פסק דין 1. התובעת ובעלה (להלן: "ה"ה גורפל") מכרו את דירתם, וביקשו להשקיע את התמורה שקיבלו מהמכירה. ה"ה גורפל ניהלו בעבר בעצמם פקדון ניירות ערך, ולאחר מכן נוהל תיק ניירות ערך שלהם ע"י מנהל תיקים, שהם לא היו שבעי רצון ממנו. ה"ה גורפל פנו, לכן, למי שהיה מנהל מועדון הברידג' בו הם למדו ברידג', הנתבע 1 (להלן:"לובינסקי"), על מנת שהוא ישקיע וינהל עבורם את כספם. לטענת ה"ה גורפל, הכסף נועד לקניית דירה נוספת עבורם ועבור משפחתם, ולכן ביקשו מלובינסקי שכספם יושקע "באופן סולידי". 2. ה"ה גורפל פתחו חשבון בנתבע 2 (להלן: "בל"ל"), וייפו את כוחו של לובינסקי לפעול עבורם בחשבון זה. הכסף הושקע ע"י לובינסקי בשוק המעו"ף, באופן שלא זו בלבד שהכסף לא שמר על ערכו, אלא שבחשבון התובעת נוצרה יתרת חובה. 3. בנוסף, מתוך הסך שהועבר לחשבון התובעת, הועבר ע"י לובינסקי סכום של 311,300 ש"ח לחשבון הפרטי של לובינסקי בנתבע 3 (להלן: "בנק המזרחי"). העברה זו הינה בעיקרה נשוא התביעה נגד הנתבעים 2 ו3-, כאשר התובעת טוענת כי בשל רשלנותם של הבנקים התאפשרה העברה זו, שהיתה עשויה להמנע לו היו הבנקים נוהגים כדין. התביעה נגד הנתבע 1 3. הנתבע 1, מר לובינסקי, ייוצג בשלבים הראשונים של הדיון על ידי עורך דין, וייצוגו הופסק במהלך ההוכחות. הנתבע 1 לא הגיש סיכומים מטעמו. לכן, ומכוח תקנות 157 ו160- ד' לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מקבלת את התובענה נגדו כמבוקש בכתב התביעה, ומחייבת אותו לשלם לתובעת את הסכום הנתבע במלואו. להלן יידונו פעולותיו של לובינסקי רק ככל שהן מתייחסות ומשליכות על תביעת התובעת כנגד הנתבעים 2 ו3-. התביעה נגד נתבע 2 - בל"ל 4. מסיכומי ב"כ התובעת עולה כי קיימות מספר טענות עיקריות של התובעת כנגד בל"ל. א. טענות המתייחסות להעברת הסכום של 311,300 ש"ח מחשבון התובעת לחשבון הפרטי של לובינסקי בבנק המזרחי. ב. טענות ביחס לסכום העמלות שנגבה בחשבון. ג. טענות בגין יתרת החובה בחשבון. ד. טענות לגבי חובת בל"ל להשיב לתובעת סך של 100,000 ש"ח, סכום אותו נדרשה התובעת להפקיד בחשבון ביום 30.1.95 בניסיון להציל את כספי השקעתה. ה. טענות לגבי אחריות בל"ל לנזקי התובעת עקב הניהול הרשלני של תיק ההשקעות שלה ע"י לובינסקי. טענות אלה יידונו בפירוט להלן. העברת הסך של 311,300 ש"ח לחשבון לובינסקי בבנק המזרחי 5. על מנת לבחון את אחריותו של הבל"ל להעברת הסך האמור לחשבון לובינסקי, יש לברר מספר שאלות עובדתיות ומשפטיות. 6. ראשית, יש לברר האם היה לובינסקי רשאי, מכוח ייפוי הכוח שנתנה לו התובעת, להעביר כספים מחשבונה לחשבון אחר כלשהו. אני סבורה כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית. בס' 6 לייפוי הכוח שנחתם ע"י התובעת במעמד פתיחת החשבון בבל"ל (מוצג 4 למוצגי בל"ל) נאמר כי "...כל חיוב או העברה אחרים מהחשבון והפקדון (עפ"י הוראת מנהל התיקים, ר.ר.) לא יבוצע אלא בהסכמת הלקוחות בכתב". אין חולק כי התובעת לא הסכימה בכתב להעברת כספים מהחשבון בבל"ל לחשבון בבנק המזרחי, לכן, לכאורה חרג לובינסקי מהסמכתו בייפוי הכוח. 7. ב"כ בל"ל בסיכומיהם טוענים, כי יש לפרש את ייפוי הכוח לאור מוצג 5 למוצגי בל"ל - טופס בקשה לביצוע פעולות באמצעות הטלפון, מסמך שנחתם ע"י התובעת ולובינסקי ביום פתיחת החשבון. מטופס זה עולה, כי התובעת הביעה את הסכמתה העקרונית לכך, כי לובינסקי יוכל לבצע בחשבונה גם העברות כספים ופעולות לטובת צד ג'. 8. אני סבורה כי ככל שקיימת סתירה בין שני המסמכים, יש לפרשה לאור כוונת הצדדים ואומד דעתם, כפי שהם משתקפים ממכלול ההסכמים ביניהם, וכפי שעולה מהתכלית העסקית הסבירה של העסקה ביניהם. 9. לאור האמור לעיל, אני סבורה כי אין לפרש את ייפוי הכוח כאילו הותר בו ללובינסקי להוציא כספים מחשבון התובעת בלא הסכמתה בכתב. התובעת סמכה אמנם על לובינסקי ונתנה בו אמון רב מאוד. אולם, האמון של התובעת בלובינסקי נבע מהנחתה כי הוא אדם המוכשר להשקיע את כספה באופן המיטבי עבורה. לצורך השקעה כזו, שכרה התובעת את שירותיו. ההסמכה שנתנה התובעת ללובינסקי היתה אמנם רחבה, אך יש לפרש אותה, לאור האמור לעיל, כמוגבלת לפעילות בחשבון שנפתח על ידיה, ובהשקעות הכספים שהופקדו בחשבון זה. אין מקום לפרש את ההסמכה באופן רחב יותר, שמשמעותו שהתובעת הסכימה לאפשר ללובינסקי גם להוציא כספים מהחשבון ללא הסכמתה בכתב, שכן עניין זה איננו חלק טבעי ואינטגרלי מהמטרה לשמה נוצר הקשר בין התובעת ללובינסקי. 10. לכן, יש לפרש את ההסכמים בין הצדדים כך, שהתובעת אפשרה ללובינסקי לבצע פעולות טלפוניות בשמה בחשבון, אך לא ניתן ייפוי כוח ללובינסקי להעביר כספים מהחשבון בלא אישורה של התובעת לכך בכתב. מתן אישור להעברת כספים מהחשבון מגדיל את הסיכון לו חשופה התובעת, ואינני סבורה כי התובעת בקשה לקחת על עצמה סיכון נוסף כזה. עדויות העדים מטעם בל"ל מחזקות מסקנה זו. העדה גב' אלמוזלינו מטעם בל"ל, העידה כי יפוי הכח שניתן למנהל תיקים בבנק הוא רק לביצוע פעולות בורסאיות, וכי הסבירה לתובעת כי לובינסקי לא יוכל למשוך כספים מחשבונה לצרכיו הפרטיים, למעט עמלות שהוא רשאי לקחת על סמך יפוי הכח (ר' עמ' 3 לפרוטוקול מיום 17.10.99, שורות 15-20, 24-25). עד נוסף מטעם בל"ל, מר חיים, העיד כי עפ"י יפוי הכח אסור היה ללובניסקי להוציא כסף מהחשבון לגורם אחר, וכי לכל משיכה ומשיכה מחשבון התובעת לחשבון בבנק אחר נדרשה הסכמה של התובעת, "אני לא יודע אם זה ספציפי אך זה צריך להיות בכתב" (ר' עמ' 14 לפרוטוקול מיום 14.12.99 שורות 18-25). 