פסק דין 1. התובע החל לעבוד באגד תחילה כשכיר, (לדבריו - מ-1962), ומיום 1.5.66 כחבר אגד. 2. באפריל 1980 נחשד התובע בשימוש חוזר של כרטיסים משומשים של אגד, נחקר, והודה בחשדות. החוקרים הודיעו לתובע כי יתלוננו במשטרה וייפתח נגדו תיק פלילי, ולדבריו, שוכנע לחתום על התפטרות מאגד ועל כתב שחרור - בשל הלחץ האדיר שהופעל כלפיו, והמצב הנפשי הקשה בו היה נתון, כאשר לא ניתן לו להתייעץ עם עורך דין. 3. לטענתו, נשללו ממנו זכויותיו הסוציאליות אשר צבר במשך 18 שנה, וזאת על פי תקנון אגד שהוא חוזה אחיד מקפח. 4. התובע טוען כי סמך תחילה על אגד ועל קרן הגמלאות של אגד (להלן - הקרן) כי קביעת הכספים המגיעים לו - נכונה. בכל מקרה, לא סבר שיש באפשרותו לשנות מקביעה כלשהי שנקבעה ע"י אגד והקרן. 5. התובע טוען כי ידע שיש כסף שיקבל כשיגיע לגיל הפנסיה, ולכן לא חשב שיש דחיפות בגבייתו. רק בשלב מאוחר, משהבין שלא יקבל את המגיע לו - הגיש את התביעה. 6. התובע טוען שהיה הסכם בינו לבין אגד, לפיו על אגד להפריש לו לקרן 13.5% ואח"כ 14.33%, ועליו להשתתף ב5%-. אגד מסרבת לשלם לו כל אותן הפרשות שהתחייבה להפריש - בניגוד להיגיון, שכן הכספים הם כספיו, וחלק מהמשכורת שהיה אמור לקבל. על כן הוא תובע שאגד תחזיר לו כל מה שהפרישה בעבורו לקרן, וכן פיצויי פרישה שהצטברו בגינו, אותם מקבלים כל העובדים הפורשים. 7. התובע מסתמך בתביעתו על ע"א 1831/93 וע"א 1795/93. 8. בתביעתו מבקש התובע את הסעדים הבאים: א. להצהיר כי כל המסמכים עליהם חתם - בטלים ומבוטלים, ולחלופין - שהם חוזה אחיד ומקפח; ב. להצהיר על בטלות תקנות 12, 16, 21, 29, 46 ו47- של תקנות ההתאגדות של קרן הגמלאות של אגד. (להלן - תקנון הקרן); ג. לחייב את אגד ואת הקרן לשלם לו פיצויי פרישה ו/או את הסכומים שאגד שילמה לקרן בעבור התובע, דהיינו - את חלק אגד שאגד שילמה לקרן לטובת התובע; ד. להצהיר כי התובע זכאי למלוא פיצויי הפרישה שנצברו בקרן, להשבה ריאלית של כספים ששילם התובע בעצמו לקרן כחבר, וכי התובע, בת זוגו וילדיו יהיו זכאים בחייו לגימלת פרישה בגובה תקופת הזכאות שנצברה בקרן, ובמותו - לקצבת שארים לפי סעיפי התקנון המתייחסים לחבר שנפטר; ה. להצהיר כי כל מסמך עליו חתם התובע - בטל מעיקרו בשל חתימה תחת כפיה, לחץ, וניצול חולשה - הנוגדים את תקנות הציבור ואת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו; ו. לחייב את אגד להפריש לקרן את חלקה הנדרש למימון יציאת התובע לגמלאות, לחייב את אגד להעניק לתובע כרטיסי נסיעה חופשית, ואת יתר התנאים להם זכאי כל גמלאי באגד; ז. לחייב את הקרן לשלם לתובע גמלה ככל גמלאי של אגד לאחר שתקבל את ההפרשות הנדרשות מאגד ומן התובע - כל אחד מהם את חלקו; ח. להצהיר כי זכותו של התובע לצאת לגמלאות כגמלאי של אגד המקבל גימלה מהקרן ולחייב את אגד והקרן