פסק דין עד שלהי מרץ 1992 היה רואה החשבון רמי מידן ("התובע"), בעל משרד עצמאי לראיית חשבון. רואה החשבון רפי עגיב ("הנתבע"), היה רואה חשבון שכיר במשרד אחר. השניים כרתו חוזה להקמת שותפות לראיית-חשבון. השותפות נקראה - "מידן עגיב ושות', רואי-חשבון" ("השותפות"). הוסכם כי התובע והנתבע יביאו לשותפות את לקוחותיהם, אשר פורטו בנספחים לחוזה השותפות. כל צד יהיה רשאי לפרק את השותפות בכל עת. במידה והשותפות תפורק בטרם יחלפו 5 שנים, יהיה כל צד זכאי לקבל את הלקוחות שהביא לשותפות (נספח א' לכתב התביעה). חודשים מספר לפני תום 5 השנים, החליטו הצדדים לפרק את השותפות. מועד סיום השותפות נקבע ל-31.3.97. במסגרת הפירוק הסכימו כי הנתבע יישאר במשרדי השותפות וימשיך לנהל את חשבונותיה שטרם באו לידי סיום. התובע פתח משרד חדש לראיית חשבון. ב-29.11.99 הגיש התובע כתב תביעתו נגד הנתבע, למתן חשבונות וחיוב כספי בסך 567,332 ש"ח. ב-29.12.99 הגיש הנתבע כתב הגנה ותביעה שכנגד, בה דרש הנתבע ("תובע שכנגד"), תשלום סך של 1,203,176 ש"ח. כעבור 3 שנים מיום הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב הטענות. הרשות ניתנה ב-23.2.03. בכתב התביעה המתוקן הועלה סכום התביעה ל- 717,550.50 ש"ח. במקביל ביקש התובע לחזור אל פרשת הבאת הראיות שהסתיימה זה מכבר ולזמן 7 עדים נוספים - לקוחות של השותפות. בית המשפט אישר זימונם של 3 עדים שיבחרו לפי שיקול דעתו, מבין ה-7. התביעה שכנגד נותרה ללא שינוי. כל אחד מהצדדים טוען כי הוא זכאי לתשלום כספים מהצד השני, כפועל יוצא מפרוק השותפות וההתחשבנות ההדדית. חלק הארי מהשאלות העומדות להכרעה, הן שאלות שבעובדה. גרסת התובע וטענותיו התובע טוען כי החליט לפרק את השותפות בעקבות משבר ביחסים עם הנתבע, כבר במהלך 1996. הנתבע לא השקיע מזמנו לעסקי השותפות ופתח בפעילות עסקית עצמאית, מאחורי גבו של התובע ובניגוד לחוזה השותפות. בפעולותיו בנה הנתבע חוג לקוחות חדש, כחלק ממזימה לפרק את השותפות ולהותיר בידיו את הלקוחות החדשים. לקוחות אלה זכו בתקופת השותפות לטיפולו האישי, תוך מתן הנחות מפליגות ואף ללא תמורה בגין השירות. לאחר הפירוק שם הנתבע ידו על כספים שהמשיך לגבות לטובת השותפות, בגין עסקאות העבר ונמנע מלהעביר את התקבולים לחשבון השותפות. במקביל, דחה הנתבע פניות של התובע לקבל דיווח על גביית התקבולים ולאפשר בדיקה של ספרי השותפות שנותרו במשרד בו המשיך לעבוד הנתבע. בעקבות פירוק השותפות והאופן בו חילקו הצדדים את לקוחותיהם, זכה הנתבע לנתח לקוחות גדול מזה של התובע. על הנתבע לפצות את התובע בסכום השווה למחצית ההפרש בין ערך התיקים שנותרו בידי הנתבע לבין ערך התיקים שנותרו בידי התובע, בהסתמך על סעיף 18(2) לחוזה השותפות: "לגבי לקוחות חדשים תיערך התחשבנות על בסיס ערך התיקים שיוותרו ברשותו של כל צד..." כבר כאן המקום לציין כי התובע מסכים לניכוי כספים בגין "התחשבנות חלקית", על פי חוות דעתו של המומחה מטעם בית משפט - רו"ח משה גלבלום. לסיכום, התובע טוען כי הוא זכאי לקבל מהנתבע את הסכומים הבאים: עבודות שביצע הנתבע בתעריף מוזל/ללא תמורה . . . 