בקשה שבית המשפט יתערב בהליך פירוק מרצון

החלטה 1. מונחת בפני בקשת המפרקים לחברת מנשר מ. פיפקביץ חברה לבניין בע"מ (בפירוק מרצון) (להלן: החברה) כי ביהמ"ש יתערב בהליך הפירוק מרצון ע"י מתן הוראות למכירת נכסי החברה. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ניתנת החלטתי זו. עובדות המקרה: 2. החברה הנה בבעלות ארבעה בעלי מניות, האחים אמיה מקביאן, יעקב פיפקביץ ונילי רינסקי, ובעלה לשעבר, מר מאיר רינסקי. בבעלות החברה ארבעה נכסי מקרקעין שערכם רב ביותר. 3. בין נילי רינסקי ליתר בעלי המניות נתגלע סכסוך שהוביל לקרע חריף ביניהם, ולשיתוק כלכלי של החברה . הוסכם על פירוק מרצון של החברה ולמינוי ב"כ הצדדים כמפרקים, וכך היה. החל משנת 98 רשומה החברה במרשם החברות כחברה בפירוק. 4. על נכסי המקרקעין רובצים חובות לרשויות המס וכן חוב בשל ארנונה. גובה החוב שולי ביחס לערך המקרקעין, אך הוא מסכל את פיתוחם. על מנת לכסות את החובות נטלו המפרקים הלוואה, אשר מועד פרעונה קרב ובא. נסיונות המפרקים להביא לפירעון ההלוואה על ידי מימוש נכסי החברה לא עלו יפה, עקב התנגדותה הנחרצת של האחות. מאידך גיסא, איש מבעלי המניות איננו מוכן להעמיד הון עצמי לפירעון ההלוואה. 5. עקב כשלון כל הצעותיהם לבעלי המניות פנו המפרקים לבימ"ש זה, כדי שיורה להם לנקוט באחת החלופות: א. מכירת אחד מנכסי המקרקעין לצורך כיסוי החובות, והעברת יתרת התמורה וכן יתר נכסי המקרקעין לבעלותם האישית של בעלי המניות, איש איש לפי חלקו. במסגרת אפשרות זו תיתכנה שתי אופציות: האחת: רישום נכסי המקרקעין כולם על שם כלל בעלי המניות לפי חלקם בחברה. השניה: רישום כל נכס על שם אחד מבעלי המניות, או יותר, לפי העדפתם. שיקולי תועלת תומכים במובהק באפשרות השניה: במידה וכל נכס ירשם על שם כולם, אזי השותפות הכפוייה במקרקעין נותרת בעינה, והמפרקים לא הועילו במאומה לסיום הסכסוך. ב. מכירת כלל נכסי החברה והעברת התמורה לבעלי המניות לפי חלקם. אפשרות זו הנה עדיפה פחות משיקולי מס. עד כאן עובדות המקרה ועמדת המפרקים, ולהלן החלטתי: 6. עסקינן בשלב המקדמי של הבקשה, בו שומה על בית המשפט להחליט אם להתערב בפירוק מרצון, זאת בטרם ייכנס לגופו של עניין. 7. הבסיס החוקי לבקשה זו של המפרקים נעוץ בס' 335 לפקודת החברות, (ולא ס' 355 כפי שנרשם בכותרת הבקשה) וזו לשונו: "רשות לבקש החלטת בית משפט המפרק או כל משתתף או נושה רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה שיחליט בכל שאלה הנובעת מן הפירוק, או שישתמש בסמכות מן הסמכויות שהיו נתונות לו לענין אכיפת דרישות תשלום או כל ענין אחר אילו עמדה החברה לפירוק בידי בית המשפט, ובית המשפט רשאי, אם ראה שהדבר צודק ומועיל, להיענות לבקשה, כולה או מקצתה, בתנאים שייראו לו, או ליתן על יסוד הבקשה צו אחר שייראה לו לצודק." 8. כנאמר בסעיף, התנאי להתערבות בית המשפט בכל שאלה בענייני פירוק מרצון הוא החלטת בית המשפט כי ההתערבות תהיה "צודקת ומועילה". 