לאפשר זאת; ט. לחלופין, אם בית המשפט יקבע כי אין התובע זכאי לגימלה, אזי מתבקש בית המשפט לחייב את הקרן לשלם לתובע את כל הכספים שהופקדו אצלה בכל תקופת חברותו באגד, הן את אלה ששולמו ע"י אגד והן אלה ששולמו ע"י התובע, וזאת בערכם הריאלי; י. להצהיר כי התובע, בת זוגו וילדיו יהיו זכאים בחייו לגימלת פרישה בגובה תקופת הזכאות, ולקצבת שאירים - הכל לפי הסעיפים המתייחסים לחבר אגד שהלך לעולמו; י"א. להחזיר לתובע פרמיה ממוצעת שהוא זכאי לה בהתאם לעבודתו, ונלקחה ממנו בגניבה או בעורמה; י"ב. לשלם לתובע הפסדים והוצאות שהיו לו בגין שימוש בתחבורה ציבורית, ממועד הגשת התביעה. 9. הן הקרן והן אגד טענו בכתבי הגנתן טענה מקדמית של התיישנות, שכן התובע סיים חברותו בקרן ובאגד ביום 28.4.80 והגיש תביעתו רק ביום 9.12.98, לאמור למעלה מ18.5- שנה מיום סיום החברות. 10. התובע הקדיש חלק ניכר מסיכומיו כדי לשכנע שלא חלה התיישנות בעניינו, וזאת בנימוקים הבאים: א. שיקולי הצדק; ב. תכלית התנאים הסוציאליים לאפשר הימשכות חייו בהגיעו לפנסיה; ג. מניעת הטלת העובד כמעמסה על קופת הציבור עם יציאתו לפנסיה; ד. שלילת זכויות סוציאליות מנוגדת לתקנת הציבור ולחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק; ה. שלילת זכויות סוציאליות גורמת לחוסר שוויון בין חברים צעירים לוותיקים באגד ומפלה ביניהם; ו. חוסר תום לב וגזל כלפי התובע; ז. חוק ההתיישנות, תשי"ח1958-, (להלן - חוק ההתיישנות), צריך להתפרש בצמצום ולפי שינויים חברתיים החלים עם הזמן; ח. התיישנות היא טענה פרוצדורלית, אינה פוגעת בזכות עצמה, ויש לשמור על איזון עדין בין השניים. ט. מחיקה על הסף מחמת התיישנות - שוללת את זכות בעל הדין להביא עניינו בפני בית המשפט, לברר את השאלה המהותית שבמחלוקת, ומנוגדת לתחושת הצדק; י. התובע לא ויתר על קבלת כל המגיע לו, ולא ידע מה מגיע לו, שכן נאמר לו עם פרישתו כי יקבל את כל הזכויות; י"א. התובע לא ידע שיש לו סיכוי לשנות ממה שהוחלט לגביו, או מהתקנון של אגד ושל הקרן, או ממסמכים שחתם עליהם; י"ב. לתובע התברר שהוא יכול לתבוע את הקרן ואת אגד - מכך שקרא בעיתון על ההליך לגבי חבר אגד יוסף יעקב - שפוטר מאגד; י"ג. לא חל כאן הקושי של שמירת הראיות שהוא אחת העילות לחוק ההתיישנות, שכן ממילא מדובר בקרן הפועלת לטווח ארוך, לתשלומי פנסיה לחברים המגיעים לגיל הפנסיה; י"ד. לא חל כאן הכלל שהשהייה ארוכה של הגשת התביעה - מוכיחה ויתור, מה גם שהתובע לא ויתר מעולם על זכויותיו; ט"ו. אגד והקרן התעשרו שלא כדין מהחזקת כספי התובע, ועושות רווח בלתי חוקי על חשבונו; ט"ז. הכספים שמחזיקות הקרן ואגד - הושגו בתרמית, והתרמית התגלתה בתוך תקופת ההתיישנות, כאשר התובע שמע על פסק הדין הנוגע ליוסף יעקב. י"ז. היחסים בין התובע לאגד ולקרן - הם יחסי נאמנות, ובתור שכאלה - לא חלה עליהם התיישנות. י"ח. היחסים בין התובע לאגד ולקרן הם יחסי שליחות בקשר לזכויות הגמלאות של התובע, ואגד והקרן הפרו את השליחות. י"ט. מועד תחילת ההתיישנות צריך להתחיל רק משנודע לתובע כי אגד והקרן נהגו עמו בתרמית (סעיף 7 לחוק ההתיישנות). כ. לחלופין, מדובר בהתיישנות שלא מדעת כי העילות המהוות את עילת ההתיישנות - נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו, ואף בזהירות ראויה - לא יכול היה למנען. רק כשנודע לו מחברים שיש כספים המגיעים לו וכי הוא יכול לתבעם - נפתחה בפניו הדרך לתקוף את התקנונים ולהגיש את התביעה (סעיף 8 לחוק ההתיישנות). רק משניתן פסק הדין בעניין יוסף יעקב ובוטלו הסעיפים המקפחים - נתברר לתובע לראשונה כי באפשרותו לתבוע את זכויותיו. קודם לכן - לא חשב שיש לו סיכוי לכך. כ"א. אגד והקרן העלימו מהתובע במתכוון ובמודע כי הוא יכול לקבל מהקרן גם את החלק שהופרש בעבורו ע"י אגד לקרן, וכי לא קיבל חלק זה. הדבר נודע לו לראשונה רק כאשר הוחלט שסעיפי התקנון - מקפחים. כ"ב. מעצם העובדה שהקרן ואגד שילמו ליוסף יעקב כספים - יש לראות הודאה בזכאות חברי אגד, ביניהם התובע, לזכויות סוציאליות שתחילה הן סירבו להכיר בהן. כ"ג. מדובר בעילת תביעה נמשכת, שכן החזקת כספי התובע היא בחזקת עילת תובענה נמשכת. יש כאן מעשי גזל שונים ומתמשכים לאורך שנים, ואי-השבת הכספים לתובע מולידה עילת תובענה חדשה מדי יום ביומו, כל עוד נמשך מצב העניינים הפוגע בתובע. (סעיף 89 לפקודת הנזיקין). כ"ד. משקבעו בתי המשפט כי הסעיפים המקפחים בתקנוני אגד והקרן - בטלים, הם בטלים מלכתחילה ואין אגד והקרן רשאיות לטעון טענת התיישנות בגינם. כ"ה. "משקבע בית המשפט כי התקנון והתקנות הם חוזה אחיד מקפח לא יחול חוק ההתיישנות". כ"ו. הקרן היא קופת גמל לפי תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל) תשכ"ד1964-, עליה לנהוג כשאר קופות הגמל, ולכן לא יחול על התביעה חוק ההתיישנות, שכן אין סעיף כזה בשום קופת גמל. כ"ז. על תנאים סוציאליים ועל קרן פנסיה - לא חלה טענת התיישנות. כ"ח. אילו היה כספו של התובע מופקד בבנק ולא בקרן - לא הייתה נטענת טענת התיישנות. אגד הכריחה את התובע להיות חבר בקרן, ואין זה מקנה יתרון לאגד ולקרן לעשות בכספי התובע ככל העולה על רוחם. 11. הקרן ואגד דוחות אחת לאחת בסיכומיהן את טענות התובע כנגד ההתיישנות. 12. אומר כבר בשלב זה כי טענת הקרן ואגד בנושא ההתיישנות - מקובלות עלי, ולא אחזור על כל נימוקי הדחייה במלואם, אלא בקצרה בלבד. 13. חוק ההתיישנות מגדיר בסעיף 1: "תובענה" - הליך אזרחי לפני בית משפט". 