חוזה לבנייה של קוטג'

החלטה החלטתי זו ניתנת בעקבות החלטתי מיום 10.5.01 והודעת הצדדים מיום 15.5.01. 1. בין החייב למשיבה 1 (חברה קבלנית) נכרת חוזה ב21.11.90- לבנייה ומכר של קוטג'. לחוזה הוכנס, בין היתר, סעיף פיצויים מוסכמים שקבע כי המפר את החוזה ישלם לנפגע 75,000 ש"ח, שישאו ריבית צמודה של 30% לשנה + מדד תשומות הבניה. 2. החייב שילם שלושה תשלומים ואז הפסיק לעמוד בחיוביו על פי ההסכם. 3. אי לכך, הודיעה משיבה 1 על ביטול ההסכם במהלך 1993. 4. החייב לא השלים עם ביטול החוזה, וניהל מערכה משפטית בשתי ערכאות. פס"ד של העליון, הדוחה את ערעורו, ניתן בשנת 97, ונקבעה כי המשיבה היתה זכאית לבטל את ההסכם. אין חולק כי: א. עקב ביטול ההסכם קמה לחייב זכות להשבת התשלומים ששולמו על ידו. ב. נומינלית, סכום התשלומים ששולמו על ידו גבוה מסכום הפיצוי המוסכם (בלא ריבית). ג. בעת שביטלה המשיבה את ההסכם, היו בידה סכומי הכסף ששילם לה החייב. 5. בנוסף לסכומים אלו, נטל החייב הלוואה מבנק לצורך הרכישה, בעקבותיה הוטל משכון על הקוטג'. בימים אלו, נמצאות המשיבות במו"מ עם הבנק לפדיון המשכון. אין חולק כי מדובר בסכום שהיה על החייב לשלם, וכי החברות יהיו רשאיות לחזור אל החייב לאחר שיקבע הסכום ולהיות נושות שלו בסכום דנן. המחלוקת העיקרית: 6. כל צד טוען כי משנהו חייב לו סכומים ניכרים, כאשר בסיס המחלוקת הינו היחס בין הפיצוי המוסכם לחובת ההשבה. 7. המנהל המיוחד, והכנ"ר שמצטרף לעמדתו, טוענים כי: א. סעיף הפיצויים המוסכמים (הריבית שהוא נושא) הינו מופרז ומופקע, ואין לכבדו. ב. דרך חישוב הריבית שגויה ולא סבירה. ג. ביום בו הוחלו הפיצויים המוסכמים, היה בידי המשיבה סכום גדול יותר שחובה היה עליה להשיבו - לכן, חל קיזוז, ומכיוון שסכום ההשבה גדול יותר, הרי המשיבה היא החבה כספים לחייב, ולא להיפך. 8. המשיבות טוענות כי: א. אין כל קשר בין סכום ההשבה לפיצוי המוסכם. כל אחד מהם נושא דרך חישוב וריבית שונה לפי החוזה. ב. מובאות טענות רבות וארכניות על אופן חישוב הפיצוי המוסכם, ועד כמה שהוא סביר, צפוי ו"נוח לבריות", וכן כי החייב יכול להלין אך ורק על עצמו לעניין התארכות הזמן והצטברות הריבית. עיקר טענתן של המשיבות היא כי בעוד שאת הפיצויים המוסכמים יש לחשב מיום חתימת החוזה, הרי החיוב בהשבה קם רק כאשר נדחה ערעורו של החייב בעליון, כשבע שנים לאחר מכן. לפי דרך חישוב זו, אכן, החוב כלפיהן גדול הרבה יותר מאשר חובן כלפי החייב. טענות סף של המשיבות: 9. העניין אינו מתאים להידון בבימ"ש לפירוק, שכן הוא דורש בירור עובדתי מורכב. 10. משיבה 1 טוענת כי מכיוון שהמחתה זכויותיה לבלו-צור, אין המבקש רשאי לטעון נגדה, אלא אך ורק כנגד האחרונה (בלו צור טוענת להיפך, אולם בפועל, שתי המשיבות פועלות בקשר הדוק ביניהן. המנהל המיוחד, מאידך, רוצה לחייבן ביחד ולחוד). 11. דיון בטענות המקדמיות: א. הטענה כאילו העניין אינו מתאים להידון בבימ"ש לפירוק הינה מופרכת על פניה. אין במקרה דנן כל בירור עובדתי מסובך, ואף מחלוקת עובדתית רבת משקל אין בו. מדובר בשאלה משפטית גרידא, שניתן לפתור אותה במסגרת בקשה למתן הוראות. ב. ס' 6 לחוק המחאת חיובים אוסר על המחאת חיוב בידי החייב בלא הסכמת הנושה. היות וגם חיוב ההשבה החוזית הינו חיוב הנופל לגדר החוק דנן, ושלפרד (המשיבה 1) הינה זו שחתמה על החוזה מול החייב, הרי אין כל ממש בטענתה כאילו עליו לפנות לבלו-צור. לעניין טענת המנהל המיוחד כי יש לחייב את שתי החברות ביחד ולחוד: נטל ההוכחה מוטל על