פסק דין השופט א' מצא: בתובענה (על דרך המרצת-פתיחה) עתרה המשיבה למתן פסק-דין המצהיר על זכותה להירשם כבעליהן של ארבע ממניותיה של המערערת בחברת הצלחת יואל בע"מ (להלן, בהתאמה, המניות והחברה). החברה היא בעלת השליטה בחברה אחרת (הצלחת אפריים בע"מ), שהיא הבעלים הרשומים של חלקת קרקע בראשון-לציון; והמניות נשוא תביעתה של המשיבה מייצגות זכות לבעלות משותפת (במושאע) בחלקה האמורה. המערערת, שכפרה בתביעה גם לגופה, הקדימה וטענה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. בפתח הדיון לפניו החליט בית המשפט המחוזי לדחות את טענת ההתיישנות; ולאחר ששמע את הראיות והטענות, פסק לקבל את תביעת המשיבה. הערעור שלפנינו מופנה נגד ההחלטה לדחות את טענת ההתיישנות, וכן נגד פסק הדין המעניק למשיבה את הסעד שנתבקש בתביעתה. ‎2. בהסכם שנכרת ביניהן בשנת ‎1974 התחייבה המערערת להעביר למשיבה את המניות תמורת סך ‎100,000 ל"י. במועד חתימת החוזה שילמה המשיבה למערערת, כתשלום ראשון על חשבון התמורה, סך ‎50,000 ל"י. באותו המעמד חתמה בעלת השליטה במערערת (גב' צפורה שימילביץ) על שטר העבריות. הואיל והמניות ייצגו זכויות בנכס מקרקעין, והעברתן הטילה על המערערת חבות בתשלום מס שבח, הוסכם בין הצדדים כי את יתרת חובה בגין התמורה (‎50,000 ל"י) תפקיד המשיבה בידי בא-כוח המערערת, עורך הדין יעקב ברטלר, בצירוף הוראה להעביר סכום זה למערערת לאחר שזו תשלםאת מס השבח בגין העסקה. במועד מאוחר יותר שילמה המערערת את מס השבח. בידי המשיבה מצוי שטר העברת המניות, אך נסיבות העברתו לידיה לא נתבררו לאשורן. בשנת ‎1989 התברר למשיבה, כי אף שמאז כריתת ההסכם חלפו כחמש-עשרה שנה, המניות עודן רשומות בבעלות המערערת. היא פנתה אל רשם החברות בבקשה לתקן את הרישום, בהסתמך על שטר העברת המניות שבידה, אך הרשם סירב לעשות כן בטרם יוגש לו טופס העברת מניות, חתום בידי החברה. למנלי המשיבה הוברר, כי מנהל החברה, יוסף גליננסקי, נפטר, וכי החברה לא מינתה מנהל אחר תחתיו. כן הוברר להם, כי גם יצחק גליננסקי (אביה של גב' שימילביץ), מי שהיה בעל-דברם הישיר בעסקת העברת המניות, הלך לעולמו. בצר להם פנו מנהלי המשיבה לעורך הדין ברטלר, שבניסיון לסייע להם כתב לרשם החברות (ביום ‎5.7.98), כי המערערת מכרה את המניות למשיבה. משגם מכתב זה לא סיפק את הרשם, וכנראה לאחר ששבו ונועצו בעורך-דין ברטלר, פנו מנהלי המשיבה למנהלת המערערת, גב' שימילביץ, בבקשה כי תחתום על הטופס. אך גב' שימילביץ השיבה את בקשתם ריקם. הי טענה, כי מן הנתונים שבידה לא עולה כי המשיבה אכן שילמה למערערת את יתרת תמורתן של המניות. לפיכך סירבה לאשר את העברת המניות, בטרם תציג המשיבה מסמך המאשר את התשלום; אלא שבידי המשיבה לא היה כל מסמך, זולת שטר העברת המניות. ‎3. מקץ תשע שנים נוספות (בשנת ‎1998) הגישה המשיבה את תביעתה לבית המשפט המחוזי. המערערת טענה, כי התביעה התיישנה ודינה להידחות. בהגנתה לגוף העניין נטען, כי המשיבה לא שילמה לה מעולם את המחצית השנייה של תמורת המניות בהתאם להסכם; ובכך פקעה זכותה לקבלת המניות.