נעשית בעקבות שיווק מרחוק, ללא נוכחות משותפת של הצדדים לעסקה" (ההדגשה שלי - י.ק.). ההגדרה של "שיווק מרחוק": "פניה של עוסק לצרכן באמצעות דואר, טלפון, רדיו, טלויזיה, תקשורת אלקטרונית מכל סוג שהוא, פקסימיליה, פרסום קטלוגים או מודעות, או באמצעי כיוצא באלה, במטרה להתקשר בעסקה שלא בנוכחות משותפת של הצדדים, אלא באחד האמצעים האמורים". על פי ההגדרה של "עסקת מכר מרחוק", הרי תנאי לקיומה הוא כי נעשתה בעקבות שיווק מרחוק. במילים אחרות: חייב להתקיים "שיווק מרחוק" על ידי העוסק, ובנוסף - חייב להתקיים קשר סיבתי בין אותו "שיווק מרחוק" לבין העסקה שנקשרה "ללא נוכחות משותפת של הצדדים". ללא "שיווק מרחוק" בבסיס העסקה, אין מדובר ב"עסקת מכר מרחוק". קרן אור טוענת כי העסקה דנן לא נעשתה בעקבות "שיווק מרחוק" על ידה. על פי העובדות שאינן במחלוקת, טענה זו נכונה, במישור העובדתי: אין מחלוקת כי התובעים לא פנו אל קרן אור על סמך פרסום שלה, בדרך כלשהי, שנעשה במטרה להתקשר בעסקה "שלא בנוכחות משותפת של הצדדים", כדרישת ההגדרה של "שיווק מרחוק". גירסת התובעים עצמם היא כי האדריכל שלהם הוא שמסר להם אודות המוצרים שראה אצל קרן אור, ואשר לדעתו היו עשויים להתאים לתובעים. אין מחלוקת כי התובעת היא שהתקשרה אל קרן אור ומסרה למר אבוטבול את המספרים הקטלוגיים של המוצרים הרלבנטיים, אשר לדבריה נמסרו לה על ידי האדריכל. עובדות אלה, שהן על פי גירסת התובעים עצמם, אינן מתאימות להגדרה של "שיווק מרחוק". בהעדר "שיווק מרחוק" על ידי קרן אור, המסקנה המשפטית היא כי העסקה דנן לא נקשרה "בעקבות שיווק מרחוק", כנדרש על פי ההגדרה של "עסקת מכר מרחוק", ועל כן אין העסקה באה בגדרה של "עסקת מכר מרחוק". לפיכך לא קמה לתובעים הזכות לבטל את העסקה, בהסתמך על סעיף 14 ג' (ג) לחוק הגנת הצרכן. יש לציין כי הטיעונים המשפטיים, לכאן ולכאן, הועלו בתכתובת בין עורכי הדין מטעם שני הצדדים. התובעים נעזרו, איפוא, בייעוץ משפטי ויכלו לקבל הסבר אודות המשמעות המשפטית של טיעונו של ב"כ קרן אור. על פי המפורט לעיל, במחלוקת זו אני מקבלת את טיעונה של קרן אור. 6. התובעים טענו עוד, כי לפי חוק הגנת הצרכן מוקנית לצרכן זכות "כללית" לבטל עסקה. נראה כי התובעים התכוונו להוראת סעיף 32 (א) לחוק הגנת הצרכן, אך ביטול עסקת מכר, על פי סעיף זה, אינו גורף ו"כללי" כפי שהתובעים סבורים בטעות. ביטול המכר מותנה בכך שנעשה לגבי הנכס שנמכר "מעשה או מחדל שיש בו משום הטעייה או ניצול מצוקה כאמור בחוק זה, והם מהותיים בנסיבות העניין...". התובעים לא הראו כי נעשו כלפיהם הטעייה או ניצול של מצוקה. כאמור, גירסתם היא כי האדריכל שלהם המליץ לפניהם על מוצרים מסויימים של קרן אור, לאחר שראה אותם בחנותה, ובעקבות זאת התקשרו התובעים אל קרן אור, ולאחר שיחה עם מר אבוטבול סיכמו את הזמנתם והתחייבו כלפי קרן אור, אשר מצידה הזמינה את גופי התאורה על סמך התחייבותם. כתב התביעה הארוך והמפורט מתבסס כל-כולו על הטענה המשפטית, כי מדובר כאן ב"עסקת מכר מרחוק", טענה שדחיתי כמפורט לעיל. 7. על פי כתבי הטענות ודברי הצדדים במהלך הדיון, עולה כי התובעים נחפזו אולי לקשור את העסקה ולהתחייב לגבי ההזמנה, מבלי לבדוק קודם לכן אם אמנם אותם גופי תאורה, שהאדריכל שלהם המליץ עליהם, אמנם מתאימים לביתם, או מה תהא העלות של התקנתם בבית. זו היתה בחירתם החופשית של התובעים. איש לא מנע בעדם לבקש מהאדריכל, או מקרן אור, להמציא להם גוף תאורה "לדוגמה", כדי לבדוק עניינים אלה, בטרם יבצעו את ההזמנה, אך הם ביצעו אותה בדרך שבחרו, והם אחראים להזמנה שביצעו. בנסיבות