14. א. בסעיף 5 לחוק ההתיישנות נקבע כי תקופת ההתיישנות בתביעות שאינן מקרקעין - היא 7 שנים. ב. חוק ההתיישנות איננו עושה אבחנה בין תביעות חוזיות, נזקיות, או תביעות אחרות כלשהן - פרט לתביעות במקרקעין, לגביהן יש תקופת התיישנות אחרת. ג. לעניין התיישנות ביחסי נאמנות (שהתובע טוען לקיומם) נקבע כי בישראל חל על יחסי נאמנות - דין התיישנות הכללי של 7 שנים. (ע"א 3322/95 גמזו נ' גושן, פד"י נ'(4) 520, 526; ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פד"י נ'(5) 216, 219). ד. אי לזאת, תהא ההגדרה שמגדיר התובע את תביעותיו ככל שתהא - עדיין הן נופלות לתחום סעיף 5 לחוק ההתיישנות, ותקופת ההתיישנות שלהן היא 7 שנים. 15. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". היום שבו נולדה עילת התביעה, היא היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע. מיום זה מתחילת תקופת ההתיישנות לרוץ. (ד"נ 32/84 עיזבון וויליאמס ז"ל נ' ישראל בריטיש בנק (לונדון), פד"י מ"ד(2) 265, 271). 16. התובע ידע שהיחסים בינו לבין אגד, ובינו לבין הקרן - הסתיימו ב28.4.80- או לכל המאוחר ב1.5.80-; הוא ידע שקיבל סכום סופי באותה עת ושלא קיבל פנסיה בכל עת לאחר מכן; הוא ידע שקיבל החזר כספים מן הקרן בסך 84,563 ש"ח; (עמ' 10-8 לפרטיכל). העובדות המהותיות היו ידועות, איפוא, לתובע עוד בשנת 1980, ולמרות זאת לא הגיש תביעה במשך 7 שנים מאז, ובפועל הגיש את התביעה רק ב1998-, לאמור יותר מ18.5- שנה מאז התגבשות העובדות המהוות את עילת התביעה. 17. העובדות המגבשות את עילת התביעה - לא הוסתרו מהתובע, הן היו מונחות לפניו בגלוי, אלא שהוא סבר באותה עת, ובכל עת לאחר מכן עד מתן פסקי הדין בעניין יוסף יעקב - כי אין באפשרותו לתבוע יותר ממה שקיבל, נוכח קיומם של תקנוני אגד והקרן - מכוחן קיבל את אשר קיבל. 18. כל עוד לא פסק בית המשפט כי סעיף 16 ח' לתקנון אגד וסעיף 33 לתקנון הקרן (שנוסחיהם זהים) - בטלים מחמת היותם תנאי מקפחים בחוזה אחיד (וזה היה לכל המוקדם ב1993- בפסק הדין בה"פ 298/92 (מחוזי ירושלים) - לא ידעו גם אגד והקרן כי סעיפים אלה ייחשבו בעתיד על ידי בתי המשפט כמקפחים. על כן, אפילו הפעילו אגד והקרן נגד התובע ב1980- סעיפים אלה שבוטלו ב1993- - לא ניתן היה לראות בכך אז משום חוסר תום לב, גזל במודע, הטעייה, תרמית וכיוצא באלה, כפי שטוען התובע. 19. גם סעיף 8 לחוק ההתיישנות לא עומד לתובע, שכן סעיף זה, הדן ב"התיישנות שלא מדעת", קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". כאמור לעיל, כל העובדות היו ידועות לתובע ב1980-, ולא הועלמו מעיניו ולא נעלמו מעיניו, והוא בחר שלא להגיש תביעה לבית המשפט בטענה כי סעיפי התקנונים על פיהם נשלל חלק מזכויותיו - הם סעיפים מקפחים ובטלים, כפי שעשה יוסף יעקב. על כן גם לא יכולה להתקבל טענת התובע כי לא הגיש תביעה בתוך תקופת ההתיישנות - משום שלא ידע שיוכל לשנות משהו. 20. האופציה שעמדה ליוסף יעקב, אשר תבע את אגד ואת הקרן, בה"פ 298/92 הנ"ל, וזכה כי בתי המשפט (המחוזי והעליון) יפסקו כי שני הסעיפים הספציפיים האמורים בתקנוני אגד והקרן - בטלים, עמדה גם לרשות התובע אילו הגיש תביעתו תוך 7 שנים מיום התגבשות עובדות עילתו. 