פסק דין התובעת, חברה קבלנית, תבעה בהליך זה את הנתבעת לתשלום יתרת חוב המגיע לה, לטענתה, בשל עבודות שהיא ביצעה עבורה, הכל כמפורט בכתב התביעה. בישיבת בית המשפט מיום 3.1.99 סוכם בין ב"כ הצדדים שימונה מומחה מטעם בית המשפט, וכי מומחה זה יחליט בעניינים השנויים במחלוקת ביניהם, הכל כפי שזו התגבשה בחילופי הנתונים שנעשו בין הצדדים בישיבות שקדמו לאותה ישיבה. עוד סוכם כי המומחה יהיה מר מרחב. מר מרחב אכן פעל כפי שהוסכם בין הצדדים ונתן את החלטתו בנושאים השנויים במחלוקת (להלן החלטת מרחב). דא עקא שלאחר מתן ההחלטה נתברר כי נותרו עוד מספר בעיות שמחייבות הכרעה ושלא הוכרעו על-ידי מר מרחב. בישיבת בית המשפט מיום 25.5.2000 נרשם מפי ב"כ הצדדים כי אלו הן הנקודות שעדיין דרושה בהן החלטה: א. שאלת האיחור. ב. נושא המזגנים. ג. שאלות ההבהרה של עו"ד פלד. באותה ישיבה סוכם כי ימונה מומחה נוסף שישמע את הצדדים ויתן החלטה בלתי מנומקת, כי החלטתו "תהיה מקובלת על הצדדים כהכרעה של פוסק", וכי בית המשפט "יתן להם תוקף של פסק-דין בתוך פסק הדין הכללי". לאחר מכן מונה מר רפפורט כמומחה לצורך עניינים אלו. באותה ישיבה סוכם כי שאלת תביעת התובעת למימון, הכל כפי שנזכר בהחלטת מרחב, וכן הזכאות להצמדת סכומים ולריבית ממועד החשבון - כנטען על-ידי התובעת, אינם בכלל סמכות המומחה, ובית המשפט יכריע בהם. ישיבת נוספת של בית המשפט נתקיימה ביום 7.3.2001 ובה חזרו הצדדים והצהירו כי "קביעת המומחה בדבר מחירי החוזה היא קביעה מחייבת", עם זאת חלקו הצדדים על אופן ודרך ההצמדה של סכומים אלו. בעוד שהנתבעת טענה כי יש לנהוג בעניין זה לפי קביעת המומחה, הרי שהתובעת סברה כי קביעתו מתייחסת רק להצמדה ו/או ריבית עד מועד פירעון החשבון, ואולם מאותו מועד ואילך "יש להתייחס לסכום כאל חשבון שלא נפרע, ולנהוג בהתאם מבחינת הריבית וההצמדה או ריבית בנקאית". עניין נוסף שהוסכם בין הצדדים באותה ישיבה, הוא שהמומחה השני, מר רפפורט, היה רשאי לקבוע, כפי שקבע, שהיה איחור של חודשיים, ואולם "הצדדים חלוקים אם הוא היה רשאי לקבוע פיצוי (ובכלל זה גם לשלול פיצוי)". הנתבעת טענה שעניין זה צריך להיקבע על-ידי בית המשפט, ואילו התובעת טענה שהחלטת המומחה מר רפפורט מחייבת. עניין אחר שהוסכם באותה ישיבה, הוא שבית-משפט יכריע גם בשאלה אם סכום של 200,000 ש"ח, שלפי הנטען על-ידי התובעת היה סכום אותו התחייבה הנתבעת להעניק לה כמימון ביניים, ניתן או לא, ואם לא ניתן איזה נזק מגיע בעקבות כך. ועוד עניין עליו הוסכם הוא שבית המשפט יכריע בשאלה אם מר רפפורט היה זכאי להחליט מהו ההיקף הכספי הנובע מהאיחור בביצוע העבודה על-ידי התובעת. בעקבות הגדרת ההסכמות ואי ההסכמות באותה ישיבה, הכל כפי שפורט לעיל, נקבעה ישיבת הוכחות כדי לאפשר לצדדים להקים את אותה