פסק דין סיפור המעשה שגרם לתסבוכת ולסכסוך בתיק זה ובקודמו 3567/94, עניינו במחסן וסככה שכנים, שהוקמו וחדרו בעבר לשטח שרכשו התובעים. רכשו, היינו, חכרו ממינהל מקרקעי ישראל. עת באו התובעים לבקש היתר בניה על מגרשם, 466 באותו מושב, התברר להם שכל עוד לא יפונו המחסן והסככה הפולשים ממגרש 467, לא יוכלו הם לקבל היתר בניה. היתר זה הותנה בהריסת המחסן והסככה, הפולשים, שהוקמו ללא היתר ע"י בעלי החלקה השכנה 467. כך נאלצו לנהל את ת.א. 3567/94 שפסה"ד בו מצורף לתיק. לאחר שזכו באותו פס"ד, נראה היה להם שהגיעו אל המנוחה והנחלה, אלא שלטענתם הפר מינהל מקרקעי ישראל את שמחתם, ע"י דרישות תשלום תחת הכותרת "הפרשי עליית ערך הקרקע". הפרש מנין? מפני שלא עלה בידי התובעים, בגין הסכסוך עם בעלי החלקה השכנה 467, בעלי המחסן והסככה שהיו קיימים ללא היתר וטעונים הריסה, לא עלה לקבל היתר לחלקה 466. תוך כדי כך ראה המינהל ועיניו כלות, איך עולה ערכה של הקרקע שהחכיר לתובעים ואלה אינם בונים. למה "יהנו" אלה והמינהל לא יהיה שותף לעליית ערך הקרקע?!, לרווח בלבד ולא ליסורים. עיין נא בסעיף 22 לכתב התביעה ותיווכח ברוב גבורתו של מינהל מקרקעי ישראל, איך עמד וגבה מהתובעים סכום נכבד של 54667 ש"ח, שאם לא כן יבוטל החוזה ואנא הם באים התובעים! עמדו ושלמו. על כך קובלים התובעים. מלכתחילה ידע המינהל, עת החכיר להם החלקה, שקיימת בעיה ושמה מחסן וסככה הפולשים ממגרש 467 למגרש 466. לא רק שידע, אלא שהוא המינהל, הוא מי שהחכיר חלקה 467 לנתבעים 1-4, מי שהיו הקוץ באליה. אלה לא נסוגו אלא לאחר פסה"ד בת.א. 3567/94. עד לפסה"ד לא ניתן היה לקבל היתר בניה למגרשם של התובעים, וגם זאת ידע המינהל. אכן טוען המינהל בכתב הגנתו, חתמנו עם התובעים הסכם ביחס למגרש 466. אולם התובעים ידעו על אותו מחסן עת נחתם ההסכם. לא רק שידעו אלא המחסן מופיע במבוא להסכם, "ידוע ליזם כי על המגרש קיים מחסן... ולא יבוא בטענות..." לא יבוא בטענות וגם יבנה "תוך תקופת הפיתוח", לא יבוא בטענות אלינו, אבל אנחנו חופשיים לבוא בטענות אליו. ומעל לכל אלה, תושלם הבניה תוך 24 חודשים. למראה כתב ההגנה, אין כל ספק שאכן ידע המינהל מה הסיבה הגורמת לכך שלא ניתן היתר. עד כדי כך ידע שגם פנה לועד המושב, במכתב מיום 27.1.94 (נספח ה' לכתב ההגנה) בבקשה, "לדאוג לפנוי המחסן ולאפשר למשפ' סגל להתחיל בבניה". עד היכן הגיעה ידיעתו של המינהל תוכל להיווכח מנספח ד' לכתב ההגנה. במסמך זה מיום 16.7.92 טרח המינהל להחתים, מועמדת קודמת למגרש 466, על התחייבות שלא תבוא בטענות על אותו מבנה, הקוץ שבאליה. אמנם ידענו טוען המינהל, אבל מה בכך, הרי לך נספח ג' לכתב ההגנה והחתמנו גם את התובעים ביום 2.11.92 שאף הם לא יבואו "בכל טענה ו/או תביעה למינהל" בגין אותו מבנה, כזכור, המבנה הפולש שחלקו במגרש 467 וחלקו במגרש 466 המיועד לבניה. למה אם כן שע"פ עקרון "תם הלב" וההגינות לא יהיה שוויון בין המינהל לאזרח, אתה לא תבוא אלי בטענות ולא אני אליך? כל מי שיקרא את החוזה שנחתם בין השלטון, היינו "מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל", לבין התובעים, ביום 18.1.93, יווכח בנקל איך מכתיב השלטון לאזרח מאזרחיו חוזה ואין בלתו. זה ראה וקדש מפני שכל הקרקעות בידי! זה החוזה, ובכתב ההגנה, מה להם לתובעים כי יתלוננו, הרי הוספנו ועשינו להם טובה, לא בטלנו החוזה כשלא קבלו היתר בניה, עקב קיומו של אותו מחסן, אלא, נענינו והארכנו להם תוקפו עד 1.12.95. ועוד איזה טובה, "ללא כל תשלום"! כל מה שבקשנו מהם בתמורה, לסיים את בניית השלד עד 1.12.95. אלא, כך מוסיף כתב ההגנה, התובעים לא עמדו גם במועד זה, "ובכך הפרו את ההסכם