פסק דין 1. תחילתו של תיק זה בבקשה לביצוע חמישה שיקים, שהגישה התובעת כנגד הלנה רוזנבאום (להלן: הנתבעת). הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע השיקים וטענה, כי החתימה על גבי השיקים אינה חתימתה וכי השיקים הוצאו מידיה ללא ידיעתה. לאחר שניתנה לנתבעת רשות להתגונן ולאחר ששמעתי את הראיות בתיק ניתן על ידי ביום 31.12.95 פסק דין הדוחה את התביעה. 2. התובעת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכמה, שקבלה תוקף של החלטה, לפיה התיק יוחזר לבית משפט השלום לדיון מחודש ושלכתב התביעה יצורף כנתבע נוסף יוסף רוזנבאום (להלן: הנתבע). בעקבות ההחלטה, שניתנה בביהמ"ש המחוזי, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן בו צרפה כנתבע נוסף את הנתבע. הנתבע הגיש כתב הגנה ואילו הנתבעת לא הגישה כתב הגנה חדש. 3. ביום 14.7.98 הגיש הנתבע בקשה (בשא 132155/98), בה עתר, בין היתר, לדחות או למחוק את התביעה על הסף מחמת התיישנות, ולחלופין למחיקת הכותרת סדר דין מקוצר. ביום 3.8.98 ניתנה על ידי החלטה באותה בקשה. קבעתי, כי עילת התביעה החלופית של התובעת, המבוססת על עסקת היסוד, התיישנה, ואילו עילת התביעה העיקרית, המבוססת על עוולת התרמית, לא התיישנה. כמו כן הוריתי על מחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר". בעקבות החלטה זו הגיש הנתבע כתב הגנה. 4. למרות החלטתי מ3.8.98-, בישיבת קדם המשפט שהתקיימה לאחר מכן, עמד ב"כ הנתבע על דיון חוזר בטענה בדבר התיישנות עילת התרמית, בין היתר, בהסתמך על פסיקה חדשה של בית המשפט העליון. בתאריך 19.1.99 החלטתי שנית, כי אותה עילת תביעה, המבוססת על עוולת התרמית (סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), טרם התיישנה במועד הגשת כתב התביעה. 5. טענות התובעת, המסתמכות על עדותו של משה אפטר (להלן: אפטר), ששימש באותה תקופה כמנהל אזור המרכז והדרום של התובעת, הן כדלקמן: (א) הנתבע, שעבד בקואופרטיב קליד בע"מ (להלן: קליד), כאיש הנהלה וכגזבר, פנה למר אפטר בבקשה לקבל הלוואה מהתובעת. ההלוואה היתה נחוצה לנתבע באופן אישי. (ב) אפטר, בשם התובעת, נענה לנתבע בחיוב, אך דרש מהנתבע כתנאי למתן ההלוואה, שימסרו לתובעת שיקים לפרעון ההלוואה על מנת להבטיח את החזרתה. (ג) בתאריך 13.1.88 ניתנה לנתבע ההלוואה, לאחר שהנתבע הפקיד בידי התובעת חמישה שיקים, משוכים מחשבון אשת הנתבע לפקודת התובעת. השיקים נמסרו לתובעת כשהם נחזים להיות חתומים על ידי מושך השיק (הנתבעת אשת הנתבע). (ד) למרות שהיה ברור, שההלוואה ניתנה לצרכיו האישיים של הנתבע, היתה הפרוצדורה של קבלת ההלוואה מהתובעת כזו, שבאופן פורמלי הועברה ההלוואה מהתובעת לקליד, וקליד הסבה את ההמחאה שקבלה (או את סכום ההלוואה שקבלה) לנתבע. זו היתה הפרוצדורה הנהוגה אצל התובעת למתן הלוואה לחבר בקואופרטיב. (ה) למרת שהשיקים הוצגו לפרעון במועדים הנקובים בהם, אף אחד מהשיקים לא נפרע במועדו. השיקים הוחזרו על ידי הבנק בציון "ח-ן מוגבל". (ו) בתאריך 31.1.89 שילם הנתבע על חשבון החוב 1,500.