11. מכאן, שמאחר שלא ניתנה הסכמה בכתב של התובעת להעברת הכספים מהחשבון, לא היה בל"ל רשאי להעביר את הכספים לחשבון אחר. 12. יוער כי לובינסקי טען בביהמ"ש כי ההעברה לחשבון בבנק המזרחי היתה לגיטימית, שכן היה מדובר ב"חשבון מפצל", כמצויין בס' 7 לייפוי הכוח. בסיכומי בל"ל לא חזרו ב"כ בל"ל על הטענה. יוער בקצרה כי אכן אין מקום לטענה. ראשית, ס' 7 לייפוי הכוח מתייחס להעברה מחשבון מפצל לחשבון הלקוח ולא להפך. בנוסף, מחומר הראיות עולה, כי חשבונו הפרטי של לובינסקי בבנק המזרחי אליו הועברו הכספים, לא היה "חשבון מפצל". כך העיד מר צובל מבנק המזרחי (עמ' 6 לפרוטוקול 14.12.99), וכך אף עולה מעדות לובינסקי עצמו, אשר הודה כי החשבון בבנק המזרחי לא נפתח מלכתחילה כ"חשבון מפצל", ונעשו בו פעולות כגון משיכת שיקים לצרכיו האישיים של לובינסקי, שאסור היה לו לבצען בחשבון מפצל (לובינסקי מודה בחקירתו בהקשר זה כי "היום אני יודע שטעיתי"). כן יוער שלא הוכחה טענת לובינסקי (וטענת בנק המזרחי), כי הכספים הועברו ע"י לובינסקי לחשבון בבנק המזרחי על מנת להשקיעם עבור התובעת. טענה זו נסתרת מדבריו של לובינסקי עצמו, המודה שמשך שיקים מהחשבון בבנק המזרחי לצרכיו האישיים, בלא שהיה לו כל מעקב מסודר בקשר לכך, ובלא שהחזיר אי פעם כספים מחשבונו בבנק המזרחי לחשבון התובעת בבל"ל (ר' עמ' 18 לפרוטוקול יום 7.1.99). 13. ב"כ בל"ל טוענים עוד בסיכומיהם, כי מחומר הראיות עולה כי לובינסקי אמר לפקידת בל"ל הגב' לאמוזלינו, שהעברת הכספים הינה לחשבון של התובעת בבנק המזרחי, וכי העברה כזו הינה שגרתית לחלוטין ב"חשבון מנוהל", ונועדה על מנת לאפשר ללקוח למשוך כספים מהחשבון המנוהל. לכן, מאחר שבל"ל האמין בתום לב כי הכספים מועברים לחשבון התובעת, אין להטיל עליו אחריות. אינני מקבלת טענה זו. וודאי שמי שמעביר כספים שלא כדין לחשבונו הפרטי לא יודיע על כך במפורש לפקיד הבנק ממנו הוא מבקש לבצע את ההעברה. טבעי שמי שרוצה לבצע העברה כזו, ינסה להפיס את דעתו של פקיד הבנק באמצעות אמירת אי אמת - כגון באמצעות אמירה שהחשבון אליו מועברים הכספים הוא חשבונה של התובעת. 14. לכן, בל"ל לא היה רשאי לסמוך על דבריו של לובינסקי כדי להכשיר את ההעברה, והיה עליו לנהוג בהתאם לייפוי הכוח, ולא לאפשר ללובינסקי לחרוג מהוראותיו, רק על סמך דבריו של לובינסקי עצמו, ובלא אישור כתוב, כנדרש, מהתובעת. המקרה דנן הוא בדיוק המקרה המעיד על כך, כי יש אכן צורך באישור כתוב של בעל החשבון, ואין להסתפק בדברי מיופה הכוח. 15. עוד טענו ב"כ בל"ל, כי בל"ל היה רשאי להניח כי החשבון אליו הועברו הכספים הינו אכן חשבונה של התובעת, שכן עפ"י הנוהג הבנקאי, אם היה חוסר התאמה בין שם הלקוח לבין מספר החשבון, יודיע בנק המזרחי על אי ההתאמה, יחזיר את הזיכוי ולא יבצע אותו. אינני מקבלת טענה זו. אינני סבורה כי בל"ל היה רשאי לאפשר ללובינסקי לחרוג מייפוי הכוח שנחתם לו, רק על סמך ההנחה שבנק המזרחי יחזיר את הזיכוי במקרה של אי התאמה בין שם בעל החשבון הנעבר לבין מספר החשבון. אני סבורה כי לטענה זו תהיה השלכה בעת הדיון בחלוקת האחריות בין הבנקים, בהמשך פסק הדין, אולם אין בה כדי לפטור את בל"ל מאחריותו שלו כלפי התובעת. 16. טענה נוספת שעלתה בהקשר זה הינה כי פקיד בל"ל, מר אורי כהן, דווח לתובעת החל מחודש נובמבר 94 ועד לסוף תקופת ניהול החשבון על מצב התיק, לרבות מצב ההעברות. מהטענה משתמע כי התובעת ידעה על ההעברות והסכימה להן, או לפחות לא הביעה התנגדות בדיעבד לביצוען. טענה זו מסתמכת על שיחת טלפון בין העד מטעם בל"ל, מר כהן, לבין פקידה בשם נדווה בבל"ל (שלא העידה), כשלדברי מר כהן, היתה התובעת בלשכתה של אותה נדווה בעת השיחה הנ"ל. כן מתבססת הטענה על כך שהתובעת יכלה לקבל מידע מלא על המתרחש בחשבונה באמצעות עיון בניירת, ומשלא עשתה כן יש לראותה כמי שהסכימה לפעולות הנתבע 1 בחשבון, ובכלל זה להעברת הכספים. 17. אני סבורה כי לא הוכחה הסכמה בפועל של התובעת להעברת הכספים לחשבון בבנק המזרחי. אמנם, התובעת הודתה כי שיחה שלה עם הפקידה נדווה אכן התקיימה. אולם, אינני סבורה שניתן להסתמך על ההבנה של העד מר כהן באמצעות שיחה שהוא היה "עד שמיעה" לה דרך הטלפון, כשהוא אינו יכול להיות משוכנע שהתובעת שמעה והבינה את כל פרטי השיחה בינו לבין נדווה, וכי היא הסכימה להעברת הכספים מחשבונה לחשבון לובינסקי בבנק המזרחי. אינני סבורה גם כי ניתן להסתמך על זכרונו של העד מר כהן ביחס לפרטי השיחה, ביחס לדברים שנאמרו על ידו לנדווה, ביחס לדברים שהוא שמע את נדווה אומרת לתובעת, וביחס לתגובת התובעת לכל אחד מאותם דברים - כאשר העד העיד בשנת 99 על שיחה שנערכה מספר שנים קודם לכן, ושלא היתה לה חשיבות מיוחדת מבחינתו. אינני מקבלת גם את עדותו של לובינסקי בהקשר זה, שאיננה אמינה בעיני. 