21. מכל מקום, טעות בהבנת התובע את אפשרויותיו, טעות במסקנות התובע, או טעות בפרשנות המשפטית של התובע - אינן עילות שלא התגבשו, ואין סעיף 6 לחוק ההתיישנות - חל עליהן. 22. טענת התובע כי הודיית הקרן ואגד בהליך אחר, של תובע אחר, מההווה הודאה בקיום זכותו לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות - אינה יכולה לעמוד, שהרי כל הליך והליך - לגופו, והודיית אגד והקרן לגבי תובע אחד, אין משמעותה הודאתן לגבי זכות התובע שנסיבותיו שונות מנסיבות התובע בתובענה האחרת. 23. טענת התובע כי מדובר בחוב מתמשך מיום ליום, כל עוד אגד והקרן מחזיקים בכספיו, ולכן לא חל עליו חוק ההתיישנות - היא טענת סרק, שהרי אילו התקבלה טענה זו על-ידי בית המשפט, לעולם לא הייתה חלה התיישנות על חוב כלשהו. 24. הסיבות לחקיקת חוק ההתיישנות עליהן הצביע התובע - אינן רלבנטיות לענייננו. גם אם במקרה הנדון אין בעיה של נזק ראייתי, או של מסקנה בדבר ויתור (ואינני באה לקבוע קביעות עובדתיות בנדון), משהוחק חוק ההתיישנות - הוא חל על כל תובענה שהוגשה לאחר מועדי ההתיישנות הקבועים בחוק, ואם הנתבע עותר למחיקה או דחייה על הסף מחמת התיישנות בהגשת התביעה - אין בתי המשפט בוחנים אם יש נזק ראייתי, אם יש להסיק ויתור מן ההשהייה, אם התובע צודק בתביעתו, וכל טענות כיוצא באלה שטען התובע. 25. האיזון העדין בין זכויות התובע לזכויות הנתבע נשמר כאשר התובע מגיש תביעתו תוך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, שאינה קצרה כלל ועיקר. גם אם במקרים ספציפיים חורג תובע פלוני במידה קלה מתקופת ההתיישנות בשל טעמים טובים (למשל: היה בשבי, היה חולה מאד וכד'), ובית המשפט יתבקש לאזן את האינטרסים בין הצדדים - אין זה המקרה שלפנינו בו התובע המתין 18.5 שנה בהגשת תביעתו, ללא הצדק כלל, פרט לסברתו שאין לו סיכויים לקבל יותר משקיבל, עד שגילה את פסק הדין בעניין יוסף יעקב. 26. התובע טוען כי לא ויתר על קבלת כל המגיע לו, אלא שאין תימוכין לטענה זו בכל התנהגותו: בעת קבלת הכספים המגיעים לו - לא חתם תחת מחאה. שתיקתו ארוכת השנים מצביעה על ויתור על מה ש"חשב", כביכול, שמגיע לו. וכי מה אורך התקופה הסבירה שנתבע צריך להבין ממנה שהתובע ויתר על מה שהוא חושב בסתר לבו שמגיע לו? האם גם אחרי 30 שנה או 50 שנה ניתן לטעון העדר ויתור מצד מי שלא גילה דעתו בשום צורה שהיא שאינו מוותר על תביעתו? 