הפרה יסודית". צא ולמד איך מכנה המינהל עצמו את הקוץ שבאליה, בעמ' 3 להסכם שכרת עם התובעים, "מפגעים", היינו המחסן וקו הטלפון. "מפגעים" היינו ידוע למינהל שבמפגעים מדובר, אבל "הואיל ומפאת מצב הדיור במדינת ישראל יש למינהל אינטרס חיוני שהמבנים יבנו..." היינו אותה בניה שהתובעים עומדים לבנות, הרי אם לא יבנו "מכל סיבה שהיא", יחשב להם הדבר לתובעים "כהפרה יסודית". התגלמות עקרון "תם הלב" שבחוזה, "המפגעים" שאנו מעבירים לך, על ראשך ולא על ראשנו, ואתה תחשב כמפר! ולמה, מפני שלנו, המינהל, "אינטרס חיוני שהמבנים יבנו" ולך המתקשר כדי לבנות, והמתייסר במשפט עם שכנך המוכר לנו, ומי שגרם למפגע הידוע לנו, לך כנראה יש רק אינטרס חיוני מדומה. היות והתובעים, בגין "המפגעים", לא בנו, וטרחו לפנותם באמצעות ביהמ"ש, מה שלא טרח לעשות המינהל, לכן "לפי שיקול דעתו הבלעדי" אם לא ינצל המינהל את זכותו כנגד "המפר", היינו התובעים, ולא יפנה אותם מהקרקע, בעוד הם מתייסרים בפינוי המפגעים, שלם ישלמו. ומכאן הנוסחה שבחוזה, לפיה יקבל המינהל מהיוזם, "את ההפרש בין המחיר המופחת..." לא למותר לציין שהתובעים, היזם שבעניננו, אינם בבחינת מי שרכש חלקה במסווה של בניה, החזיק בה שנים לצורך מסחר עד שיעלה ערכה וכו' וכו', ביחס ליזם כזה יתכן ויש מקום להשתתפות המנהל בהפרשי עליית ערך. לא זה המצב כאן. כאן נעשה נסיון ע"י הרשות שלטונית, להתעלם מהנעשה בבית המשפט. היינו מתהליך תביעתם של התובעים לפנות את השכן הפולש בת.א.3567/94. לפנות את מה שהמנהל עצמו בהסכם שהכתיב לתובעים, מכנה "מפגעים". זה מקרוב יצא מתחת ידו של בית המשפט העליון פסק הדין ע.א.6518/98(23.5.01). פסק הדין נראה כפותח פתח של פרשנות אל עבר תכליתיות החוזה. מלשונו של החוזה, אומד דעתם של הצדדים, אל עבר הנסיבות החיצוניות אל עבר התכליתיות לה נועד. שם נדחה הרעיון שהמנהל זכאי לגבות "דמי היתר" בגין הנאה נוספת שהפיק החוכר מהקרקע, מעבר לחוזה המקורי. כאן, בענינם של התובעים שבפנינו, בין כך ובין כך אי אפשר שלא לפרש את החוזה ותכליתו, אלא שבא לצורך בניית ביתם, צורך ורצון שאף למנהל ענין בו, אלא שנילוו אליו נסיבות חיצוניות ופנימיות, "מפגעים" שיש להפטר מהם באמצעות דיון משפטי בת.א. 3567/94. האם יכול לראות המינהל בצורך זה עילה לגביית הפרש עליית ערך הקרקע!? תמהני, מה לי אם בע"א 6518/98 נתבקשה תוספת בגין שטחי בניה נוספים ונדחתה ע"י ביהמ"ש, וכאן התשלום הוא עבור ההפרשים, "הפרשים" עקב העובדה שהמינהל ברוב טובו הסכים לוותר על ה"הפרה" שהתבטאה בזה שלא יכלו התובעים לבנות ביתם בהיתר כל עוד לא נסתיים ת.א. 3567/94. וכדי להדגיש כל עוד לא פטרו עצמם, ופטרו המינהל, מהמפגעים שהצמיד להם המינהל בהסכם הפיתוח. מבחינת התובעים, אחת היא להם, וכך יראה זאת כל המסתכל מהצד וגם המינהל אם ינהג עמם בהגינות יראה זאת כך, מגרש רכשו ושום תועלת לא צמחה להם ממנו כל עוד לא יכלו לבנות, בניה שהיא מטרת ההסכם, מטרתם המשותפת של התובעים והמינהל. לא יעלה בידי לנסח טוב יותר את עקרונות זכות ההגינות ותם הלב החלות על רשות ציבורית בהתנהגותה עם האזרח המתקשר בחוזה, ובבואה לגבות ממנו את אשר גבתה כאן, לנסח טוב יותר מאשר עושים זאת סעיפים 15-14 המסיימים פסה"ד בע"א 6518/98 הנ"ל. תחולתם של עקרונות אלה אף בעניננו, מכוחם חייבתי את המינהל להחזיר לתובעים, את התשלום בגין ההפרה - העליה. הנתבע, מינהל מקרקעי ישראל, ישלם לתובעים את הסך -.54,667 ש"ח צמוד ונושא ריבית כחק מיום 15/7/96 ועד התשלום המלא בפועל, הוצאות המשפט, בתוכן אגרות ביהמ"ש המשתלמות על סך 72,903 ש"ח, ושכ"ט עו"ד בס ך15,000 ש"ח + מע"מ צמוד ונושא ריבית כחק. סככהמחסן