18. ככל שהדברים נוגעים לאפשרות של התובעת לברר את מצב החשבון ולהוודע על ההעברות - אין בדברים אלה כדי לשלול את אחריות בל"ל, אלא לכל היותר יש בהם כדי לבסס קיום של רשלנות תורמת של התובעת, נושא שיידון להלן. 19. סיכומה של נקודה זו, בל"ל אחראי כלפי התובעת להעברת הכספים מחשבונה לחשבון לובינסקי בבנק המזרחי, תוך חריגה מייפוי הכוח שנתנה התובעת ללובינסקי, חריגה שהבנק היה מודע לה, או צריך להיות מודע לה. סכום העמלות שנגבה בחשבון 20. התובעת טוענת כי מתוך סכום של 674,905 ש"ח שהופקדו בחשבון, חוייב החשבון בעמלות בשיעור 148,783 ש"ח, וזאת לאחר שסך של 311,300 ש"ח נגזלו מהחשבון והועברו לבנק המזרחי. לטענתה, בהתחשב בעובדה כי עמלות אלה נצברו תוך תקופה של 3 חודשים בלבד, מדובר בסכום חריג. לטענתה, על בל"ל היתה מוטלת חובה להזהירה ביחס לכך. על הבנק היה להודיע לה מראש כי לובינסקי יהנה מעמלות בנוסף להשתתפותו ברווחיה, וכן על כך כי הבנק יהיה זכאי לשליש מסכום העמלות. כן היה על הבנק להתריע לאחר ביצוע הפעולות ע"י לובינסקי, כי מדובר בעניין חריג, ואולם הבנק לא עשה כן, בין היתר, שכן אף לו היה אינטרס בכך שיבוצעו פעולות רבות בחשבון. 21. אני סבורה כי אין לקבל את טענת התובעת כנגד בל"ל בהקשר זה. ראשית, אינני סבורה כי התובעת הוכיחה כי העמלות היו בשיעור "מוגזם". 22. התובעת הסתמכה, לצורך הוכחת עניין זה, בעיקר על חוות דעתו של המומחה מטעמה, מר אמיר (ר' עמ' 42 שורות 12-16 לעדות התובעת). לעניין זה מקובלות עלי טענות ב"כ בל"ל בסיכומיהם, ואני סבורה כי אין די בחוות דעתו של המומחה כדי להוכיח שהעמלות שנגבו היו מוגזמות. 23. העמלות נגבות עפ"י מספר הפעולות המבוצעות, וכדי להוכיח ששיעור העמלה הוא מוגזם, על התובעת היה להוכיח כי לובינסקי בצע פעולות מיותרות, שמטרתן היתה רק לגבות עמלה. לו היו הפעולות - פעולות חיוניות שמטרתן הגדלת הרווחים עבור התובעת, הרי מדובר בפעולות סבירות ולגיטימיות. 24. המומחה התייחס בחוות דעתו לעמלות בצורה בלתי מפורטת (ס' 10 לחוות הדעת). בחקירה הנגדית לא יכול היה להשיב מהו אחוז העמלות שנגבה (עניין שהוא מהותי לצורך בחינת השאלה האם העמלות הן בשיעור "מוגזם"), ואף לא זכר את החלוקה בין הבנק לבין לובינסקי (ר' עמ' 7 לישיבת 7.1.99). עניין זה מתווסף לחוסר אמינותו הכללי של המומחה, אשר סרב לשתף פעולה בחקירתו הנגדית, וענה בצורה תוקפנית ומתחמקת על רוב השאלות שנשאל. 25. כן אינני מקבלת את טענת התובעת לפיה היא לא היתה מודעת לכך כי הבנק ולובינסקי יתחלקו בעמלות שהבנק יגבה כתוצאה מהפעולות בחשבון. הסיבה לכך הינה כי עניין זה צויין במפורש בייפוי הכוח שנתנה ללובינסקי (ס' 9 ליפוי הכוח), כאשר התובעת העידה כי קראה את ייפוי הכוח שכן "זהו מסמך חשוב מאוד" (עמ' 39 לפרוטוקול). 26. ככל שהדבר נוגע לעמלות, אכן קיים אינטרס של הבנק שעומד בסתירה לאינטרס של הלקוח (דבר הנכון לגבי כל חשבון המנוהל ע"י הבנק עבור לקוחו). עם זאת, אינני סבורה כי במקרה דנן הוכח שהבנק הפר חובותיו כלפי התובעת ככל שהדבר נוגע לעמלות שנוצרו כתוצאה מפעולותיו של לובינסקי. אינני סבורה כי הוכח שבמהלך שלושת החודשים בהם התנהל החשבון, על הבנק היה להסב את תשומת ליבה של התובעת לכך שהפעילות של לובינסקי בחשבון הינה חריגה מבחינת היקפה. 27. הסיבה לכך הינה, ראשית, משום שלא הוכח כי מדובר היה בהיקף חריג של פעולות. שנית, פעולותיו של לובינסקי שבגינן נצברו העמלות, היו פעולות במסגרת יפוי הכוח שניתן ע"י התובעת ללובינסקי. אכן, ההלכה הפסוקה הכירה בכך כי יתכנו נסיבות חריגות בהן תוטל אחריות על בנק, חרף היות פעולות השלוח במסגרת ייפוי הכוח שניתן לו (ר' דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' פרוסט קוסטמן פד"י מז', 31 וכן ע"א כחולי נ' בנק ברקליס דיסקונט 636/89 מה(3) 265). אולם, בעניין פרוסט קוסטמן הנ"ל, דובר בנסיבות שונות וחריגות הרבה יותר מהנסיבות כאן, שרק בשלהן החליט בית המשפט להטיל אחריות על הבנק. דובר בלקוח שהיה בקשר קבוע עם הבנק ביחס לחשבונותיו האחרים בבנק - בעוד שבחשבון שנוהל ע"י מיופה כוחו, בוצעו פעולות חריגות ביותר (כגון שעבוד נכסים של הלקוח לטובת חובות של אחרים), בלא שהלקוח היה מודע לכך, ובלא שהוא אי פעם התייחס לכך במסגרת קשריו הקבועים עם הבנק. בענייננו, וככל שהדבר מתייחס לעמלות, הנסיבות הן, כאמור, שונות. 28. בנוסף, בסוף חודש מאי 95 פנה פקיד בל"ל אל התובעת על מנת לדון עמה במצב החשבון. בשלב זה כבר לא היתה בשיחה תועלת, אולם קיומה מעיד על כך כי הבנק לא הזניח את ענייניה של התובעת, וכעבור תקופה מסוימת (לא ממושכת - כ3- חודשים), פנה אליה. אינני סבורה כי יש לזקוף פניה זו לחובת הבנק. להפך, יש בה כדי להעיד, כאמור, על כך כי הבנק לא הזניח את ענייניה של התובעת, וכי מקץ תקופה לא ממושכת, אכן הפנה תשומת לבה למתרחש בחשבונה. טענות לגבי יתרת החובה בחשבון 29. לטענת ב"כ התובעים, עפ"י יפוי הכח, לובינסקי היה רשאי לבצע פעולות, בתנאי שלא יהיו כרוכות בחיוב החשבון בסכומים חורגים מהסכומים שבחשבון, בצירוף מסגרת אשראי אם אושרה כזו. כיוון שלא ניתנה לחשבון מסגרת אשראי כלשהי, לא היה יפוי כח ללובינסקי להכניס את החשבון ליתרת חובה כלל. עפ"י הטענה, בל"ל היה צריך להיות ער לכך שהחשבון הופך להיות ביתרת חובה, ולהאיר את עיניה של התובעת בנדון. משלא עשה כן, הפר את חובת הזהירות והנאמנות כלפי התובעת. על כן, טוען ב"כ התובעת, כי יש לבטל כל יתרת חובה הנובעת מסגירת תיק ההשקעות. יצוין כי בל"ל הגיש תביעה כנגד התובעת בגין יתרת חובה זו, והליך זה הוקפא עד קבלת פסק דין בתיק זה. 30. ב"כ בל"ל העלו שתי טענות עיקריות בענין זה. האחת, כי על פי יפוי הכח מוענק לבנק פטור מוחלט מכל אחריות במקרה של חריגה ממסגרת האשראי. הטענה השניה היא, כי יש לדחות את טענת התובעת לאור הנסיבות אשר הביאו להווצרות יתרת החובה בחשבונה. לטענת ב"כ בל"ל, יתרת החובה בחשבון התובעת, נוצרה עקב כשלון ההשקעה באופציות המעו"ף, שהתובעת הסכימה שירכשו עבורה ע"י לובינסקי. 