החלטה המבקשת (להלן: המדינה) הפקיעה מן המשיבים מקרקעין, מכח סמכות הקבועה בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות). הקרקע שהופקעה, יועדה מבחינה תכנונית לשימוש חקלאי, אך מזה עשרות שנים פעלה בה מחצבה. החל משנת 83', אז תפסה המדינה חזקה על הקרקע, היא המשיכה לנהל בה מחצבה, ולאחר זמן מסרה אותה לידי קבלן פרטי שאף הוא השתמש בה לצורך זה. מנימוקי הבקשה והתגובה לה, לא הוברר האם המשך ניהול המחצבה במקום נעשה מכח היתר כדין. המשיבים, שבגידרו של הליך זה אינם טוענים לאי-חוקיות ההפקעה עצמה, הגישו תובענה לבית-המשפט המחוזי למתן פיצויים בגינה. בבית-המשפט המחוזי העלתה התובענה מספר סוגיות שונות, חלקן משפטיות וחלקן עובדתיות, ועל-כן בית-המשפט המחוזי מצא לנכון לפצל בה את הדיון. בשלב ראשון נדונה השאלה המשפטית, האם לצורך חישוב פיצויי ההפקעה, מן הדין לאמוד את שווי הקרקע על בסיס השימוש שנעשה בה בפועל, או שמא לפי הייעוד החוקי שנקבע לה על-ידי רשויות התכנון. בהחלטה שדנה בעניין זה בלבד, קבע בית-המשפט המחוזי כי מן הדין לשום את הקרקע על בסיס ערכה הכלכלי בפועל, אך הוסיף כי באמידתו של ערך זה, יש להביא בחשבון גם את העובדה שהמחצבה פעלה ללא היתר. על החלטה זו, מצאה המדינה להגיש את בקשת רשות הערעור שלפניי. טענת המדינה היא כי מתן פיצוי על בסיס השימוש בפועל הינו בלתי ראוי, משום שיש בו כדי להעניק למשיבים טובת הנאה, שלא היו זכאים לה אלמלא עשו בקרקע שימוש בלתי חוקי. המדינה מסכימה איפוא כי יש לשום את הקרקע על-פי ערך השוק שלה, אלא שלטענתה מן הדין לחשב ערך זה על בסיס ההנחה שערכה היה כשל קרקע חקלאית, כמתחייב מייעודה התכנוני. המשיבים, בטיעוניהם, תומכים יתדותיהם בנימוקיו של בית-המשפט המחוזי. דינה של הבקשה להידחות. סעיף 12 לפקודה מגדיר את הקריטריון לפיו משתלמים הפיצויים בגין הפקעה, וזו לשונו: בבוא בית המשפט להעריך את הפיצויים שיש לפסוק בעד כל קרקע או זכות או טובת-הנאה בקרקע, ינהג לפי התקנות הבאות:.. (ב) בכפיפות למותנה לקמן יקובל כשוויה של הקרקע, אותו הסכום שהיה מתקבל ממכירת הקרקע אילו נמכרה בשוק על-ידי המוכר מרצונו הטוב... קנה המידה שעל-פיו מוערך שוויה של הקרקע, הוא, איפוא, השווי שעשוי היה בעל המקרקעין לקבל תמורתה, לו העמיד אותה למכירה בשוק במועד ההפקעה. קריטריון זה קובע מבחן אוביקטיבי, הנשען כולו על הערך שנקבע בשוק החופשי, והוא איננו תלוי בטיב השימוש שנעשה בקרקע בפועל. עקרון זה נקבע במקרה דומה שנדון בבית-משפט זה, בע"א 1510/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' פרחאת (לא פורסם). אף בפרשה זו, ניהל המשיב מקרקעין ובהם מחצבה. בתחילה ניהל אותה בהיתר, אך לאחר זמן הוחלט שלא לחדשו, והמשיב המשיך להפעילה ללא היתר כאמור, במשך כעשר שנים. לכשהופקעה הקרקע, התעוררה השאלה האם מן הדין לשום את ערכה כקרקע חציבה או כקרקע חקלאית. עמד על כך חברי השופט יעקב קדמי: בית המשפט המחוזי קבע, כי הפסקת מתן הרשיונות בשנת 1973 ופרסום הודעת הולק"ח בשנת 1976 בדבר יעודה של הקרקע כ"קרקע חקלאית", אינן יכולות לפגוע בזכותו של המשיב לקבלת פיצויים עבור הפקעת החלקה כ"קרקע חציבה"... עמדתו של בית המשפט המחוזי בנושא זה מקובלת עלי... המשיב קנה לו במשך השנים הארוכות של חציבה - רובן על פי היתר כחוק - זכות להמשיך בחציבה כל עוד ניתן לקיים כזאת בחלקה; ונטילת הזכות ממנו בדרך של הפקעה - מחייבת את השלטונות בתשלום פיצויים כחוק עבורה. [ע"א 1510/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' פרחאת (לא פורסם)]. אכן, פרשנות זו של טיב הזכות לפיצויים מתיישבת הן עם לשונו של ההסדר והן עם תכליתו. מבחינת לשונו, ההסדר מעניק בידי הנפגע זכות לפיצויים בהתאם לערך השוק של הקרקע. ערך זה מגלם לא רק את ייעודה התכנוני של הקרקע, אלא גם את השימוש שנעשה בה בפועל. מבחינת תכליתו, ההסדר מבקש למזער את הפגיעה בזכות הקניין, שהינה פועל יוצא של פעולת ההפקעה. פגיעה זו, ככל פגיעה בזכות יסוד, מן הדין שתעלה בקנה אחד עם עקרון המידתיות. משאיתרע מזלו של פלוני, ונבחרה הקרקע שבבעלותו להיות מופקעת לצרכי ציבור, הרי שעקרון המידתיות מחייב כי זכותו לפיצויים תתפרש באופן רחב, אשר יביא את היקף הפגיעה בו לידי מינימום הכרחי. ההסדר החוקי מגשים עקרון זה, באמצעות קביעת הקריטריון אשר מעמיד את הנפגע באותו המקום בו היה מצוי, לו נמכרו מקרקעיו בשוק החופשי לכל המרבה במחיר. במקרה זה, צדק איפוא בית-המשפט המחוזי בקבעו כי ערך המקרקעין שעל-פיו צריכים להשתלם הפיצויים, גבוה מערכה על-פי דיני התכנון כקרקע חקלאית, אך נמוך מערכה כקרקע חציבה בעלת היתר. שקלול זה של מאפייניה השונים של הקרקע בעת ההפקעה מתאר באופן מדויק את ערכה, ועל-כן יש בו כדי להגשים באופן ראוי את ההסדר הסטטוטורי. מעבר לנדרש אציין, כי מן התשתית העובדתית העולה מהחלטת בית-המשפט המחוזי, לפיה המדינה המשיכה לנהל במקום מחצבה, עולה לכאורה השאלה האם ההפקעה בוצעה כדין. עם זאת, משלא העלו המשיבים טענה מסוג זה, לא אכריע בה לכאן או לכאן. אשר-על-כן, הבקשה נדחית. המדינה תישא בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ש"ח. קרקעותפיצוייםהפקעה