140,647.00 ש"ח חובות של לקוחות השותפות שגזל/הזניח הנתבע . . . 156,232.00 ש"ח ערך תיקי הלקוחות כפי שחולקו בעקבות הפירוק . . . 426,685.00 ש"ח התחשבנות חלקית בהתאם לחוות דעת מומחה . . . . 6,013.50 (-) ש"ח =========== 717,550.50 ש"ח גרסת הנתבע והתביעה שכנגד הנתבע טוען כי תרומתו לעסקי השותפות בטרם פורקה, עלתה לאין ערוך על זו של התובע, ביחס של 80% מול 20%. הוא הביא את הלקוחות החדשים, ביצע עבודות מורכבות יותר, יזם את העברת המשרד לבניין יוקרתי והיה הרוח החיה שהביאה לשגשוג העסק. לטענתו יזם את פירוק השותפות, לאחר שנוכח בכישוריו הדלים של התובע והעדר תרומתו לשותפות. הצדדים ערכו חוזה לפירוק השותפות (סעיף 24 לכתב ההגנה). כל עובדי השותפות בחרו להמשיך לעבוד עם הנתבע וכך גם מרבית הלקוחות, לרבות מספר לקוחות שהביא עימו התובע לשותפות. הנתבע מפנה לנספח ד' בכתב התביעה, בו מודה התובע כי עיקר הפעילות העסקית בתקופת השותפות (82% מהלקוחות החדשים), היא פרי עמלו של הנתבע. הנתבע מכחיש הטענה כי נתן שירותים ללקוחות, בהנחות מפליגות או ללא תמורה. לטענתו העביר לחשבון השותפות את כל הכספים שגבה בגין עבודות שבוצעו בתקופת השותפות. אין כל יסוד לחישובי התובע באשר לכספים שכביכול גבה הנתבע מלקוחות השותפות. חלק מהלקוחות לא שילמו את חובותיהם. לקוחות אחרים שילמו סכומים נמוכים מהסכומים בהם נקב התובע. אשר לסכום הנתבע מכח סעיף 18(2) לחוזה השותפות, גורס הנתבע כי יש לפרש את הסעיף בכפוף להסכמות המאוחרות בין הצדדים. הסכמות אלה ביטלו למעשה, את תחולתו. חלוקת תיקי הלקוחות נעשתה בהתאם לחלוקה שהייתה קיימת הלכה למעשה בתקופת השותפות והצדדים נהגו על פיה. בתביעה שכנגד טוען הנתבע ("תובע שכנגד"), כי התובע ("נתבע שכנגד") התעשר שלא כדין על חשבון עבודתו המאומצת והמכניסה של הנתבע, בלא שנטל חלק שווה במאמץ. כמו כן מפנה הנתבע אל סעיף 13(ד) לכתב התביעה, בו מודה התובע כי נטל 9,000$ מכספי השותפות. הנתבע מוסיף וטוען, כי בהתאם לחוזה פירוק השותפות, הוא זכאי להחזר בגין עבודת ביקורת שביצע במסגרת הפירוק. הסכומים הנתבעים בתביעה שכנגד: הפרש ברמת ייצור ההכנסות בתקופת השותפות . . . . . . 667,140 ש"ח בגין נטילת 9,000$ מכספי השותפות (מחצית) . . . . . . . 21,934 ש"ח עבודת ביקורת בהתאם לחוזה פירוק השותפות . . . . . . 