החלטה מונח בפני ערעורו של המערער על החלטת המנהל המיוחד של חברת מנעולי ירדני בע"מ, לאשר סכום של 32,000 ₪ מתביעת חובו, אשר עמדה על סך של 48,155 ₪. המחלוקת בין הצדדים נטושה אודות מספר סוגיות, וביניהן - זכאות לתשלום על יום עבודה נוסף, הפרשות לקרנות גמל, מעמדן של הוצאות הרכב בהסכם ההעסקה שבין המערער לחברה, וזכאות לפדיון ימי חופשה נוספים. לאחר שעיינתי בערעור, מצאתי כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי קיימת הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות של המנהל המיוחד, ואף לא עלה בידו להוכיח כי המנהל המיוחד טעה בקביעותיו המשפטיות, נהפוך הוא: דומה, כי קביעותיו המשפטיות של המנהל המיוחד משקפות, אכן, את הדין החל בתביעות בגין שכר עבודה ותנאים נלווים. 1. ראשית אעיר, כי קשה להשתחרר מן הרושם, כי דווקא המערער היה זה אשר הערים קשיים במידה לא מעטה על בירור מהיר ויעיל של תביעת החוב; ספק גדול, אם ראוי היה להגיש למנהל המיוחד "שלוש תביעות חלופיות" מלכתחילה, מה גם שלאחר מעשה דומה כי המערער מבקש "ללקט" מהחלופות השונות את הנתונים הנוחים לו, ומלין על המנהל המיוחד בדבר החלופה בה בחר. על-פניו, דומה כי קביעותיו של המנהל המיוחד ברורות, ונסמכות היטב הן על פסיקה והן על חומר הראיות שהגיש המערער עצמו. זאת ועוד; נוכח טענותיו של המערער, נשלח אליו מסמך מפורט המנמק באורח ברור את ההכרעה בתביעת החוב, על כל סעיפיה. אי לכך, אף אם שררו (כטענת המבקש) יחסים עכורים בין הצדדים, הרי דומה כי המשיב דווקא עמד היטב בחובת ההגינות והזהירות המוגברת החלות עליו מתוקף מעמדו כ"ידו הארוכה של בית המשפט", ואין כל סיבה להלין עליו בעניין זה. 2. בכל האמור בקביעות העובדתיות, ובעיקר עסקינן בשאלת ימי העבודה בפועל, הרי נקל לראות כי קביעת המנהל המיוחד מבוססת על חומר שסיפק המערער עצמו, ואילו טענות הנגד של המערער הינן כלליות ובלתי ברורות, ועוסקות רובן בהסברים על "השקעה יוצאת דופן" וכיוצא באלו. בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל טיעון עובדתי אשר יש בו בכדי לערער את קביעתו הפשוטה והברורה של המשיב, הנסמכת ומעוגנת בחומר הראיות. 3. דין דומה חל בכל האמור במחלוקות המשפטיות. בנסיבות המקרה, אין מנוס מלקבוע, כי עמדת המערער מתעלמת למעשה מהדין החל, התוחם רכיבים שונים (כגון ימי חופשה) בתביעת חוב של עובד למשמעותם על-פי דין. הפסיקה בעניין זה, הן של בית המשפט של חדלות פרעון והן של בתי הדין לעבודה היא ברורה, ואין כל טעם להכביר מילים בעניין זה. די אם אעיר, כי אין כל מקום להסיק מסקנות הפוכות מפסקי הדין אשר עסקו בדמי הודעה מוקדמת: עניין לנו בפסיקה המתייחסת לרכיב ספציפי, וקובעת כי דינו להחשב כחלק משכר העבודה, וזאת מסיבות המיוחדות לאותו רכיב. וודאי שאין בכך בכדי לגזור, באורח גורף ובלא שיקול דעת, דין דומה לרכיבים אחרים, אשר תכונותיהם ומהותם שונה לחלוטין. אי לכך, אין כל מקום לקבל את פרשנותו המרחיבה מאד של המערער בכל הנוגע לרכיבים השונים שלא התקבלו. אכן, רכיבים אלו נקבעו בהסכם ההעסקה, ואף בדיני חדלות פרעון חל הכלל כי "חוזים יש לקיים". עם זאת, מאחר ואין ספק כי אותם רכיבים לא יוכרו ואין מקום להכיר בהם, בנסיבות המקרה, כחלק מגמלת המוסד לביטוח לאומי, הרי שתרופת המבקש היא הגשת תביעת חוב נפרדת בעניינם, אשר תידון כתביעה לנשיה רגילה. 4. בכל האמור ברכיב הוצאות הרכב, די אם אקבע בקצרה, כי הכלל הרחב בפסיקה, כפי שהדגים המשיב בהרחבה בכתבי טענותיו, הינו לנקוט זהירות רבה בהכרה ב"פיקציות" בכל הנוגע לשכר-עבודה, וזאת מתוך הגישה הנכונה, כי עסקינן בתופעה בלתי רצויה. בנסיבות המקרה דנן, ונוכח הראיות וההסכם העבודה עצמו, דומה כי מסתבר יותר כי הוצאות הרכב לא היוו חלק משכר-העבודה, אלא החזר הוצאות אמיתי לכל דבר ועניין. אי לכך, צדק המנהל המיוחד כאשר קבע, כי אין עסקינן בתוספת מוסווית לשכר-העבודה, ובדין דחה את חלקה זה של תביעת החוב. 5. סוף דבר; אין בערעור דנן ממש, באשר הפרשנות המשפטית אינה הולמת את הוראות הדין והפסיקה, ואילו חלקו העובדתי הינו לקוני, ואין בו כל טיעון אמיתי אשר מצדיק את התערבות של ערכאת הערעור בהחלטת המנהל המיוחד בכובעו ה"מעין שיפוטי". קשה להמנע מן המסקנה כי, בנסיבות המקרה, עומדים היחסים האישיים בין הצדדים, ותחושות לבר-משפטיות של המערער מאחורי הערעור ונימוקיו, והדבר השפיע אף השפיע על ההתנהלות במקרה שבפני. זאת, במיוחד לאור העובדה, כי עסקינן בעובד שהועסק בחברה במשך פרק זמן קצר ביותר, וכי הסכום שבמחלוקת אינו מן הגדולים, מה גם שתביעת החוב התקבלה ברובה. 6. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הערעור, וזאת בכפוף לכך כי ניתנת למערער ארכה בת 90 יום להגיש, אם יחפוץ בכך, תביעת חוב נוספת במעמד של נשיה רגילה. במסגרת זו, יוכל לכלול את כל הרכיבים אשר נכללו בהסכם ההעסקה, אך אינם מוכרים כמקימי זכות לנשיה בדין קדימה או לגמלת המוסד לביטוח לאומי. בנסיבות המקרה דנן, החלטתי, לפנים משורת הדין, שלא לעשות צו להוצאות; זאת, גם ובעיקר נוכח סכומו הקטן יחסית של הערעור והעובדה כי לא התקיים דיון במעמד הצדדים ולא נערכו חקירות. מנהל מיוחדערעור