תשתית עובדתית הנחוצה להם לצורך הטיעון בעניינים שנותרו להכרעה. כך אכן נעשה, ולאחר הבאת ההוכחות הוגשו סיכומים, והתיק כולו בשל למתן פסק-דין. בכל הנוגע למה שהוסכם, היינו לאמור בהחלטות מרחב ורפפורט, למעט אותן מחלוקות שהוגדרו ונותרו בעינן כפי שפורט לעיל, אני נותן להחלטות הללו תוקף של פסק-דין. אשר למה שנותר במחלוקת, אני קובע כלדקמן: א. החלטת מרחב לא התייחסה לריבית ולהצמדה מיום שנועד לפירעון החוב. הנתבעת טוענת כי אין התובעת זכאית לקבל ריבית והצמדה על חוב זה, משום שההכרעה נמסרה למר מרחב, ואי פסיקתו בעניין זה היא הכרעה שלילית מחייבת. תניא דמסייע להלך מחשבה זה מוצאת הנתבעת בכך שמר מרחב הלך לקראת התובעת בעניינים שונים, אף מעבר לזכותה לפי החוזה, וכי בעשותו כך "קיזז רעיונית" בין הזכאויות והחבויות של הצדדים. במצב כזה לא ניתן להיתפס אך ורק לתוספת טענות המטיבות עם התובעת מבלי להביא בחשבון שההטבות שנעשו בהחלטת מרחב לטובת התובעת כבר "קיזזו" הטבות אפשריות שלא הוענקו בהחלטה. אינני מקבל גישה זו. אם היתה הנתבעת סבורה שהחלטת מרחב שגויה באופן המזכה אותה להתנגד לחלק או לחלקים ממנה, היה עליה לעתור לבית המשפט כדי להסיר את "רוע הגזירה". היא לא עשתה כן, והמשמעות היא שהאמור בהחלטת מרחב נותר שריר וקיים. במאמר מוסגר ולמעלה מהצריך, אוסיף שנראה לי שהנתבעת נהגה כהלכה בהימנעותה מלתקוף את החלטה מרחב, משום שמשעה שניתן שיקול דעת למר מרחב, ולאחר ששיקול דעת הופעל הלכה למעשה , ספק אם בית המשפט היה מתערב בהחלטתו. לא כן הדבר לעניין הריבית וההצמדה, משום שבאלו אין מדובר בהכרעה שלילית אלא בהעדר הכרעה. כבר בישיבת בית המשפט מיום 25.2.2000 הובהר כי הזכאות להצמדת סכומים ולריבית ממועד החשבון אינם בכלל סמכות המומחה ובית המשפט יכריע בהם. גישה זו נראית נכונה משום שהיבט זה צמוד במהותו לפסק-דין אותו נותן בית המשפט ולא מי מהמומחים. המומחים היו צריכים להחליט בעניינים הכרוכים או נובעים מהעבודה, חיוביה וזכויותיה. פסק הדין אמור ליתן תוקף למסקנות המומחים, ולהוסיף לכך את נושא ההוצאות, וככל שמסתבר, גם את נושא הריבית וההצמדה. קשה מאוד לקבל שחוב שהגיע במועד פלוני, יוחזר במועד אלמוני המאוחר משמעותית ממנו, ולא יישא ריבית. התובעת טוענת לנזקים עקב חיובה בבנק בריבית גבוהה או חריגה, ואולם טענה זו שלא הוכחה דיה נדחית. הוכחת נזקים צריכה להיות מלאה, תוך פריסת המקורות הכספיים, הנכסים וכל כיוצא בזה. רק בדרך זו ניתן לוודא אם וכמה היו נזקים עקב אי פירעון החוב. בנסיבות אלו אני מורה כי החוב לפי החלטת מרחב יישא ריבית והצמדה כדין מהיום בו הוא היה אמור להיפרע לפי אותה החלטה, ועד תשלומו בפועל. ב. התובעת טוענת לזכות להעמיס על חלק מסכומי מהעבודות שהיא ביצעה 15% כהוצאות מימון. היא מסתמכת על סעיף 