82,008 ש"ח הפרשי הצמדה וריבית "עד יום הגשת התביעה" . . . . . . 432,094 ש"ח ========== 1,203,176 ש"ח דיון השאלות הצריכות לענייננו לצורך הכרעה בשתי התביעות: 1. האם הופר חוזה השותפות, בתקופה שקדמה לפירוקה. 2. האם הפר מי מהצדדים, הסכמות בדבר דרך הפירוק של השותפות. 3. האם קמה למי מהצדדים זכות לפיצויים. כבר כאן המקום לומר כי נטל ההוכחה רובץ לפתחו של התובע בתביעתו ולפתחו של הנתבע, בתביעה שכנגד. על מנת להרים את הנטלים, לא די בהצגת השערות שאין להן תימוכין בחומר הראיות: "בתביעה כספית בין שותפים לא נקבעה חזקה שבחוק לטובת השותף הזכאי לקבל את החשבון. בעניין זה חל הדין הכללי, ועל התובע מוטל - כבכל תביעה כספית - לשכנע את בית-המשפט כי נתקיימו העובדות המהוות את עילת התביעה, דהיינו: קיומה של שותפות המזכה בחלוקת רווחים וקיומו של רווח ... עם זאת, הואיל והעובדות הנדרשות להוכחת רווח הן בידיעתו המיוחדת של השותף האחראי לניהול החשבון, כמות הראיות שתידרש מן התובע היא פחותה." (כב' השופטת ד' דורנר ב-ע"א 1842/90, אורי בר לב ואח' נ' פנינה (לוינסון) רפפורט ואח', פ"ד מח(5), 221, עמ' 230) יודגש כי במקרה שבפנינו היה זה התובע שהופקד על ניהול ספרי השותפות, לאורך כל תקופת קיומה והייתה לו שליטה מלאה על כל המסמכים והתוכנות לניהול החשבונות. כך בחקירתו הנגדית של התובע: ש. "במה התבטא הניהול שלך?" ת. "לנהל משרד ראיית חשבון זה אומר קשר עם הלקוחות, לתכנן את ניהול העבודה. סדר עדיפויות, גביית כספים, תזרים מזומנים ..." (פרוטוקול מ-28.5.03, עמ' 23, ש' 10-12) למרות זאת עתר התובע לבית המשפט בתביעה למתן חשבונות, בהסבירו שלא הייתה לו שליטה על גביית כספים שבוצעה בעקבות פירוק השותפות. הבקשה למתן חשבונות נידונה בשני שלבים עוקבים, כפי שמיצינו בספרו של י' זוסמן: "הדיון בתביעה למתן חשבונות מתנהל בשני שלבים: בשלב הראשון מחליט בית המשפט, אם חייב הנתבע להמציא את החשבונות. חייב - בא השלב השני, וכופין את הנתבע ליתן את החשבונות." (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 568, וראו ע"א 85/83 פרופ' אברהם בניאל נ' תמי מכון למחקר ולפיתוח בע"מ, פ"ד מב (3) 606, 616). לאור ההחלטה מ-18.4.01, הקובעת כי הנתבע מסכים לעיון בחשבונות השותפות ולאור נגישותם לתובע, הוחלט כי אין צורך לדון בשלב הראשון. טענת התובע כי הנתבע לא איפשר לו לבדוק את ספרי השותפות ועקב כך חסרו לו נתונים להגשת התביעה, נדחתה. נפתח איפה השלב השני, הוא שלב החיוב הכספי והתמנה מומחה, רו"ח משה גלבלום לבדיקת ספרי השותפות ועריכת חשבון על פי הנתונים שלפניו. במסמך שערכו הצדדים ב-11.3.97 לקראת פירוק השותפות, נקבעו נהלי התחשבנות, לרבות חלוקת הציוד המשרדי והעבודות שנותרו לביצוע. סעיף 