- ש"ח. (ז) השיקים הוגשו על ידי התובעת לביצוע בהוצל"פ. רק לאחר שהוגשו השיקים לביצוע כנגד הנתבעת, למדה התובעת לראשונה, כי טענת הנתבעת היא, שהנתבע חתם על השיקים בשמה ללא רשותה, ועובדה זו אושרה סופית רק בעת שהודה הנתבע בעובדה זו בבית המשפט. כיוון שההלוואה ניתנה על בסיס מצג כוזב של הנתבע, כי השיקים חתומים כדין (מחייבים את בעלת החשבון ממנו נמשכו וישמשו לפרעון ההלוואה), ואילולא אותו מצג לא היתה ניתנת ההלוואה, וכיוון שבנסיבות דנן לא ניתן לחייב את הנתבעת לפרוע השיקים (שאינם נושאים חתימתה ונחתמו והוצאו ללא קבלת רשותה), הרי שהתובעת שינתה מצבה לרעה בהסתמך על מצג כוזב. יש לייחס לנתבע ביצוע עוולת תרמית ולחייבו לפצות את התובעת בגין ההפסד הכספי שנגרם לה. 6. הנתבע אינו חולק על כך, שב13.1.88- נתנה התובעת לבקשת הנתבע הלוואה לקליד, וכי כנגד קבלת ההלוואה מסר הנתבע לתובעת חמישה שיקים, שנמשכו מחשבונה של אשת הנתבע, נחזו להיות בחתימתה ונשאו זמני פרעון שונים. הנתבע מודה, כי לא אשתו חתומה על השיקים, אלא הוא זה שחתם על השיקים ללא קבלת רשותה של אשתו (ח.נ. עמ' 7 שורות 24-25). לגרסת הנתבע, כפי שפרט בתצהירי עדותו הראשית, ההלוואה לא ניתנה לו באופן אישי, אלא לקליד. לדבריו, חמשת השיקים שנמשכו מחשבונה של אשתו, נמסרו כבטחון בלבד ולא לשם הצגתם לפרעון. השיקים נכתבו ונחתמו על ידי הנתבע בנוכחותו של מר אפטר, שידע שהשיקים נמשכו מחשבונה של אשת הנתבע. ההלוואה נפרעה באמצעות הנתבע ששילם הכספים במזומן לידי מר אפטר. 7. בפני העידו מטעם התובעת אפטר ומטעם ההגנה הנתבע בעצמו. לעומת הרושם האמין, שהותירו עד התובעת אפטר והגרסה שמסר, לא מצאתי לנכון להאמין לגרסתו של הנתבע, הן בשל התרשמותי מאופן מתן העדויות וכן מהטעמים הבאים: (א) הנתבע מסר גרסאות סותרות באשר לזהותו של מי שההלוואה היתה מיועדת לשימושו. בהתאם לעדותו של הנתבע (בסעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית מיום 1.11.99 ובסעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית מיום 5.5.99), ההלוואה לא ניתנה לצרכיו האישיים אלא לקליד, בה כאמור עבד. הנתבע חזר על כך גם בחקירתו הנגדית (ח.נ. עמ' 6 שורה 6). אולם, הנתבע נמצא סותר עצמו בקטע אחר בחקירתו הנגדית כאשר הסביר (ח.נ. עמ' 5 שורה 27 ועמ' 6 שורה 6), כי פרע את ההלוואה במזומן מכיסו הוא, כיוון שההלוואה היתה עבורו. (ב) הנתבע שינה את גרסתו גם לענין זהותו של עובד התובעת, שנתן ואישר לו את ההלוואה. בתצהיריו הצהיר, כי פנה לתובעת לקבלת ההלוואה באמצעות אפטר. הנתבע הוסיף ופרט בתצהיריו, כי השיקים נחתמו על ידו בנוכחות אפטר ולנגד עיניו. בחקירתו הנגדית שינה הנתבע גרסתו והפתיע את ביהמ"ש והצד שכנגד בהעידו, כי התברר לו ביום הדיון, לאחר שראה את אפטר, כי אפטר אינו נציג התובעת עימו היה בקשר ואשר אישר לו את ההלוואה, וכי מי שאישר לו הלוואה היה אדם בשם זלצר, עובד התובעת. לא האמנתי לגרסתו החדשה של הנתבע באשר למגעיו עם זלצר. גרסתו החדשה של הנתבע לפיה: "פתאום ברחו לי השמות מראש" (ח.