27. מדברי התובע עצמו אנו למדים כי התובע לא סבר במהלך כל השנים שהכספים "שלו", שאגד והקרן מחזיקות בהם - מוחזקים על ידיהן בתרמית, וגילה את ה"תרמית" רק לאחר ששמע על פסק הדין של יוסף יעקב. 28. התובע טען כי בית המשפט קבע כי התקנונים של אגד והקרן הם חוזה אחיד מקפח, ועל כן לא יחול עליהם חוק ההתיישנות. בית המשפט אכן קבע כי התקנונים האמורים הם חוזה אחיד, אך לא קבע כי הם מקפחים ולכן הם בטלים. כל שקבעו בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בעניינו של יוסף יעקב הוא - כי סעיף ספציפי אחד בכל אחד מהתקנונים - הוא סעיף מקפח, ולכן הוא ספציפית בטל. אין בכך כדי לקבוע כי כל התקנון הוא מקפח, וכי כל התקנון בטל. אגב, אילו נקבע כי כל התקנון של אגד וכל התקנון של הקרן - בטלים - לא היה לתובע בסיס כלשהו לתבוע על פיו מה שהוא תובע כאן, שהרי תביעתו מבוססת על התקנונים האמורים. 29. התובע טוען כי אגד הכריחה אותו להיות חבר בקרן לעניין זכויותיו הסוציאליות, אלא שטענה זו אין לה מאומה עם טענת ההתיישנות. יתר על כן, התובע אינו יכול לבחור לו את הטוב בכל עולמות הזכויות הסוציאליות שאינן מחויבות מכוח החוק, שהרי כל מעביד יכול להחליט על זכויות סוציאליות שונות מאלו הניתנות על ידי מעבידים אחרים, ואין האחד משליך על האחר. הזכויות הסוציאליות הניתנות לחבר אגד על פי התקנון - בסך הכל טובות מאלו הניתנות על ידי מעבידים אחרים. כדי שאגד תוכל לעמוד בזכויות הסוציאליות שהתחייבה לתת לחבריה על פי תקנונה - הקימה אגד את הקרן שנותנת את הזכויות לחברי אגד בשיטת "גב אל גב" להתחייבויות אגד. לא הייתה, איפוא, אפשרות מעשית שהתובע יהיה חבר אגד, ושזכויותיו הסוציאליות יובטחו במקום אחר, כמו בנק למשל. 30. די בכל אלה כדי למחוק או לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. 31. למרות שיש לדחות או למחוק את התביעה על הסף מחמת התיישנות כאמור, אתייחס בכל זאת גם לטענות לגופו של עניין, מפאת כבוד הצדדים. 32. אין מחלוקת בין הצדדים כי תקנון אגד ותקנון הקרן - הם חוזה בין אגד והתובע והקרן והתובע - לפי העניין, וכל זכות שהתובע תובע ממי מהם - נובעת מאותו תקנון. אלמלא התקנונים האמורים - אין לתובע זכויות פנסיה וזכויות פיצויי פרישה כפי שהוא תובע בתביעה זו. 33. מפסקי הדין שניתנו בנדון, ובמיוחד פסקי הדין בה"פ 298/92 יוסף יעקב נ' אגד וקרן הגמלאים של אגד שניתן ביום 16.2.93 (מחוזי - י-ם) על-ידי כב' השופטת דורנר, (להלן - פס"ד דורנר), ובערעורים עליו בע"א 1795/93 ו1831/93- בפני חמישה שופטים של בית המשפט העליון בראשות כב' הנשיא ברק, שפסק הדין בהם ניתן ביום 31.12.97, (להלן - פס"ד העליון), ברור כי תקנון אגד ותקנון הקרן - הם חוזים אחידים. 34. לא כל חוזה אחיד- הוא חוזה מקפח, ובפועל יש חוזים אחידים שהם דווקא חוזים מיטיבים, הנותנים לצד בהם - יותר זכויות מהמקובל. 35. עם זאת אפשרי שבחוזה אחיד (אפילו יש בו סעיפים מיטיבים במיוחד) יהיו תנאים מקפחים, ולגבי תקנון אגד ותקנון הקרן אכן קבעו פס"ד דורנר ופס"ד העליון כי סעיף 16 ח' לתקנון אגד וסעיף 33 לתקנון הקרן (שנוסחיהם זהים) - הם תנאים מקפחים בחוזה אחיד, ובתור שכאלה - הם בטלים. 