2(1) למסמך: "מחלקים בהסכמה את העבודה והאחריות להשלמת העבודות, קרי של הדו"חות עד וכולל לשנת 1996 בין רמי ורפי כמפורט ברשימות המצ"ב." (נספח ג' לכתב ההגנה) התובע הצביע על סעיף זה כמקור ההסכמה לחלוקת העבודות, אך בחקירתו הנגדית הודה כי הרשימות הנזכרות בסעיף, אינן בנמצא (פרוטוקול מ-28.5.03, עמ' 24). למעשה, מעולם לא גובשו הרשימות בדבר אופן חלוקת העבודות שנותרו לביצוע. משכשל התובע בניסיונו להצביע על הסכמות בכתב, טען כי היו הסכמות בעל-פה. התברר כי אף הקליט בחשאי את הנתבע והגיש את תמליל ההקלטות כראיה לתמוך בתביעתו. אך למעשה, אין בהקלטות דבר המעיד על ההסכמות שכביכול התקבלו: ש. "אתה בשלב מסוים התחלת להקליט את רפי." ת. "הקלטתי אותו בפגישה שהייתה ביולי 97' ואוגוסט 97'. לא אמרתי לו שאני מקליט אותו." ש. "אתה מקליט אותנו עכשיו?" ת. "לא." ש. "אני מפנה אותך לתמליל שצרפת כנספח 198 לתצהירך , בעמ' 5, ש' 11, בהתייחס רפי ללקוח אם.בי.ג'י.ג'י. רפי אומר לך 'בחיים הם לא ישלמו 5000$ על מאזן...'. אין דבר כזה בכלל. זה סכום מופרך. איך אתה יכול להצהיר שזה בהסכמה?" ת. "מה שקרה, הגעתי למסקנה או שדובר החשבון שלו. אלה סכומים שהיו מוסכמים. הוא חזר בו מההסכמה ..." (פרוטוקול מ-28.5.03, עמ' 25) התובע טוען כי הנתבע גבה אך העלים, את הכספים המגיעים בפועל לשותפות. הוא מונה בתצהירו שמות של לקוחות וסכומי כסף אשר נגבו לדעתו מאותם לקוחות, על ידי הנתבע. אולם בחקירתו התברר כי בשיחות שקיים עם לקוחות השותפות, לא קיבל מידע על סכומים שאכן נגבו: שאלת בית משפט: "אני חוזרת ומבקשת לציין מי מכל הלקוחות האלה ציין ששילם את היתרה לפי הטור השני." ת. "לא דיברתי עם אף אחד מהם על הסכום הספציפי. דיברתי אתם על כיסוי החוב." (פרוטוקול מ-28.5.03, עמ' 31) למעשה נקב התובע בסכומים הנראים לו ולו בלבד, כשכר הראוי בגין השירות ואולם בפועל שונים פני הדברים. יודגש כי התובע מודה שהנתבע הפקיד בחשבון השותפות סכומי כסף ניכרים שגבה מהלקוחות ובכלל זה את החלק הארי מתוך תזרים של 800,000 ש"ח (פרוטוקול מוקלד מ-20.10.03, עמ' 79 ש' 4-8 ופרוטוקול מוקלט בעמ' 20, 34, 35). הטענה כי נעלמו 300,000 ש"ח לא הוכחה. כך גם טענות נוספות של התובע בדבר כספים שגבה הנתבע והעלים מהשותפות. מקור הטענות בהשערות לא מבוססות של התובע (ראו למשל - סעיף 6 בפרק ב' לתצהירו הנוסף של התובע). ניתנה לתובע רשות מיוחדת לקרוא לעדים, אשר שילמו לפי גרסתו, כספים לנתבע בגין קבלת שירות בתקופת השותפות, אך השותפות לא זוכתה בהתאם (בקשה להזמנת עדים מ-23.3.03). העדים אלי שימריך ורפאל בנימין הכחישו בתוקף את גרסת התובע. נסים פלד - לקוח נוסף של השותפות שהתובע ביקש לזמן, לא התייצב. התובע ויתר על עדותו. חלק