31. אני סבורה כי מייפוי הכוח שנחתם ע"י התובעת עולה, כי אכן סמכותו של לובינסקי הוגבלה על ידיה לביצוע פעולות שאין בהן כדי ליצור יתרת חובה בחשבון (מעבר למסגרת האשראי שלא היתה קיימת). בסע' 5 ליפוי הכח נקבע - "מנהל התיקים רשאי לבצע את כל הפעולות הנזכרות בסעיף 2 לעיל, ובלבד שהפעולות אינן כרוכות בחיוב החשבון בסכומים החורגים מהסכומים שבחשבון, בצירוף מסגרת האשראי אם אושרה כזאת, ללקוחות בחשבון". (הדגשה שלי - ר.ר). אני סבורה כי לאור סעיף זה, לא היה בל"ל רשאי לאפשר ללובינסקי לבצע פעולות בשם התובעת ה"כרוכות בחיוב החשבון בסכומים החורגים מהסכומים שבחשבון" - היינו להכניס את החשבון למצב בו הוא עלול להיות ביתרת חובה. יוער כי אינני סבורה כי בס' 15 ליפוי הכוח יש כדי לשנות את המסקנה הנ"ל, שכן לובינסקי לא חרג מ"הוראה כלשהי" של התובעת, אלא חרג מתנאי מפורש בייפוי הכוח, שתוכנו היה ידוע לבל"ל. 32. ב"כ בל"ל טענו עוד, כי יתרת החובה בחשבון נוצרה נוכח אופי הפעילות הספקולטיבי בשוק המעו"ף, ועקב פקיעת אופציות, והפסדים שנגרמו לתובעת כתוצאה מכך. עפ"י הטענה, משחתמה התובעת על המסמך נ3/ - בו הסכימה לביצוע פעולות בשוק המעו"ף - היא היתה מודעת לסיכון שבפעולות אלה, ולנזק שעלול להגרם כתוצאה מהן. 33. אינני מקבלת טענה זו. גם בהנחה שהתובעת הסכימה כי לובינסקי יבצע עבורה פעולות בשוק המעו"ף ללא כל הגבלה, עדיין נותרה ההגבלה הבסיסית שהגבילה התובעת את לובינסקי בייפוי הכוח, הגבלה שמשמעותה כי מבחינת בל"ל, גבול הסיכון שהתובעת הסכימה לקבל על עצמה הוא הסיכון של אובדן כל הכסף שהתובעת אפשרה ללובינסקי להשקיע עבורה, אך לא מעבר לכך. 34. כלומר, לאור ייפוי הכוח, בל"ל היה יכול לאפשר ללובינסקי להשקיע את כספה של התובעת, ולבצע בו כל פעולה שהיא, ובלבד שפעולה כזו אינה כרוכה בחיוב החשבון ביתרת חובה. מאחר שפעולות בשוק המעו"ף עשויות להיות כרוכות בהפסדים מעבר להשקעה הראשונית, הרי שגבול סמכותו של לובינסקי היה להשקיע בשוק המעו"ף, באופן שאם יווצרו הפסדים - הם יביאו את החשבון לכל היותר למצב מאופס, אך לא למצב של מינוס. 35. טענה נוספת של בל"ל מתייחסת לעדותו של העד מטעם בל"ל, מר כהן, אשר העיד כי בשלב מסוים יזם שיחה עם התובעת, ובה דיווח לה על מצב החשבון, והציע לה לשקול את סגירת הפוזיציות על מנת למנוע הפסדים נוספים, שיגרמו ליצירת יתרת חובה בחשבון. התובעת העידה כי בינואר 95 אמר לה לובינסקי כי "נכון לעכשיו יש 100 פוזיציות פתוחות, ואם הבנק יסגור אותן, נגיע לאפס" (ר' עמ' 34 לפרוטוקול מיום 18.10.98 שורה 8-10). במועד זה התובעת לא ביטלה את ייפוי הכוח של לובינסקי, ולא סגרה את הפוזיציות, אלא נתנה ללובינסקי סכום נוסף של 100,000 ש"ח, לטענתה, על מנת "להציל את התיק". לטענת התובעת, במועד זה כמו בכל המועדים האחרים, התובעת היתה סבורה כי שווי התיק אינו יכול לרדת מאפס (ר' עמ' 34-35 לפרוטוקול מיום 28.10.98) וכך העיד אף בעלה, מר גורפל (עמ' 13-14 לפרוטוקול מיום 28.10.98). 36. אני סבורה כי העובדה שהתובעת השקיעה סכום נוסף של 100,000 ש"ח, אין בו כדי להוכיח שהתובעת ויתרה על התנאי בייפוי הכוח, לפיו החשבון לא יוכל להיות ביתרת חובה. מקובל עלי כי התובעת האמינה כי ההפסד המקסימלי שיכול להגרם לה הוא הפסד כל כספה - ובכלל זה אף הסכום הנוסף של 100,000 ש"ח. לכן גם דרשה התובעת מלובינסקי בטוחה על הסכום הנוסף של 100,000 ש"ח שלובינסקי התחייב להשיב לה (ר' עדותו בעמ' 21 לפרוטוקול מיום 7.1.99, שורות 16-23 לפרוטוקול). 37. התנהגותה של התובעת - הן בשיחה עם מר כהן והן בהשקעה הנוספת בסך 100,000 ש"ח, עולה בקנה אחד עם הנחתה, כי אינה מסכנת סכומי כסף מעבר לסכומים שהשקיעה. לא מצאתי, כאמור, בחומר הראיות אינדיקציה שדי בה כדי לקבוע כי התובעת ויתרה על התנאי בייפוי כוחו של לובינסקי, שכך נקבע בו. 38. סיכומה של נקודה זו - בל"ל אפשר ללובינסקי לחרוג מסמכותו על פי ייפוי הכוח שנתנה לו התובעת, בכך שאפשר לחשבון התובעת לצבור יתרת חובה. מאחר שבל"ל ידע על החריגה של לובינסקי מהרשאתו, אין פעולותיו של לובינסקי בחריגה מההרשאה מחייבות את התובעת כלפי הבנק (ר' ס' 6 ב' לחוק השליחות). 39. התובעת טענה עוד כי על הבנק להשיב לתובעת את הסך של 100,000 ש"ח שהופקד על ידיה בחודש ינואר 95, על מנת שהפוזיציות לא יסגרו באותו מועד. לטענת התובעת, הבנק קיבל את הכסף, אך במקום לשמרו בפקדון, הוא השתמש בו לכיסוי יתרת החובה שנוצרה בחשבון - יתרת חובה שאסור היה לבנק להרשות שתווצר. 40. ב"כ בל"ל טוענים בהקשר זה בסיכומיהם כי טענה זו של התובעת מהווה הרחבת חזית אסורה. לגופו של עניין נטען, כי הסכום הנ"ל הופקד תוך תיאום וסיכום בין התובעת לבין לובינסקי, על מנת לכסות את החשיפה בחשבון באותה עת (ולאו דווקא את יתרת החובה). כן צויין כי לובינסקי השיב לתובעת סך 25,000 ש"ח מתוך הסכום של 100,000 ש"ח. 41. אני סבורה כי אין לחייב את בל"ל להשיב לתובעת את הסך של 100,000 ש"ח. הסך הנ"ל הופקד ע"י התובעת, לטענתה שלה, כדי למנוע את סגירת הפוזיציות ע"י בל"ל, סגירה שמשמעותה היתה שהחשבון יגיע ל0-. לטענת התובעת, היא השקיעה את הסכום הנ"ל, על מנת להציל את תיק ההשקעות. מאחר שהתובעת הפקידה את הסכום הנ"ל בחשבון, הוא הפך לחלק מההשקעה בחשבון. לכן, ייפוי הכוח שניתן על ידי התובעת ללובינסקי, כלל את האפשרות של לובינסקי לבצע כל פעולה גם בסכום זה- עד ל"איפוסו". 