פתח הדיון בתביעה חזרה המערערת על טענת ההתיישנות; וזאת בהתבסס על העובדה שמאז כריתת ההסכם (שנחתם בשנת ‎1974) חלפו כעשרים-וארבע שנים. בתשובתו טען בא-כוח המשיבה, כי תביעה לתיקון פנקס החברים של חברה, הסומכת על שטר העברת מניות המעיד על זכותו של התובע, אינה נתונ כלל להתיישנות. בית המשפט הודיע, כי החליט לדחות את טענת ההתיישנות וכי נימוקיו להחלטה זו ייכללו בפסק הדין. מחלוקתן העובדתית של בעלות הדין התמקדה בשאלה אם ומתי שילמה המשיבה למערערת את המחצית השנייה של התמורה. גרסת המשיבה הייתה, כי עוד בשנת ‎1974 שילמה למערערת - לידי המנוח יצחק גליננסקי - את יתרת חובה בגין התמורה, בסך ‎50,000 ל"י. בהסתמך על עדויות מנהלי המשיבה ורך-דין ברטלר שהעיד מטעמה, ושהיו מהימנות עליו, אימץ בית המשפט גרסה זו, ועל יסודה הצהיר בפסק-דינו שהמניות נשוא המחלוקת הן בבעלותה של המשיבה. בפסק הדין נכללו גם הנימוקים להחלטת השופט לדחות את טענת ההתיישנות. וכך נימק בית המשפט החלטה זו: לא מצאתי על שום מה תחול כאן טענת ההתיישנות לגבי זכויות שרכשה המבקשת בשנת ‎1974, שילמה בעבורן את מלוא התמורה - כפי שנקבע לעיל - וכל שהיא מבקשת עתה הינה הצהרה ורישום הזכויות כחוק...המדובר איפוא, בתובענה להצהיר על זכות שנרכשה כדין, ולא על אכיפת הסכם שנערך או הקניית זכויות שלא היו קיימות קודם לכן. ‎4. המערערת משיגה לפנינו הן על דחיית טענתה, שעל התביעה חלה התיישנות, והן על צדקת הכרעתו של בית המשפט בתובענה. אני סבור, כי נימוקו של השופט המלומד אינו יכול לבסס את דחייתה של טענת ההתיישנות. השופט, כעולה מנימוקיו, מצא מקום להבחין, לעניין תחולת דיני ההתיישנת, בין תובענה להצהיר על זכות שנרכשה לבין תובענה לאכיפת הסכם או להקניית זכויות. אך כבר נפסק, כי תביעה לתיקון פנקס החברים של חברה, הגם שהיא נסמכת על זכות שנרכשה, נתונה להתיישנות (ראו: ע"א ‎80/73 אוסלקה נ' מלון ושינגטון בע"מ, פ"ד כח(‎1) 162, 165; ע"א ‎630/רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(‎5) 365, 369; וע"א ‎5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, פ"ד מז(‎4) 846, 850 ואילך). כן יש להזכיר, כי בעניין רוז'נסקי (בעמ' ‎369) ציין השופט בך, כי הכלל שלפיו טענת ההתיישנות עשויה להתקבל גם ביחס עה לקיום זכות, שנטען לגביה כי היא קיימת ממילא, עולה מלשון חוק ההתיישנות עצמו, בו נקבע כי "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות" (סעיף ‎2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח‎1958-). כשלעצמי, הריני נכון להניח כי יימצא מי שיבקש