הארי מהסכום הנתבע על ידי התובע, מתייחס לסעיף 18(2) לחוזה השותפות, הדן בפירוקה: "לגבי לקוחות חדשים תיערך התחשבנות על בסיס ערך התיקים שיוותרו ברשותו של כל צד, ערך התיקים יקבע בהסכמה הדדית ובהעדר הסכמה על בסיס בורר מוסכם כאמור בסעיף 19..." (נספח א' לכתב התביעה). התובע טוען כי לאור ההוראה בסעיף 18(2) ולנוכח העובדה, כי הנתבע זכה לנתח נכבד יותר של תיקי לקוחות חדשים, זכאי הוא למחצית ההפרש בין ערך התיקים החדשים שנותרו בידי הנתבע לבין ערך התיקים החדשים שנותרו בידי התובע. התובע אף מוסיף ונוקב בערך של כל תיק ותיק (נספח ד' לכתב התביעה). אין ממש בטיעון זה. חוזה השותפות, לרבות סעיף 18 הדן באפשרות לפרקה, נכרת זמן רב לפני ההידרדרות שחלה ביחסי השותפים. באותה עת לא צפו הצדדים את המשבר שאירע כעבור כ-5 שנים ולא טרחו לקבוע מנגנון שלם ומקיף המסדיר את פירוק השותפות. פרשנותו של התובע לסעיף 18(2) לחוזה השותפות, אינה מבוססת על תכלית העסקה ואף לא על אומד דעת הצדדים בעת כריתתו. הוא הדין לעניין שווי התיקים, לפי הערכתו של התובע. לא מדובר בשווי שנקבע ב"הסכמה הדדית" כפי שנדרש בסעיף 18(2) ואף לא באפשרות השניה הנזכרת בסעיף: "...ערך התיקים יקבע בהסכמה הדדית ובהעדר הסכמה על בסיס בורר מוסכם כאמור בסעיף 19..." כאן המקום לציין כי בקשה למינוי בורר, אשר הוגשה לבית המשפט על ידי התובע, נמחקה בהסכמתו. למעשה ויתר התובע על האפשרות כי העניין יוכרע בבוררות. כך נוצר השתק מכוח מצג (ראו רע"א 3416/02 לידו כנרת ואח' נ' מקורות ואח', פ"ד נו(6), 631, עמ' 636). יתרה מכך, במסמך שערכו הצדדים ב-11.3.97 לקראת פירוק השותפות, נקבעו נהלי ההתחשבנות ביניהם. לא מופיעה במסמך כל התייחסות להוראת סעיף 18(2) לחוזה השותפות. עובדה זו מלמדת אף היא כי הצדדים הגיעו לכלל הסכמה לוותר על הוראת הסעיף. כב' השופט מ' בייסקי מכיר במצב של הסכמה בהתנהגות, הנלמדת מהתנהגות נוספת של הצדדים, לאחר גיבוש ההסכמה (ע"א 610/85, נוה עם ברמת-גן בע"מ נ' שמעון אלעזרי ואח', פ"ד מג(4), 312 ,עמ' 319). לאורך כל תקופת השותפות התקיימה חלוקה בפועל של הלקוחות, בין התובע והנתבע. העובדה כי הנתבע הצליח לגייס נתח גדול יותר של לקוחות חדשים, נזקפת לזכות כישוריו. התובע שהכיר בכך, הסכים לוותר על ההתחשבנות מכוח סעיף 18(2) לחוזה השותפות, על מנת לא לנגוס בפרי עמלו של הנתבע. רק בשלב מאוחר יותר, שינה טעמו וביקש להתנער מהוויתור, מסיבות שלא פורטו על ידו. התובע כאמור, חזר בו מדרישה למנות בורר, לפי סעיף 18(2) לחוזה השותפות. העד המומחה מטעם התובע - רו"ח עמיקם בלטברג, מצא בחוות דעתו, כי על הנתבע לשלם לתובע 100,600$ (עמ' 6 לחוות דעתו). סכום זה נמוך מסכום התביעה. יודגש כי חוות הדעת מתבססת