42. הפסד הסכום הנ"ל אינו דומה, לכן, להכנסת החשבון ליתרת חובה. הפקדת הסכום הנ"ל נדרשה כדי שאם ההשקעה באופציות לא תעלה יפה, והתובעת תדרש לרכשן, יהיה כסף בחשבון כדי לאפשר זאת. כך אכן קרה, ונעשה שימוש בסכום שהופקד - וכפי שבואר לעיל, אין מדובר בחריגה מיפוי הכוח שניתן ע"י התובעת ללובינסקי. הטענה בדבר אחריות בל"ל לנזקי התובעת עקב הניהול הרשלני של תיק ההשקעות שלה ע"י לובינסקי 43. התובעת טענה כי בל"ל היה צריך להזהיר אותה מפני אופן ניהול התיק ע"י לובינסקי, ומשלא עשה כן - הוא אחראי לנזקים שנגרמו לה בשל כך. לטענת התובעת, תיק ההשקעות שלה נוהל בצורה "נפשעת", על פי חוות הדעת מטעמה שלא נסתרה, והראיה לכך הינה כי בסופו של דבר נציג בל"ל אכן הזמין אותה לשיחה בקשר לכך, אלא שזה היה כבר מאוחר מידי. ב"כ בל"ל טוענים כי טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, וכן כי יש לדחות אותה גם לגופה. 44. אני סבורה שיש לדחות את טענת התובעת בהקשר זה. ראשית, אכן מדובר בהרחבת חזית מעבר לנטען בכתבי הטענות. בנוסף, גם לגופו של עניין, אינני סבורה כי ככלל יש להרחיב אחריות של בנק כלפי לקוחו, לחובה של בדיקה ופיקוח על פעולות שנעשות עבורו במסגרת ייפוי כוח שנתן הלקוח למנהל תיקים מטעמו. 45. אינני סבורה שבל"ל יכול היה לדעת על ההנחיות שנתנה התובעת ללובינסקי לטענתה, ביחס לאופן השקעת הכספים. גם בהנחה שנכונה טענת התובעת כי הנחתה את לובינסקי להשקיע את הכספים בצורה סולידית - בל"ל לא ידע אודות הנחיה זו. כל שבל"ל ידע, ויכול היה לדעת, הוא שמנהל התיקים מטעם התובעת משקיע עבורה כספים שלה בצורה שהינה עתירת סיכון, ושבסופו של דבר לא עלתה יפה. בל"ל יכול היה ורשאי היה להניח שלובינסקי פועל באופן בו הוא פועל בהתאם להנחיות התובעת ובתיאום עימה, ואין מקום לחייבו להניח שהשקעה עתירת סיכון כזו בהכרח חורגת מיפוי הכח ואינה בהסכמת התובעת . 46. בנסיבות כאלה, ובניגוד לנסיבות החריגות של פסה"ד בעניין פרוסט קוסטמן (שתוארו לעיל), לא ניתן לקבוע כי בל"ל חייב היה לבחון את השקעות מנהל התיקים לגופן, או להניח כי הלקוח דרש כי כספו יושקע בצורה "סולידית". הרחבה כזו של חובת הבנק עולה בהרבה על החובה שהוטלה על הבנק בפס"ד פרוסט קוסטמן, על נסיבותיו הקיצוניות והמיוחדות. לכן, אני דוחה את התביעה בראש נזק זה. טענות התובעת כלפי בנק מזרחי 47. לטענת התובעת (ולטענת בל"ל), גם בנק המזרחי אחראי להעברת הכספים מחשבון התובעת לחשבונו האישי של לובינסקי בבנק המזרחי. התובעת טוענת כי קיים נוהג רגיל בין בנקים, ביחס להעברות כספים ביניהם. על פי נוהג זה, מחויב הבנק המקבל את ההעברה, לבדוק אם קיימת התאמה בין שם בעל החשבון עפ"י הפרטים הנמסרים ע"י הבנק המעביר, לשם בעל החשבון עפ"י מספר החשבון. זוהי בדיקה פשוטה ביותר הנעשית ע"י הקלדה במחשב. לו היה בנק המזרחי מבצע בדיקה זו, היתה מתבררת לו העובדה, כי קיימת אי התאמה בין זהות מי שרשום בטופס העברת הכספים של בל"ל כבעל החשבון אליו מועברים הכספים (התובעת), לבין בעל החשבון אליו מועברים הכספים בפועל, עפ"י מספר החשבון (לובינסקי). התובעת טוענת, כי בכך שבנק מזרחי לא מנע את הנזק, הוא התרשל כלפי התובעת, והפר את החובה לפעול בזהירות ובתום לב גם כלפי מי שאינו לקוח שלו. 48. בנק המזרחי טען מספר טענות בהקשר זה. לטענתו, התובעת אינה לקוחה שלו, ולכן אין ביניהם יריבות חוזית וגם אין לו חבות נזיקית כלפי התובעת. בנוסף, התובעת ידעה על כל העברות הכספים והסכימה להן. כמו כן, כיוון שהתובעת ידעה שהפעולות בתיק המנוהל הן ספקולטיביות, יש ליחס לה נטילת סיכון. עוד נטען כי לא הוכח נוהג או נוהל המחייב את הבנק הנעבר לבדוק תאום בין מספר החשבון לשם הלקוח. במקרה דנן, הנטל הוא על הבנק המעביר שהתובעת היא הלקוחה שלו, ולכן בל"ל הוא זה שהיה צריך לבצע את כל הבדיקות הנדרשות, כדי למנוע כל נזק שיגרם ללקוחה שלו בביצוע העברת הכספים. כן טענה ב"כ בנק המזרחי, כי לא הוכח שהכספים שהועברו מבל"ל אכן היו מיועדים לחשבון של התובעת, ולא הוכח כי ענין זה הודע לבנק המזרחי. כפי שאפרט להלן, אני סבורה כי לבנק מזרחי קיימת חובת זהירות כלפי התובעת, והוא הפר חובה זו. 49. בפסיקה הוכרה חובת האמון של בנקים כלפי ציבור הלקוחות, והן כלפי הציבור בכללותו. כן גם הוכרה חובת זהירות של הבנק כלפי צד ג' שיכול להינזק ממעשי הבנק (ר' לענין זה ע"א 1570/92 בנק מזרחי נ. ציגלר פ"ד מ"ט (1) 369, וכן ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות נ. צבאח פ"ד מח(2) 573). לפיכך, אני סבורה כי קיימת חובת זהירות של בנק המזרחי כלפי התובעת, בכל הנוגע להעברת הכספים מחשבונה בבל"ל לחשבון לובינסקי בבנק המזרחי. לכן, איני מקבלת את הטענה כי רק בל"ל הוא זה שהיה צריך לבצע את כל הבדיקות הנדרשות כדי למנוע כל נזק שיגרם ללקוחותיו בביצוע העברת הכספים. חובתו של בנק המזרחי נובעת מהעובדה שהתובעת יכלה להינזק מפעולותיו של בנק המזרחי, ובנק המזרחי יכול היה למנוע את נזקיה של התובעת, אף שהיא לא היתה לקוחה שלו. 50. עפ"י ההלכה הפסוקה, נקבעת רמת הזהירות הנדרשת לצורך בחינת קיומה של רשלנות, על פי השוואה בין תוחלת הנזק לבין עלות מניעתו, כאשר הדין מטיל חובת זהירות מקום שעלות המניעה נמוכה יותר מתוחלת הנזק (ר' ע"א 3124/90 סבג נ. אמסלם פ"ד מ"ט (1) 102). בעניננו, הנזק שנגרם הוא העברה אסורה של כספי התובעת ע"י לובינסקי לחשבונו הפרטי בבנק המזרחי. השיקולים שאני סבורה שיש להביאם בחשבון בהקשר זה הינם הקושי או הקלות שבביצוע הבדיקה, הנוהג ביחס לכך בבנקים אחרים, וגודל הנזק במקרה זה - סך של 311,000 ש"ח של כספי התובעת. 