לחלוק על נכונותן של הלכות אלו ולהצדיק סיה מהן. אך, בכל הכבוד, לא מצאתי כי השופט המלומד נתן את דעתו להלכות אלו. למצער יש לומר, כי אם סבר השופט, שמוצדק לאבחן את המקרה הנדון מן המקרים שנדונו באסמכתאות הנזכרות, היה עליו לפרש ולנמק את מסקנתו. ‎5. נמצא כי נימוקו של בית המשפט המחוזי, לדחיית טענת ההתיישנות, אינו עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית-משפט זה. מכך לא נובע כי היה על בית המשפט המחוזי לקבל את טענת ההתיישנות. שכן, אף אם נקבע, כי תביעת המשיבה נתונה עקרונית להתיישנות - ובענייננו הריני נכון להני שאלה זו בצריך עיון - הרי שההכרעה בטענת ההתיישנות חייבה התייחסות למספר שאלות שכלל לא נדונו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ושבחלקן הצריכו גם הכרעה עובדתית. כך, בין היתר, היה על בית המשפט לקבוע את תקופת ההתיישנות החלה על התביעה, בהתאם לסיווגה הראוי - כתביעה "במקרקעין" (שמא במקרקעין "מוסדרים"), או כתביעה "בשאינו מקרקעין". כן היה עליו לקבוע מאיזה מועד יש למנות את ההתיישנות; כלום משנת ‎1974, אשר בה, כטענת המשיבה, שילמה למערערת את יתרת מחיר המניות, או שמא משנת ‎1989, אשר בה, כטענת המשיבה, נודע לה לראשונה כי הרים אצל רשם החברות לא שונה. זאת ועוד: מגרסת עורך-דין ברטלר, שהעיד במשפט מטעם המשיבה, עלה, כי המנוח יצחק גליננסקי, אביה של מנהלת המערערת ומי שהיה בעל-דברם של מנהלי המשיבה בעסקה נשוא המחלוקת, סיפר לו בשעתו, כי מנהלי המשיבה שילמו לידיו במישרין את יתרת מחיר המניות. עדות זו עוררה, לכאורה, את השאלה אם די במה שאמר עורך-דין ברטלר, על יסוד מה ששמע מאביה המנוח של גב' שימילביץ, כדי להוות הודייה בזכותה של המשיבה (במובן סעיף ‎9 לחוק ההתיישנות) הקושרת את המערערת. להכרעה בכל אחת מן השאלות הללו יש השלכה ברורה על ההכרעה בסוגה המהותית שנשנתה במחלוקת בין בעלות הדין: האם תביעת המשיבה התיישנה? אלא שבית המשפט המחוזי, מתוך שהניח שהתביעה כלל אינה נתונה להתיישנות לא נדרש לבירורן של שאלות אלו. ‎6. אך הגעתי לכלל מסקנה, כי גם בהנחה שתביעתה של המשיבה לא התיישנה, המשיבה לא הייתה זכאית לקבלת הסעד ההצהרתי שנתבקש בתביעתה: ראשית, בשל כך שתביעתה לא הופנתה כלפי בעלת הדין הנכונה; ושנית, בשל מהות הסעד שנתבקש על-ידה. לנוכח מסקנה זו, אותה אבאר להלן, אפטור אתעצמי מן הדיון בטענות באי-כוח הצדדים בערעור, שעסקו - כמו בדיון לפני הערכאה הראשונה - בסוגיית ההתיישנות ובשאלה העובדתית, אם שילמה המשיבה למערערת את יתרת התמורה בעבור המניות. ‎7. תביעת המשיבה הופנתה נגד המערערת, אשר ממנה רכשה את המניות. למערערת אכן היה מעמד ועניין בתביעה, אולם בעלת-דינה הישירה והעיקרית של המשיבה, בעניין רישום זכותה כבעלת המניות, אינה המערערת אלא החברה. בצדק טענה המערערת לפני הערכאה הראשונה, וחזרה