על נתונים שנמסרו על ידי התובע, מבלי שהמומחה חיווה דעתו על מהימנותם, לרבות שכר טרחה ותעריפים מקובלים (חוות הדעת, עמ' 2, סעיף 3(ג)). המומחה נמנע מבדיקת נכונות הסכומים בהם נקב התובע: שאלת בית משפט: "שמענו עדויות בדבר שכר שהוא בבחינת הערכה בלבד." ת. "אני נסמך על הרשימה שהוגשה וצורפה. לא בדקתי אותה ולא ערכתי ביקורת. לא בדקתי את הנהלת החשבונות של השותפות." (פרוטוקול מ-24.6.03, עמ' 47) די בדברים אלה כדי להטיל ספק בתוצאה אליה הגיע העד המומחה ולדחותה. בעניין זה מקובלת עלי הביקורת שמתח על עדותו של רו"ח בלטברג, העד המומחה מטעם הנתבע, רו"ח אבי טולדנו (ראו סעיפים 2.2 ו- 4 לחוות דעתו). המומחה מטעם בית המשפט, רו"ח משה גלבלום, לא הצליח לערוך את החישובים שנתבקשו, עקב העדר נתונים (פרוטוקול מ-3.3.03, עמ' 10-11). בעזרת הנתונים החלקיים שהיו בידיו, הגיע לתוצאה על-פיה זכאי הנתבע לקבל מהתובע 6,013 ש"ח (סעיף 8.2 לחוות דעתו וראו פרוטוקול מ-3.3.03, עמ' 12, ש' 9). ממכלול הראיות עולה המסקנה כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת תביעתו, המבוססת על אומדנה והשערות, שאינן עולות בקנה אחד עם הנתונים בספרי השותפות, על אף ההזדמנות המלאה אשר ניתנה לו. התביעה שכנגד סכום הכסף העיקרי הנדרש בתביעה שכנגד - 667,140 ש"ח, מבוסס על ההנחה כי התובע ("נתבע שכנגד"), התעשר שלא כדין על חשבון עבודתו המאומצת והמכניסה של הנתבע ("תובע שכנגד"). הנתבע טוען כי תרומתו לעסק המשותף עלתה לאין ערוך על זו של התובע (80% מול 20%). טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההסכמה לחלוקה שוויונית של הרווחים, שהושגה בעת כריתת חוזה השותפות ועמדה בתוקפה לאורך כל תקופת פעילותה של השותפות. הנתבע לא טען להסכמה אחרת, כעולה מחקירתו הנגדית: ש. "הסכמת שמר מידן יעשה חלוקה אחרת מ- 50, 50?" ת. "מעולם לא הסכמתי. במהלך כל תקופת השותפות היו בינינו יחסים מצוינים למרות שאני עשיתי עבודה חזקה יותר והבאתי יותר לקוחות. ברגע שהשותפות הגיעה לסיומה וראיתי שמר מידן מתחיל לתבוע אותי, אמרתי לו בו נעשה חשבון. אני תרמתי לשותפות 80 אחוז ואתה 20 אחוז, השב לי כספים אחורה." (פרוטוקול מ-24/6/03, עמ' 54-55). סעיף 34 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975, מלמד כי חלוקת הרווחים בין השותפים, אינה נגזרת ממידת תרומתם לשותפות: "זכויותיהם וחובותיהם של השותפים - ... (1) שותף זכאי לחלק בהון העסק וברווחיו ... בשיעור יחסי לסכום ההון שהסכים לחתום עליו; שותף שלא הסכים לחתום על הון, יהא חלקו ברווחים ... כשיעור חלקו ... של השותף שהסכים לחתום על סכום ההון הקטן ביותר; ... (6) אין שותף זכאי לשכר בעד עבודתו בעסקי השותפות;..." בענייננו