51. לטענת התובעת (ולטענת בל"ל), עפ"י הנוהג הקיים בהעברות כספים בין בנקים, הבנק המעביר רושם על גבי הוראת ההעברה את פרטי החשבון המזוכה - ובין היתר, את שם בעל החשבון, סניף הבנק הנעבר, וכן את סכום ההעברה. הוראת ההעברה מועברת דרך מסלקת הבנקים לבנק הנעבר, הבודק את הפרטים אשר מופיעים על גבי מסמך ההעברה. באמצעות בדיקה זו יכול היה בנק המזרחי לגלות כי ישנה אי התאמה בפרטי החשבון המזוכה בין המוטב (התובעת) לבין מספר החשבון (חשבונו של לובינסקי), לפנות לבל"ל אשר סבר (לפי עדות גב' אלמוזלינו) כי הכספים מועברים לחשבון התובעת בבנק מזרחי, וכך היה הנזק נמנע. אין ספק כי מדובר בבדיקה זולה ופשוטה, שעשויה למנוע נזק הן כתוצאה מהעברות שגויות, והן כתוצאה מנסיון למרמה ע"י העברת כספים, כמו במקרה דנן. 52. אני סבורה כי קיומו של הנוהג הנטען בין הבנקים, הוכח. בענין זה העידו מטעם בל"ל גב' אלמוזלינו (ר' עמ' 5 לפרוטוקול מיום 17.10.99 שורה 18 ואילך), וכן מר כהן (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 1.12.99 שורה 22 וכן עמ' 6 לפרוטוקול שורה 9 ואילך). יתרה מזאת, קיומו של הנוהג האמור עולה גם מעדותו של מר צובל מבנק המזרחי. עד זה ניסה, אומנם, לצמצם את היקף הנוהג הנ"ל, ולטעון כי אינו חל בכל העסקאות. מר צובל העיד כי הנוהג קיים בעסקאות בסכום גבוה, וכאשר "הסכום לא מתאים לפעילות הלקוח". העד אף אישר שמטעמים של "פרקטיות ונוחיות", הבנק החליט שבסכומים לא גבוהים לא יבצעו בדיקה של השם. מדבריו אלה של העד עולה כי קיים נוהג של בדיקה בבנק, ובנק המזרחי החליט לצמצמו (ר' עמוד 7,9 לפרוטוקול מתאריך 14.12.99). 53. ב"כ בנק המזרחי טענה בסיכומיה, כי לובינסקי היה לקוח מוכר, שניהל תיקי השקעות רבים לכן, פעילותו נחזית להיות פעילות שגרתית של מנהל תיקים עבור לקוחותיו, ואין תימה שהעברת הכספים לא מעוררת ענין של פקיד הבנק. בהקשר זה העיד מר צובל כי במקרה דנן מספר החשבון של לובינסקי היה מוכר, וכי היה ידוע שהוא מנהל תיקים. ולכן, לו היתה נערכת השוואה, והיו רואים שזה חשבון של לובינסקי ולא מדובר בסכום שהוא חריג, היו מכניסים סכומי הכסף לחשבונו (ר' עמוד 7, 9 לפרוטוקול מתאריך 14.12.99). 54. איני מקבלת טענה זו. אינני סבורה כי בנק המזרחי הוכיח שלו היתה נערכת השוואה, ממנה היה עולה שקיימת אי התאמה בין זהות בעל החשבון שנמסרה לבל"ל, לבין שם בעל החשבון במזרחי, ואף אם היה מסתבר כי מדובר בחשבונו של מנהל התיקים לובינסקי, כי בנק המזרחי היה מתעלם ממידע זה, או כי היה רשאי להתעלם ממנו. אני סבורה כי עפ"י הנוהג הבנקאי שהוכח, המחייב השוואה בין בעל החשבון לבין מספר החשבון, ועפ"י ההשוואה בין תוחלת הסיכון לקלות המניעה של הנזק, על בנק המזרחי היה ליידע את בל"ל על אי ההתאמה, אף כשמדובר בחשבון (פרטי) של מי שמוכר כמנהל תיקים. 55. בנק המזרחי טען עוד, כי לא הוכח שבנק המזרחי ידע שהמוטבת בטופס ההעברה היא התובעת. יוער כי בסיכומי התשובה מטעמו, טוען בל"ל כי ענין זה נזכר לראשונה בסיכומי בנק המזרחי וכי מדובר בהרחבת חזית אסורה. אני אכן סבורה כי מדובר בהרחבת חזית. מכתבי הטענות (ר' סע' 23-24 לכתב ההגנה, סעיפים 8 לכתב ההגנה להודעה צד ג'), מתצהירו של מר צובל ומעדותו, עולה כי טענת בנק המזרחי לא היתה כי לא הועבר לו שם התובעת. הטענה היתה כי אין נוהג בדיקה, ואף אם קיים נוהג כזה, בנסיבות מקרה זה, לא היה חוסר תיאום בין השמות. 56. למעלה מן הצורך אעיר כי הוכח שבדרך כלל מקבל הבנק הנעבר את פרטי בעל החשבון. מר צובל העיד בהקשר זה כי :"נערכת בדיקה של המסלקה הנכנסת, הוא בודק בעיקר את מספר החשבון והכיתוב של השם הוא דבר משני בבדיקה"... וכן העיד כי - "העברות בסכומים גדולים יש בדיקה כפולה ובודקים גם את השם"... מכאן, כי ברגיל מועבר לבנק הנעבר הן מספר החשבון והן השם של בעל החשבון, ואיני סבורה כי בנק המזרחי הוכיח שבמקרה דנן, באופן חריג, לא הועברו אליו הפרטים הנ"ל. 57. בנק המזרחי העלה בסיכומיו טענה נוספת, לפיה, לא ניתן להחזיר העברה שכבר בוצעה לבנק המעביר, גם אם יוכח שהיא שגויה, אלא בהסכמת בעל החשבון (לובינסקי). מכאן, שאף אם היה מתגלה חוסר התאמה בין שם בעל החשבון למספר החשבון, בנק המזרחי לא יכול היה להעביר כספים שהוכנסו לחשבונו של לובינסקי אל גורם אחר, שלא בהרשאתו של לובינסקי. אעיר כי ב"כ בל"ל טענו בסיכומי התשובה, כי טענה זו נטענה לראשונה בסיכומים. מעיון בכתב ההגנה להודעת צד ג' עולה שאין מדובר בהרחבת חזית (ר' סע' 24, 36-37 לכתב ההגנה). לגופה של הטענה, אני סבורה כי אף אם תתקבל טענתו של בנק המזרחי, כי לו היתה מתגלית אי התאמה בין שם בעל החשבון למספר החשבון לא יכול היה להעביר כספים חזרה לבל"ל ללא הרשאת לובינסקי, הרי שעפ"י הנוהג שהוכח כפי שפרטתי בפסק דין זה, חובתו של בנק המזרחי היתה ליידע את בל"ל על אי התאמה זו. הודעה כזו היתה מביאה לידיעת התובעת את ענין העברת הכספים ב"זמן אמיתי", כבר בהעברה הראשונה, כאשר ניתן היה עדין לתקן את הנזק, ואף למנוע העברות נוספות. לפיכך, איני מקבלת טענה זו. 58. מהאמור לעיל עולה כי בנק המזרחי התרשל כלפי התובעת, בכך שלא ערך את ההשוואה בין שם בעל לבין מספר החשבון. בענין זה, אין נפקות לטענה בדבר הסיכון שנטלה על עצמה התובעת בנתינת יפוי כח ללובינסקי לביצוע פעולות ספקולטיביות בחשבונה. כמו כן, כפי שפרטתי לעיל בפסק דין זה, איני סבורה כי הוכח שהתובעת ידעה והסכימה להעברות הכספים. אציין כי לטענת בנק המזרחי, גם אם לא ידעה התובעת בפועל על ההעברות, הוכח כי עצמה עיניה וויתרה על כל טענות לגבי ההעברות, עקב רשלנותה. כן טוען בנק המזרחי, כי מעשיהם ומחדליהם של התובעת, לובינסקי ובל"ל שוללים קשר סיבתי בין בנק המזרחי לבין התובעת. טענות אלה יידונו בפרקים הבאים. 