9. בחנתי את נסיבות המקרה, ובאתי למסקנה כי בנושא דנן אין הצדקה להתערבות. לשאלת התועלת אין צורך להידרש, כפי שיבואר להלן. הסכסוך הוא בין מפרקי החברה לבעלי מניותיה. למפרק, בפירוק מרצון, כמו בפירוק בפיקוח בימ"ש, מוקנות כל סמכויות האורגנים של החברה שבפירוק. יתרונו של מפרק מרצון הוא שאין לו כל צורך לפנות לבית המשפט. זאת בעוד מפרק שמונה ע"י ביהמ"ש זקוק לאישור ביהמ"ש על כל צעד ושעל. ביחס למפרק מרצון קובע החוק במפורש כי סמכויות בית המשפט מוקנות לו. ראה ס' 330(4) לפקודת החברות הקובע כדלקמן: "ואלה תוצאותיו של פירוק מרצון, בכפוף להוראות פקודה זו : 1.... 4. למפרק יהיו כל הסמכויות הנתונות, לפי פקודה זו, למפרק בפירוק בידי בית המשפט, בלי שיהיה זקוק לאישורו של בית המשפט ; (ההדגשה איננה במקור, ו.א) 10. על אף האמור מעניקה הפקודה בס' 330 הנזכר לעיל למפרק את הזכות לפנות לביהמ"ש. אלא שלבית המשפט מוקנה שיקול הדעת המקדמי אם להתערב בשאלה הנוגעת לפירוק מרצון, אם לאו. 11. הנחת המוצא הינה כי פירוק חברה מרצון הוא שלב אפשרי בחיי החברה. כשם שמייסדי החברה החליטו על כינונה, שמורה להם הזכות להתאסף ולקבל החלטה על סיום פעילותה. אין המדובר בהחלטה חריגה. זו החלטה שיכולה לנבוע מכל מצב כלכלי נתון, בו המשך הפעלת החברה איננו אפשרי, או איננו כדאי עוד. 12. מאותה הנחה עולה כי בית משפט של פירוק יברור בזהירות רבה את המקרים בהם יחליט לקנות סמכות בפירוק מרצון. התערבות בסכסוך כזה משמעה , במידה מסויימת, שהפירוק חדל להיות "מרצון" והופך להיות בפיקוח בית המשפט. מצב זה איננו רצוי. 13. בחינת הסכסוך דנן מראה שאין שום צורך בהתערבות בית המשפט. פרט לסמכות הנרחבת של המפרקים, הרי שמצב הדברים בחברה איננו מצריך את התערבות בית המשפט. החברה סולבנטית, מונו לה שלשה מפרקים הפועלים בשיתוף פעולה ביניהם, ואף לא הוצג בפני בית המשפט מצג של מבוי סתום או שיוויון ביחסי ההצבעה בחברה. לו היה אחד מכל אלו נשלל, יתכן והיה מקום לפחות לקבל את עמדת הצד שכנגד. אלא שכאשר כל הנסיבות מצביעות על כך שהמבקשים יכולים לפתור מצב זה בכוחות עצמם, אינני רואה מדוע להטריח את כל הצדדים במתן תגובותיהם כאשר התערבות בית המשפט איננה מוצדקת מלכתחילה. 14. די בכל הנאמר כדי דחיית הבקשה, ואין צורך בהתוויית שיקולי מדיניות, הברורים לכל , על מנת שלא לדון בעניין זה. ניתן להבין מדוע בית משפט של פירוקים ינקוט בזהירות רבה טרם יתערב בפירוקים מרצון, ובמיוחד במקרים מעין זה. 15. בית המשפט, במצב כזה, אינו בעל שיקול דעת כלכלי טוב יותר מזה הנתון לבעלי המניות או למפרקים, ואין סיבה להפנות אליו שאלות הנובעות מהפירוק, אשר לבית המשפט אין בהם סמכות מוקנית ממילא או מומחיות מיוחדת. 16. לא בכדי תיארתי בהרחבה את השאלות שהציבו המפרקים בפני בית המשפט. אלו הן שאלות כלכליות טהורות, אשר ההכרעה בהן נוגעת במישרין לתשואה שיפיקו בעלי המניות מנכסי החברה שבפירוק. מה עניין יש לבית המשפט של פירוק להכריע בשאלות מעין אלו? 17. כאן המקום להוסיף, שהשיקול הנוסף המנחה את בית המשפט הוא שהתערבותו תהיה "מועילה", כנאמר בס' 335 לפקודה. בנסיבות המקרה דנן, הכרעה ע"י המפרקים עצמם , או ע"י מנגנונים שקבעה החברה לשם כך, או ע"י בורר הבקיא בשיקולי מס, תהיה מועילה בהרבה מהפניית הסכסוך לבית המשפט. 18. בשל כל האמור לעיל החלטתי שלא לדון בבקשה. אין בהחלטה זו על מנת לחסום את דרכו של מי מהצדדים לפנות לבית המשפט המוסמך בסכסוכים מעין אלו. אין צו להוצאות. פירוק מרצוןפירוק חברה