לא נכללו בחוזה השותפות הצהרות בדבר ההשקעות ההוניות של השותפים בעסק המשותף. אף לא נכללה הסכמה בדבר חלוקה לא שוויונית של הרווחים. המסקנה היא כי השותפים רצו בחלוקה שוויונית. רצון משותף זה ממשיך לעמוד, אף אם היה פער בין תרומתם של יחידי השותפים לעסק, כפועל יוצא של כישוריהם ומידת פועלם. על עיקרון זה עמדה כב' השופטת ש' נתניהו ב-ע"א 532/83, יהודה סיני השקעות בע"מ נ' ישראל ויהודית, פ"ד מ(4), 319 ,עמ' 324: "חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה היא מסימני ההיכר של השותפות." (ראו גם ע"א 2702/92, אהרון גינזברג נ' יוסף בן יוסף, פ"ד מז(1), 540 בעמ' 550). במובן זה קיים דמיון בין אנשים המתאגדים לשותפות, לבני משפחה. מידת הנתינה של בן משפחה נעשית כפי יכולתו ובהתאם לתחושת המחויבות שלו, מבלי שנערכת התחשבנות דקדקנית, לשמירת יחס ראוי בין מידת הנתינה ומידת הקבלה. השותפות היא ברת פירוק, כקבוע בסעיף 36 לפקודת השותפויות [נוסח חדש]. אכן, משסבר הנתבע כי תרומתו לרווחיות העסק עולה על תרומת התובע, החליט כי איננו מעוניין להשלים עם חלוקה שוויונית של הרווחים. עקב כך פורקה השותפות. אולם לא די בכך לבסס עילת תביעה, הנוגעת לרווחים שהופקו בתקופת השותפות. סכום נוסף אותו מבקש הנתבע בתביעה שכנגד - 82,008 ש"ח, הינו לדבריו, עלות עבודת ביקורת שביצע, במסגרת פירוק השותפות. מדובר בסכום המהווה שכר טרחה, שמבקש שותף משותפו, בניגוד להוראת סעיף 34(6) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975. יתרה מכך, המסמך שצירף הנתבע לביסוס הסכום, מסמך הנושא את הכותרת - "ריכוז עלות עבודה בש"ח בגין דו"חות לשנת 1996, בהתאם להסכם פירוק השותפות" (נספח ח' בתביעה שכנגד) לא הוכח בראיות והתובע לא נתן הסכמתו לביצוע "עבודת ביקורת" בתמורה, כטענת הנתבע. יודגש שרו"ח גלבלום, ציין בעדותו כי כמות השעות שהושקעה על ידי כל אחד מהשותפים במסגרת הפירוק , הייתה שווה, עם יתרון קל לתובע (פרוטוקול מ-3.3.03 עמ' 12 ש' 24- 25). הנתבע מפנה לסעיף 13(ד) לכתב התביעה, בו מודה התובע כי נטל 9,000$ מכספי השותפות. התובע לא הכחיש טענה זו אף בכתב תשובתו לתביעה שכנגד. סכום זה הינו הסכום היחיד שהוכח. הנתבע זכאי למחצית הסכום ובתרגום לשקלים: 21,934 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה. סיכום התוצאה היא כי התביעה נדחית. התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה: התובע ישלם לנתבע 21,934 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הגשת התביעה - 29.11.99. אשר לפסיקת ההוצאות; למעשה נדחו שתי התביעות, למעט 1.8% מהתביעה שכנגד. בנסיבות אלה יישא כל צד בהוצאותיו. מיסיםדיני חברותפירוק שותפותשותפותרואה חשבון