32 לחוזה העוסק בעיקרו במצב בו הנתבעת (המזמין) מספקת חומרים שהחובה לאספקתם הוטלה על התובעת. במקרה כזה זכאית הנתבעת לתשלום עבור החומרים בצרוף ל15%- עבור הוצאות ומימון. אפילו היתה התנאה קורלטיבית למצב ההפוך בו מספקת התובעת חומרים שהחובה לאספקתם הוטלה על הנתבעת, גם אז לא היתה הוראה כזו ישימה לענייננו, משום שההעמסה של 15%, אותה מבקשת התובעת לעשות, היא העמסה על עבודות נוספות שבוצעו, ולא על חומרים שנרכשו. אני דוחה טענה זו של התובעת. ג. טענתה האחרונה של התובעת מתייחסת למקדמה של 200,000 ש"ח שהובטחה לה, לפי טענתה, על-ידי הנתבעת, הבטחה שהופרה וגרמה לה לנזקים. טענה זו אני דוחה משני טעמים: 1. הוכח בפני שההסדר שנעשה בין הצדדים היה למתן מקדמת תשלום האמור להגיע לתובעת בשלבים מאוחרים יותר, והכל כדי להקל עליה את הנזילות הכספית, זאת נוכח מצוקת נזילות קשה בו היתה נתונה. במסגרת הסדר זה ניתן אישור לבנק הפועלים שהנתבעת תשלם לתובעת סך של 200,000 ש"ח שיקוזז מהחשבון העתידי, ובכפוף לתנאי החוזה. כנגד אישור זה הודיע הבנק שהוא יעמיד לרשות הנתבעת אשראי, שיאפשר לה התקדמות בעבודה. על חשבון סכום זה הועבר סכום של קרוב ל140,000- ש"ח, ואולם התובעת לא עמדה בהתחייבויותיה בביצוע העבודה, ובנסיבות אלו לא הושלמה המקדמה, שכלל לא היתה אמורה להגיע לתובעת. אין מדובר, אפוא, ב"התחייבות אוטונומית" למתן מקדמה שאיננה תלויה בדבר, אלא בהסכמה למתן מקדמה לכשתגיע. 2. בין כך בין אחרת, לא הובאו הוכחות על הנזק שנגרם כביכול והנובע מאי השלמת המקדמה (בסכום של 60,000 ש"ח ולא 200,000 ש"ח). הוכחה כזו של נזק היתה צריכה להראות אם ואיזו השלכה "נזיקית" היתה ל"העדר" הסכום של 60,000 ש"ח מתזרים הכספים של התובעת, זאת בין המועד בו אמורה היתה המקדמה להתבצע ועד לתשלום המחייב של הסכום עקב עבודות שבוצעו. בין כך בין אחרת, נדחית גם טענה זו של התובעת. ד. מר רפפורט קבע את היקף האיחור בפיצוי העבודות, וגם את ההשלכה הכספית של האיחור. הנתבעת טוענת כי ההיקף היה בתחום סמכותו, לא כן שיעור הפיצוי שאיננו אלא פונקציה של מכפלת ימי האיחור בפיצוי המוסכם לפי החוזה. אמת שנושא זה של גובה הפיצוי לא נרשם ב"כתב ההסמכה" של מר רפפורט, ואולם הובאו בפני ראיות משכנעות על כך שהצדדים שניהם כללו בטיעוניהם, גם בבקשותיהם לסעדים, את נושא גובה הפיצוי. בנסיבות אלו, ונוכח הסכמה זו, יהיה הפיצוי בשיעור שנקבע על-ידי מר רפפורט. התוצאה הסופית היא שניתן תוקף להחלטות מרחב ורפפורט, זאת בנוסף ובכפוף לאמור בפסק-דין זה. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת, כשהאגרות מחושבות על בסיס הסכום שנפסק, ובנוסף בתשלום שכ"ט בשיעור של 10% מהסכום שנפסק. ההוצאות עבור שכר המומחים יישארו כפי שהם, היינו 50% לכל צד. חובות חברהקבלןחוב