על טענתה גם לנינו, כי החברה היא צד דרוש להליך וכי על המשיבה חלה חובה לצרפה כנתבעת. אכן, החברה - שמניותיה שלה הועברו בעסקתן של בעלות הדין - היא שאמורה הייתה לקבל את ההודעה על העסקה, ועליה הייתה החובה לתקן את מרשם בעלי-המניות שלה (או, בשמו הקודם: "פנקס החברים"), ולהודיע על העברת המניות לרשם החברות. כך הורה סעיף ‎52 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג‎1983-, שהיה בתוקף בזמן הרלוונטי, וכך מורים עתה סעיפים ‎299 ו‎140-(6) לחוק החברות, התשנ"ט‎1999-. משנוכחה המשיבה, בשנת ‎1989, כי רכישת המניות טרם נרשמה אצל רשם החברות, שומה יה לפעול, בראש ובראשונה, נגד החברה. יתר על כן: פניית המשיבה אל מנהלת המערערת לא יכלה לקדם את עניינה; שהלוא, גם אילו חתמה גב' שימילביץ על טופס העברת המניות, כבקשת מנהלי המשיבה, לא היה בכך כדי לקיים את דרישת רשם החברות. הא ראיה, כי גם המכתב (מיום ‎5.7.89) שיגר עורך-דין ברטלר לרשם החברות, ובו העיד כי המערערת מכרה את המניות למשיבה, לא סיפק את הרשם. מבלי לנקוט כל עמדה בשאלה, אם למשיבה אכן נתונה זכות כלשהי כלפי החברה, נראה לי נכון להעיר, כי לא מן הנמנע שפנייה ישירה אל החברה עשויה הייתה לחסוך למשיבה את הצורך בהתדיינות. הראיות שהוצגו במשפט כללו העתק מסמך, הנחזה כפרוטוקול מישיבה של הנהלת החברה והכולל החלטה לאשר את העברת המניות מן המערערת למשיבה. המסמך אינו מונה את שמות המשתתפים בישיבה ואינו נושא תאריך. אך יש עליו חתימה, הגם ששמו ותוארו של החותם לא צוינו. פנייה ישירה אל בעלי המניות של החברה - ויודגש כי השליטה בחברה נחלקת בין בעלי מניות רבים שהמערערת היא רק אחת מהם - אפשר והייתה מעלה, כי החברה אכן קיבלה דיווח על השלמת עסקתן של בעלות הדין, ואף החליטה לאשר את ההעברה, וכי אך מחמת טעות לא תיקנה את המרשם הפנימי שלה ולא דיווחה על השינוי לרשם החברות. קרוב להניח, כי הסכמת החברה לעובדות אלו עשויה הייתה להניח גם את דעתה של המערערת; המשיבה לא הייתה נזקקת לנקיטת הליכים משפטיים למימוש זכותה, ובכך הייתה נחסכת ממנה טענת ההתיישנות (ע"א ‎522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(‎2) 309, 327). בתביעתה ציינה המשיבה, כי משלא מונה לחברה מנהל אחר תחת מנהלה שנפטר (מר יוסף גליננסקי), שוב אין לחברה מנהל שניתן לפנות אליו; וכיוון שלה עצמה אין מעמד לבקש כינוס האסיפה הכללית של החברה לצורך מינוי מנהל חדש, הריהי פונה לבית המשפט בבקשת סעד. ממה שכבר הוער עולה, שלכאורה היה בידי המשיבה לעשות יותר משעשתה בניסיון להגיע למימוש זכותה מבלי להיזקק לנקיטת הליך משפטי. אך גם אם מקבלים את עמדת המשיבה, כי בנסיבות שאליהן נקלעה, לא ראתה מנוס מהגשת תביעה, מתחייבת המסקנה שאת תביעתה היה עליה להגיש, בראש ובראשונה, נגד החברה. יצוין כי המשיבה עצמה - כעולה