36. אין צריך לומר שקביעה זו חלה רק על הסעיפים האמורים - ולא על התקנונים בכללם, ואין ללמוד מפסק דין דורנר ופסק דין העליון - גזרה שווה לגבי סעיפים אחרים בתקנון אגד ובתקנון הקרן. 37. סעיפים 16 ח' לתקנון אגד ו33- לתקנון הקרן דנים במקרה של פקיעת חברותו של חבר באגד מחמת הוצאתו מאגד, או אם עבר עבירה אשר בגינה רשאית הייתה אגד להוציאו מאגד בהתאם לתקנונה, אולם אגד הסכימה שיצא מאגד - ובמקרה זה לא יהיו החבר או שאיריו זכאים לפיצויי פרישה ולגמלאות. 38. חמישה שופטים שדנו בנושא זה (שופטת ביהמ"ש המחוזי וארבעה משופטי בית המשפט העליון) ראו בתוצאה האוטומטית של הפסד כל הגמלאות ופיצויי הפרישה של מי שמוצא או יוצא מאגד בתנאים המפורטים באותם סעיפים - משום תנאי מקפח בחוזה אחיד, ואילו כב' השופט טירקל ראה בתוצאה זו תקנה הסותרת את תקנת הציבור. 39. כל השופטים הדגישו את חוסר השוויוניות וחוסר הסבירות של תנאי זה, המפלה לרעה את מי שיש לו ותק רב יותר, לעומת מי שוויתקו מועט. 40. אין פסק דין דורנר ופסק דין העליון עוסקים כלל בנושאים שלפנינו. 41. לעומת זאת, דווקא פסק הדין של כב' השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור בת"א 237/93 (מחוזי - י-ם) יוסף יעקב נ' אגד וקרן הגמלאות של אגד (המצורף כנספח א' לסיכומים שהגישה הקרן) (להלן - פסק דין שידלובסקי) עוסק בתחום עיסוקנו, לגבי אותו תובע שהיה התובע בפסק דין דורנר. 42. בפסק דין שידלובסקי דן בית המשפט בזכותו של אותו תובע - יוסף יעקב - עליו ניתנו פסק דין דורנר ופסק דין העליון - לקבל גימלה מהקרן ופיצויי פרישה. אותו יוסף יעקב עבד באגד 28 שנים, מהן - 22 כחבר אגד והוצא מאגד בהיותו בן 49 שנה. תביעתו לקבל גימלה מהקרן או סכום העולה על הסכום שקיבל מהקרן פי נוסחת ההסדר בסעיף 46 א' לתקנות הקרן - נדחתה. לעניין פיצויי הפרישה נקבע לגביו כי מאחר שהפר את המשמעת ולא נהג בדרך המקובלת ובתום לב בעבודתו - אינו זכאי לפיצויי פרישה מלאים, אולם מאחר שכבר שילם במשרתו בעבור מעשיו, וגם נדרש לשלם קנס לאגד - ישולמו לו דמי פרישה מוקטנים בסך 40,000 ש"ח במקום 61,406 ש"ח. 43. עניינו של יוסף יעקב אינו דומה כלל לעניינו של התובע, שלא עמד בקריטריון וותק ולא עמד בקריטריון גיל - לקבלת גימלה בעת עזיבתו את אגד. יוסף יעקב היה מבוגר מהתובע, ועבד באגד הן כשכיר והן כחבר הרבה יותר זמן מאשר התובע, ואפשרויותיו לצבור זכויות סוציאליות אחרי עזיבתו את אגד - קטנות משל התובע. 44. יוסף יעקב הוצא מאגד בעל כורחו ואילו התובע בחר מרצונו לעזוב את אגד - כדי שלא יועמד לדין. אם אכן התובע היה כה בטוח בחפותו כפי שניסה להציג לבית המשפט (מישהו שתל לו כרטיסים משומשים!?) - היה עליו לעמוד לדין ולזכות בהכרעת דין מזכה. 45. בין כך ובין כך, גם אותו יוסף יעקב שהתובע נאחז בו להשגת תביעתו - לא קיבל גימלה, ואין סיבה שהתובע יקבל גימלה. 