המנהל המיוחד, שכן החייב חתם על החוזה מול שלפרד, שילם לה את הכספים, ושמע ממנה את הודעת הביטול כאשר לא עמד בתשלום. יתכן, כי בלו-צור היתה "מקורבת" ושיתפה פעולה, אולם לא נראה כי בנסיבות המקרה דנן הוכחה יריבות חוזית מספקת בינה לבין החייב. הכרעה לגופו של עניין: 12. לגופה של הכרעה; ביטול חוזה הוא ביטולו כאילו לא היה מעולם, להבדיל מהפסקתו. אקט הביטול הוא המקים חיובי השבה. ההכרה בביטול בביהמ"ש (להבדיל מביטול בסמכות ביהמ"ש, כמו ביטול לפי ס' 14(ב) לחוק החוזים) הינה אך ורק דקלרטיבית, קרי, פסק דינו של העליון קבע כי שפלרד נהגה כשורה כאשר ביטלה את החוזה, ולא יוצר את הביטול מכאן ואילך. לכן, מיום הביטול קם החיוב בהשבה. לעניין מועד תקומת החובה לשלם פיצוי מוסכם: פיצוי מוסכם הוא פרי ההפרה. לכן, נראה כי לא סביר לחייב בריבית קצוצה למפרע, מיום חתימת החוזה, אשר יכול להיות קודם בשנים רבות. בלא להכריע האם פיצוי מוסכם הנושא ריבית עצומה המסוגלת להכפיל אותו פעמים רבות תוך שנים מעטות הינו סביר, ובאילו נסיבות הוא סביר, הרי שלצורך המקרה דנן, די להכריע כי פיצוי מוסכם הנושא ריבית קצוצה למפרע, לא מיום ההפרה אלא מיום חתימת החוזה, יוצר למעשה חיוב לא קצוב, שלא ניתן ליחס לאיש ידיעה על שיעורו ביום חתימת הסכם (שכן איש לא יודע מתי תבוא הפרה), ועשוי ליצור חיוב עצום ולא צפוי, שאין כל יחס סביר בינו לבין נזקי ההפרה, וככזה דינו ביטול בידי ביהמ"ש לפי הסיפא של ס' 15א לחוק התרופות. לכן, הסכום יכול לשאת הצמדה מיום חתימת החוזה, אולם הריבית הגבוהה, שהינה ריבית "עונשית" במובהק, יכולה לקום רק ממועד ההפרה. בעניין זה, נטל ההוכחה לגבי מועד ההפרה הוטל על המשיבות. בהעדר מידע מדוייק ומוכח על מועד ההפרה, מועד דרישת התשלום וכ"ו, יש לקבוע כי מועד ההפרה הינו המועד בו ביטלו המשיבות את החוזה. 13. יוצא מכך, כי חיוב ההשבה והפיצוי המוסכם, שניהם חיובים קצובים וידועים, אשר קמו באותו זמן. מכאן, שחל קיזוז ביניהם - ודי בכך לקבל את טענת המנהל המיוחד. 14. טענת המנהל המיוחד לפיה כי יש לאכוף ריבית גבוה (לפי מנגנוני החוזה השונים) לטובת החייב, בשל העובדה כי במועד הקיזוז נוצרה יתרה לטובתו אשר לא שולמה: אין לערוך היקש מסעיפים בחוזה הקובעים פיצוי מוסכם לעניין פיצוי על ההשבה, אשר אינה מוזכרת בו כיוצרת מנגנון ריבית מיוחד. לעניין זה, אין לשכוח כי החייב לא דרש את ההשבה, אלא קיווה להמשיך בחוזה עד ליום מתן פסק-הדין החלוט על ידי בית המשפט עליון. כמו כן, אין להתעלם מכך כי הוא, עדיין, הינו מפר החוזה. לכן, הרעיון כי יתעשר ע"ח המשיבות הוא בלתי נסבל. על כן: א. עד למועד הפס"ד החלוט - הסכום צריך לשאת הצמדה בלבד. ב. ממועד הפס"ד החלוט - הסכום צריך לשאת הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית, שכן אז, ורק אז, קם חיוב חד-משמעי למשיבות לשלם את הסכום ההשבה. הוצאות: המשיבות נקטו בהליך ארוך, תוך נסיון להתעשר על חשבונו של חייב המצוי בהליכי כינוס, והערמת קשיים לא מבוטלים על המנהל המיוחד ועל הכנ"ר. כל זאת, תוך הארכת ההליך, אי שיתוף פעולה עם המנהל המיוחד (לראיה, ה"לך ושוב" בו נקטו עם המנהל המיוחד זמן רב), והעלת טענות סרק מקדמיות בכדי להאריך את ההליך. לכן, יש לחייב את המשיבות, ביחד ולחוד, בהוצאות בסכום נכבד. אני מחייבת את המשיבות שלפרד ובל-צו כ"א לשלם למנהל המיוחד הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ש"ח בצרוף מע"מ צמוד מהיום ועד ליום התשלום בפועל. חוזהבניההסכם בניית בית