59. סיכומה של נקודה זו: הן בנק המזרחי והן בל"ל אחראים יחד ולחוד לנזקיה של התובעת כתוצאה מהעברת הכספים לחשבון לובינסקי בבנק המזרחי, וזאת בכפוף לרשלנותה התורמת של התובעת, שתידון להלן. רשלנות תורמת 60. לטענת הבנקים, התובעת ובעלה שהינם אנשים משכילים, רואי חשבון במקצועם, ומי שהתנסו בעבר בהשקעות בשוק ההון, הן בעצמם והן באמצעות מנהל תיקים קודם, הפקידו את כספם בידיו של מנהל התיקים לובינסקי, כאשר אף לטענתם, לא טרחו כלל לבדוק מה קורה בחשבון. לפיכך, עפ"י הטענה, ניתן לומר שהתובעת לא נקטה בכל אמצעי זהירות מינימלי בנוגע לשמירה ופיקוח על הכסף אשר הפקידה בידי לובינסקי. לו בדקה התובעת את דפי החשבון, שהיו זמינים לה בכל עת, יכולה היתה לדעת כי בחשבון נעשית פעילות באופציות מעו"ף, וכן כי מועברים כספים מחשבונה לחשבון לובינסקי בבנק המזרחי. 61. לטענת ב"כ התובעת, לתובעת ולבעלה אין ידע והבנה במהלכים בבורסה וניהול תיק השקעות אינו חלק מהכשרתם כרואי חשבון. כן נטען כי התובעת נתנה ללובינסקי יפוי כח מוגבל, ולכן נדרשה ממנה מידת זהירות קטנה יותר. בנוסף נטען, כי התמוטטות התיק ארכה זמן קצר ביותר. מאז הפקדת הכספים ועד ההתמוטטות עברו כ 3- חודשים. באותה תקופה נפגשו התובעת ובעלה עם לובינסקי לפחות פעמיים בשבוע, שאלו אותו על מצב התיק, והאמינו לדבריו. לטענת ב"כ התובעת, כל אדם סביר בנסיבות אלה, היה אף הוא מאמין ללובינסקי, אותו הכירו התובעת ובעלה זה שנים כמורה וחבר שלהם. 62. עפ"י ההלכה הפסוקה, גם לקוח חב חובת זהירות כלפי הבנק, מכח החוזה הקיים בין הצדדים. לכן, כפי שקימת חובת זהירות של בנק כלפי לקוחו, כך יש לבחון האם במקביל קיים אשם תורם של הלקוח (ר' לענין זה פס"ד פרוסט שאוזכר לעיל). כמו כן, ככל שמדובר בפעילות הכורכת בתוכה סיכון רב יותר, כך מוטלת על הלקוח חובה רחבה יותר למנוע את נזקיו. בעניננו- יש לבחון את שאלת האשם התורם הן ביחס לסוגיית העברת הכספים לבנק המזרחי, והן ביחס ליתרת החובה בחשבון בבל"ל. 63. התובעת ובעלה העידו, כי כל הניירת הקשורה לחשבון והמסמכים הבנקאים עמדה לרשותם בכל עת במשרדו של לובינסקי , אולם הם לא טרחו לעיין במסמכים. מר גורפל העיד כי :"אני לא עיינתי בהעתקים שהיו אצל יובל (לובינסקי) משום שהייתי טפש, משום שהאמנתי לבן אדם". (עמ' 8 לפרוטקול מיום 28.10.98 שורות 10-12). כמו כן, טען מר גורפל כי הם לא בקשו מלובינסקי העתקי מסמכים כי "זה לא היה אומר לי כלום, הוא הראה לי תדפיס בגודל תיק המוצגים שהוגש מטעמנו ואמר לי בוא תעיין" . אף לטענת התובעת, לובינסקי אמר לה שיש לו תיק שאפשר לעיין בו - אך היא לא בקשה לעיין (עמ' 40 לפרוטוקול מיום 28.10.98 שורות 15-18). 64. העברת הכספים מהחשבון מבל"ל לחשבון בבנק המזרחי נעשתה במספר העברות. על כן, לו היו התובעת ובעלה מעיינים בדפי החשבון, הם היו מגלים, או יכולים לגלות, כי לובינסקי מעביר כספים לחשבונו הפרטי שלא בהסכמתם מחשבונם, ולמנוע זאת. אף אם היו מגלים זאת בסמוך לאחר העברת מלוא הסכום, יתכן שניתן היה עדין לפנות ללובינסקי ולבנק המזרחי ולמנוע את הנזק. אולם, כפי שהעידו התובעת ובעלה, הם לא טרחו לבדוק ולעיין בדפי החשבון, הן בשל כך שסמכו "בטיפשות" על לובינסקי, והן משום שסברו כי לא יעלה בידם להבין מדפי החשבון מהו מצב החשבון. אני סבורה כי בהתנהגותם זו, התרשלו התובעת ובעלה, ולא נקטו באמצעים שיכלו לנקוט בהם כדי למנוע את הנזק שנגרם להם. כאשר מושקעים כספים שהם (כגרסת התובעת) פרי של 10 שנות עבודה, כשהמטרה של ההשקעה הינה רכישת דירה, יש לצפות כי לכל הפחות יהיה מעקב אחר התנהלות החשבון. עלותו של מעקב בסיסי זה היא נמוכה, והוא מאפשר מניעת נזקים גדולים. יוער עוד, כי בסופו של דבר אכן עיינה התובעת בדפי החשבון וגילתה (בעצמה) את העברות הכספים. 65. יוער בהקשר זה, כי אף בין התקופה שבה התובעת ובעלה הודו כי חששו שלובינסקי מרמה אותם, ועד למועד שבו גילו את ענין העברת הכספים עברה תקופה של 6 חודשים. התובעת העידה כי היא אבדה אמון בלובינסקי כבר ב - 4.95, אך גלתה את ענין העברת הכסף למזרחי רק ב- 11.95 מעיון בדפי החשבון (ר' עמ' 35-36 לפרוטוקול מיום 28.10.98). על כן, אני סבורה, כי בכל הנוגע להעברת הכספים לחשבון בבנק המזרחי, יש ליחס לתובעת ולבעלה רשלנות תורמת בשיעור של 30%. מכאן שביחס להפסדים נשוא העברה זו, חייבים הבנקים יחד ולחוד ב- 70% מנזקי התובעת. 