46. יתר על כן, אם התובע סבר ב1980- כי הוא זכאי לגימלה בהגיעו לגיל הפנסיה - לא היה עליו לקחת את כספו מהקרן, אלא להשאירו שם עד הגיעו לגיל הפנסיה. משנטל התובע את הכסף שניתן לו מן הקרן - ממילא אין לו עוד זכות לקבלת גימלה מהקרן, ולכל היותר הייתה לו תביעה לקבלת כספים שלטענתו מגיעים לו עוד מהקרן ומאגד - אילו היו מגיעים לו כספים כאלה, ואילו הגיש את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות. 47. בעת עזיבת התובע את אגד - לא היה התובע זכאי לגימלה, הן מחמת גילו הצעיר והן מחמת העדר ותק מספיק, ועל כן אין כל יסוד לתביעת התובע שהקרן תשלם לו גימלה. בעניין זה טופל התובע ככל חבר אגד אחר העוזב את אגד בגילו ובויתקו של התובע. 48. התובע קיבל מהקרן בעזיבתו את אגד ואת הקרן - לא רק את הסכומים שהוא שילם לקרן, אלא גם את התשלומים שאגד שילמה לקרן, בניכוי הסכומים הקבועים בסעיף 13 בתקנון הקרן, כמו כל חבר אגד העוזב את אגד בגילו ובויתקו של התובע. הסכומים המנוכים לפי סעיף 13 לתקנון מכל עובד, כוללים דמי ביטוח לאומי על פי חוק הביטוח הלאומי, אחוז מסוים לחשבון גימלאות לאלמנות, יתומים, ונכים, ואחוז מסוים לעתודה לפרישה לפי סעיף 16 ה' לתקנון ולקרן פיצויי פרישה לפי סעיף 21 ד' לתקנון. התובע הפריש לקרן 5% ממשכורתו וקיבל בעזיבתו 11.8% ממשכורתו. 49. יצוין כי גם הצעת תיקון תקנון אגד ותקנון הקרן בעקבות החלטת בית המשפט העליון בעניינו של יוסף יעקב (שככל הנראה טרם התקבלה) (נספח ו' לסיכומי התובע), קובעת כי חבר שעוזב את אגד מרצונו - יקבל החזר זכויות מלא מהקרן ולא יהיה זכאי לפיצויי פרישה. החזר הזכויות מהקרן כולל את הפרשותיו ואת הפרשות אגד (שבתוכן גם רכיב הפיצויים) בכל שנות חברותו בקרן, על פי נוסחת ערכי הפדיון של האוצר. עינינו הרואות, כי גם לפי התיקון המוצע - לא יהיה החבר הפורש ביזמתו זכאי לפיצוי פרישה, והדבר תואם את חוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג1963-, המחייב תשלום פיצויי פיטורין למי שפוטר ולא למי שהתפטר ביזמתו, כפי שהתפטר התובע כדי להימנע מהבאתו לדין. 50. תביעת התובע לפצותו בגין שימוש בתחבורה ציבורית מאז פרישתו מאגד - אינה מובנת כלל, שהרי בחר מרצונו לעזוב את אגד, ואין הוא חבר אגד או גימלאי של אגד מאז פרישתו. 51. אלמלא היה מקום לדחות את התביעה מחמת התיישנותה המובהקת (18.5 שנה מיום התגבש העילה), היה מקום לדחותה לגופו של עניין. 52. התוצאה היא - התביעה נדחית. 53. התובע ישלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין לכל אחת מן הנתבעות בסך 30,000 ש"ח + מע"מ. חוזהתקנון אגדשאלות משפטיותמסמכיםאגדחוזה אחיד