מן הטענות שנכללו בגוף תביעתה - הייתה ערה לכך שהחברה הינה בעלת-דין דרושה בהליך. את הימנעותה מצירופה של החברה כנתבעת תירצה בפטירת מנהלה של החברה ובמחדלה של החברה למנות מנהל אחר תחתיו. נראה לי כי התפתחויות אלו לא שינו את פני הדברים. החברה לא חדלה מלהתקיים עם פטירת מנהלה, ופטירת המנהל לא מנעה מן המשיבה מלהזמינה לדין בדרך הקבועה לכך. מחדלה לעשות כן הפך את תביעתה להליך סרק: משהחברה לא צורפה כנתבעת, הרי שהסעד אשר הוענק למשיבה כלל איננו מחייב אותה. ‎8. אשר למהות הסעד שנתבקש: המשיבה ביקשה בתביעתה, כי יוצהר על זכותה להירשם כבעלת המניות. הלכה היא, כי סעד הצהרתי הוא סעד שבשיקול-דעת. בבואו לשקול אם ליתן סעד הצהרתי, על בית המשפט לבחון, בין היתר, אם יש בידי המבקש לעתור לסעד אופראטיווי; ואם התשובה לכך היא ביוב, משמע שהסעד שנתבקש הוא חלקי, ובית המשפט ייטה, בדרך כלל, שלא לתיתו: רע"א ‎2611/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מוזס, תק-על ‎98(2) 283, פיסקה ‎5; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי ‎563-562 (בעריכת ש' לוין, מהדורה שביעית, ‎1997). בענייננו היה בידי המשיבה לתבוע נתן - נגד החברה (ולא נגד המערערת) - צו-עשה, המחייבה לרשום במרשמיה את העברת המניות, ולהודיע על ההעברה לרשם החברות. נמצא שהסעד ההצהרתי, אותו ביקשה המשיבה בתביעתה, היה אך סעד חלקי. יש אמנם מקרים, בהם רשאי בעל-דין להסתפק בבקשת סעד הצהרתי, ורק משזכה בסעד זה - לתבוע סעד אופראטיווי, כ"השלמה" להכרה בזכותו (ע"א ‎4646/90 בר-חן נ' שמעון, פ"ד מו(‎5) 798, 806). ואולם "פיצול" כזה של התביעה איננו יאה למקרים בהם הענקת הסעד האופראטיווי אינה מותנית בבירור שאלות נוספות מעבר לשאלות שבהכרעתן מותנית ההכרה בעצם קיומה של הזכות. זה הוא המקרה שלפנינו. ‎9. די בשני טעמים אלה - אי-צירופה של החברה כנתבעת בתביעת המשיבה ובקשת המשיבה למתן סעד הצהרתי במקום שהיה בידה לעתור לסעד אופראטיווי - כדי להוביל לקבלת הערעור ולביטול פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, ולאור טעמי ההכרעה, נראה לי נכון שלא לדחות אתתביעת המשיבה אלא להסתפק במחיקת כתב-תביעתה על הסף. אם לא יעלה בידי המשיבה להשיג את מבוקשה בפנייה ישירה אל החברה, תהא היא רשאית להגיש תובענה חדשה, למתן צו-עשה, נגד החברה. בהיותה של המערערת צד מעוניין, על המשיבה לצרפה לתובענתה כנתבעת נוספת. בגדר ההליך החדש רשאים יהיו הצדדים להעלות כל טענה; ואם מצד הנתבעות, או מי מהן, תועלה טענת התיישנות, יהיה על בית המשפט לשוב ולפסוק גם בטענה זו. ‎10. סיכומו של דבר: הערעור מתקבל, כמבואר בפסקה ‎9. המשיבה תשלם למערערת שכר-טרחת עורך-דין, בשתי הערכאות, בסך ‎30,000 ש"ח ש ו פ ט השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. דיני חברותמניותהתיישנות