66. כאמור, יש לבחון גם את רשלנותה התורמת של התובעת ביחס להיווצרותה של יתרת חובה בחשבון. לטענת בל"ל, לו היתה התובעת מעיינת בדפי החשבון, היה נודע לה כי נעשות בחשבון פעולות באופציות מעו"ף, אשר יש חשש שיביאו להפסדים, וליתרת חובה בחשבון. אמנם, התובעת התרשלה בכך שלא קראה, לטענתה, את פרטי ההסכם שאיפשר ללובינסקי לבצע עסקאות בשוק המעו"ף, וכן התרשלה בכך שלא עיינה בדפי החשבון. אולם, כפי שציינתי לעיל בפסק דין זה, התובעת נטלה מראש סיכון בהסמכתה את לובינסקי ביפוי הכח עד לאיפוס החשבון, ולא יותר מכך. ענין זה מתייחס גם לאפשרות שיבוצעו בחשבון פעולות בשוק המעו"ף. על כן, איני סבורה כי יש לייחס לתובעת ולבעלה רשלנות תורמת ביחס ליתרת החובה שנוצרה בחשבון, שכן לא הוכח שהיה עליהם להבין, גם לו היו מגלים שלובינסקי פועל בשמם בשוק המעו"ף, כי קיים סיכון של הפסד כספי הגבוה יותר מהסכום הכולל של השקעתם. כאמור, בל"ל אינו חב כלפי התובעת, בקשר לניהולו הרשלני של התיק ע"י לובינסקי, ועל כן אין להתיחס לשאלת רשלנות תורמת של התובעים בענין זה. חלוקת האחריות בין הבנקים 67. בל"ל שלח הודעת צד ג' כנגד בנק המזרחי, בה טען כי אף אם בימ"ש יחליט לחייבו בתשלום בגין כספי ההעברות לבנק המזרחי, על בנק המזרחי להשיב לו כל סכום שישלם מכח פסק הדין. לטענת בל"ל, בנק המזרחי יכול היה לבדוק בקלות את פרטי אי ההתאמה שבין שם התובעת לבין מספר החשבון של לובינסקי בבנק המזרחי, וליידע את בל"ל על אי התאמה זו. פעולה זו יכולה היתה למנוע את כל ההעברות נשוא התביעה, ולכן אשמו של בנק המזרחי הינו הסיבה המכרעת לנזק אשר נגרם לתובעת. על כן, על בנק המזרחי לשפות את בל"ל במלוא הסכום שיחויב לשלם לתובעת ביחס נזק זה. 68. מנגד, טען בנק המזרחי כי ההפרה אשר בלעדיה לא היה נגרם נזק לתובעת ולבעלה, נעוצה בהתנהגות בל"ל ולכן, אין כל קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבין פעולות בנק המזרחי, וככל שהיה קשר כזה, הוא נותק עפ"י סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין. אני סבורה כי אין בהתנהגות של אף אחד משני הבנקים כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של הבנק השני לבין הנזק. 69. המבחן שקבעה הפסיקה לצורך השאלה האם התנהגותו של מזיק אחד ניתקה את הקשר הסיבתי בין התנהגותו של מזיק אחר לבין הנזק הינו, בין היתר, מבחן של צפיות (ר' ע"א 755/76 משמר חברה לשמירה נ. עישא פ"ד ל"ג (2) 656, וכן ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז (1) 113 בנוגע למבחנים נוספים). אני סבורה כי עפ"י מבחן הצפיות, לא ניתק הקשר הסיבתי. בל"ל יכול וצריך היה לצפות רשלנות כגון זו של בנק המזרחי - היינו, לצפות את האפשרות שלא תערך בדיקת התאמה ע"י בנק המזרחי , כפי שאכן קרה. גם בנק המזרחי היה יכול וצריך לצפות את האפשרות שבל"ל יתרשל באופן שבו התרשל בפועל. בנק המזרחי, היה יכול וצריך לצפות אפשרות של קיומה של אי התאמה בין מספר החשבון לבין שם בעל החשבון, ולערוך את הבדיקה - כדי למנוע את התקלה הנובעת מאפשרות זו. אף אחת מהרשלנויות אינה חמורה וחריגה במידה כזו שהיא בלתי צפויה , ולכן אין באף אחת מהן כדי לנתק את הקשר הסיבתי. לכן, איני מקבלת את טענת בנק המזרחי, כי אף אם היה קשר סיבתי בין מעשיו לנזק שנגרם לתובעת, הוא נותק בשל מעשיו של בל"ל. כך, גם אינני מקבלת את טענת בל"ל, כי בשל רשלנות בנק מזרחי נותק הקשר הסיבתי בין מעשיו לבין נזקה של התובעת. 70. עם זאת, אני סבורה כי יש לקבל באופן חלקי את הודעת צד ג' של בל"ל נגד בנק המזרחי. איני סבורה כי על בנק המזרחי לשפות את בל"ל שיפוי מלא, אולם, עליו לשפותו שיפוי חלקי. אני סבורה כי רשלנותו של בל"ל חמורה יותר מרשלנותו של בנק המזרחי. בל"ל חב חובת זהירות רחבה יותר כלפי התובעת שהיתה לקוחתו, ועל כן, חובתו למנוע את הנזק היתה גדולה יותר. בל"ל טען כי אחריותו נובעת מאי עמידה "טכנית" בדרישת הכתב שבטופס יפוי הכח, כאשר בפועל פעל בתום לב מוחלט בביצוע ההעברות לבנק המזרחי. אולם, איני מקבלת טענה זו, כפי שצינתי לעיל בפסק דין זה. בל"ל היה מודע לחריגה של לובינסקי מיפוי הכח שניתן לו על ידי לקוחתו, ואף על פי כן, לא מנע אותה. מנגד, רשלנותו של בנק המזרחי מתמצית באי ביצוע בדיקה טכנית, שיכלה להועיל לתובעת שאינה לקוחה שלו, ולכן רשלנותו קטנה יותר. על כן, אני קובעת כי על בנק המזרחי לשפות את בל"ל בשיעור של 30% מסכום התביעה בגין העברת הכספים. 70. בל"ל הגיש הודעת צד ג' כנגד לובינסקי לשיפוי בגין כל סכום שיפסק כנגדו. כאמור, לובינסקי לא הגיש סיכומים מטעמו. לפיכך, יש לחייב את לובינסקי בשיפוי בל"ל (ר' תקנה 157, 160ד' לתקנות סד"א). אשר על כן, אני קובעת כי על לובינסקי לשפות את בלל בשיעור של 100% מסכום התביעה בגין העברת הכספים. 71. אשר על כן, אני קובעת כי - על נתבע 1 לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה בסך של 981,900 ש"ח כשסכום זה צמוד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. על הנתבעים 2 ו - 3 לשלם לנתבעת 70% מסכום של 311,300.- ש"ח כשסכום זה צמוד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. על נתבע 3 לשפות את הנתבע 2 בשיעור של 30% מסכום זה. על נתבע 1 לשפות את הנתבע 2 בשיעור של 100% מסכום זה. נתבע 2 ישלם לתובעת את הסכום שהיה ביתרת חובה בחשבון, ככל שסכום זה ישולם לו על ידי התובעת. הנתבע 1 ישא בהוצאות התובעת ובשכ"ט עורכי דינה בסך 12,000.- ש"ח + מע"מ. נתבעים 2 ו - 3 ישאו ב 30% מהוצאות התובעת ובשכ"ט עורכי דינה בסך 6,000.- ש"ח + מע"מ כל אחד. מסמכיםדיני חברותשוק ההון / ניירות ערךייפוי כוח