כפי שפורטו לעיל, אין קמה לתובעים הזכות לבטל את העסקה באופן חד צדדי, בהסתמך על חוק הגנת הצרכן, כפי שטענו. התובעים הביעו תרעומת רבה על כי הם "נתפסים" בעסקה שביצעו בחופזה, אך עצם העובדה, שהתובעים נחפזו אולי להתחייב כלפי קרן אור, אינה מקימה להם זכות לבטל את העסקה בדיעבד, באופן חד צדדי. קרן אור, מצידה, הציעה לתובעים לנסות למכור את גופי התאורה עבורם, ובדרך זו להקטין את נזקם, אך התובעים דחו הצעה זו ועמדו על ביטול העסקה והחזרת כספם. 8. מהטעמים שפורטו לעיל, אני דוחה את תביעת התובעים כנגד קרן אור ומחייבת אותם לשלם לה הוצאות המשפט בסך 1000 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. 9. אשר לתביעת התובעים כנגד לאומי קארד: תביעה זו מבססים התובעים על הוראות סעיף 10 (א) לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו - 1986 (להלן: חוק כרטיסי חיוב). על פי הוראות סעיף זה, על מנפיק כרטיס האשראי להפסיק לחייב את הלקוח בגין עסקה בתשלומים נדחים, "אם הודיע הלקוח בכתב למנפיק, שהנכס שנרכש באותה עסקה לא סופק לו, ושהוא ביטל את העסקה". התובעים טוענים כי, כעובדה, גופי התאורה שבמחלוקת לא סופקו להם, והם הודיעו ללאומי קארד בכתב על ביטול העסקה, ועל כן - לשיטתם - היתה לאומי קארד חייבת לחדול לחייב אותם בגין העסקה ולהשיב להם את הסכומים שכבר נגבו בגינה. גם כאן התנהלה תכתובת בין הצדדים, לרבות באמצעות ב"כ התובעים. לאומי קארד טענה כי ההוראה האמורה שבסעיף 10 (א) לחוק כרטיסי חיוב חלה רק כאשר הלקוח ביטל את העסקה בגין כשלון תמורה מוחלט, היינו - אי אספקת הסחורה; ואילו התובעים טענו כי מלשון הסעיף אין עולה דרישה לקשר סיבתי כזה, וכי די בעצם העובדה של אי אספקת הסחורה, תהא סיבתה אשר תהא, בצירוף הודעה בכתב של הלקוח כי ביטל את העסקה. לאומי קארד ציינה בכתב הגנתה כי בבדיקה שערכה עם קרן אור הסתבר כי קרן אור, מצידה, הזמינה את הסחורה, שהתובעים הזמינו אצלה, וכי הסחורה הגיעה והועמדה לרשות התובעים. משהסתבר ללאומי קארד, כי אין מדובר בספק, שגובה את כספם של התובעים מבלי לספק להם את הסחורה בהתאם לעסקה, אלא מדובר במחלוקת בין הצדדים "לגופה של סחורה", הודיעה לאומי קארד לתובעים כי במקרה כזה אין חלה ההוראה של סעיף 10 (א) לחוק כרטיסי חיוב, שמחייבת את המנפיק להפסיק את חיובו של הלקוח באמצעות כרטיס האשראי. לאומי קארד ציינה בכתב הגנתה, ואף צירפה אליו, אסמכתאות רבות מהפסיקה, שבה נקבע כי חיובו של המנפיק לחדול לחייב את הלקוח, על פי הוראת סעיף 10 (א) האמור, חל רק כאשר מדובר בביטול העסקה על ידי הלקוח, בשל אי אספקת הסחורה, ולא כשהסיבה לביטול העסקה היא מחלוקת כזאת או אחרת בין הספק לבין הלקוח. אין ספק שלאומי קארד צודקת בטיעונה לגבי הנסיבות שבהן חל החיוב על המנפיק, לפי סעיף 10 (א); הן על פי הפרשנות שניתנה לו בפסיקה והן על פי ההיגיון הכלכלי והמשפטי של הוראת חוק זו. התובעים "התחכמו" בטענה כי, כעובדה, הסחורה לא סופקה להם, אך לאומי קארד דחתה טענה זו, ובצדק, כיוון שאין מחלוקת כי קרן אור ביצעה את חלקה בעסקה והיתה מוכנה ומזומנה לספק לתובעים את גופי התאורה, ואף לשגרם לביתם באמצעות שליח, אך התובעים הם שדחו את הסחורה. התובעים לא הביאו כל אסמכתא לסתור, לגבי הפרשנות של סעיף 10 (א) לחוק כרטיסי חיוב, ואף בדיון לפני התרשמתי כי אין להם טענה של ממש כנגד תחולת ההוראה שבו, רק בנסיבות שבהן הספק אינו מספק את הסחורה שהוזמנה. 10. על כן אני דוחה אף את תביעת התובעים כנגד לאומי קארד. ב"כ לאומי קארד הסכים, באדיבותו, לוותר על פסיקת הוצאות. עסקת מכר