נ. עמ' 6 שורה 21) תמוהה ביותר, בלשון המעטה, מאחר ולדבריו הידידות, החברות והקשר בינו לבין גזבר התובעת זלצר היו כה טובים, עד כי זלצר היה נענה לכל בקשה שהנתבע ביקש ממנו (ח.נ. עמ' 6 שורות 8 - 24). מכל מקום, אפילו היה שמץ אמת בדבריו של הנתבע והוא אכן "התבלבל" בשמות (והתרשמתי שאין המצב כך), הרי הנתבע לא זימן לעדות, ואפילו לא ביקש מביהמ"ש לזמן לעדות את זלצר גם לאחר שהתבררה לו הטעות. הלכה פסוקה היא שאי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. אי הבאת העד הרלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, שכן אילו עדות זו היתה מוציאה את צדקתו של הנתבע לאור על שום מה לא טרח להעידו או לבקש לזמנו? בהקשר זה ראה: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760ה'; ע"א קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 595, 602ז'; ע"א 465/99 בנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658ה'; ע"א 2275/90 לימה נ' פרץ פ"ד מז(2) 605, 614ה'. יודגש, הנתבע הוא מי שלגרסתו סיכם באופן אישי בארבע עיניים עם זלצר, כי לעולם לא יוצגו לפרעון השיקים הנ"ל, ועל כן עדותו של זלצר חיונית ביותר לתמיכה וסיוע לעדות הנתבע (ח.נ. עמ' 7 שורה 17) ועל הנתבע היה לזמנו כעד. (ג) בעוד שבתצהיר עדותו הראשית העיד הנתבע, כי ההלוואה שניתנה לו היתה למיטב זכרונו הפעם הראשונה שהתובעת הלוותה כספים לקליד ולכן נציג התובעת והנתבע לא ידעו כיצד לנהוג, בחקירתו שינה הנתבע את גרסתו והעיד כי (ח.נ. עמ' 6 ש' 14): "זו לא הפעם הראשונה שקליד קיבלה בצורה כזו הלוואה והכל היה מזלצר". הנתבע לא העלה כל הסבר מתקבל על הדעת לסיבת השינוי בגרסתו. (ד) סתירה נוספת בעדותו של הנתבע לעומת תצהיריו מצויה גם בכל הנוגע לגרסתו, לפיה ההלוואה הוחזרה על ידי קליד. הנתבע העיד (בסעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית מיום 1.11.99), כי בנוסף לסכום, לגביו יש הודאה של התובעת כי נפרע על חשבון ההלוואה, שילם לתובעת עוד שני תשלומים במזומן. בסעיף 11 לתצהירו הנ"ל הוסיף והעיד, כי עזב את קליד באמצע שנת 90 וכי לא ידוע לו אם התובעת פנתה לקליד בבקשה להחזיר את ההלוואה, ואם כן, האם הכסף שולם כולו או חלקו. גרסתו זו של התובע נמצאת בסתירה למה שהצהיר בסעיף 5 לתצהירו מיום 9.5.99 ולעדותו בחקירה הנגדית עמ' 5 שורות 17-23, לפיהן ההלוואה נפרעה במלואה ובמזומן (יצויין, שבחקירתו הנגדית אף העז לפרט מספר התשלומים וסכומים!!). (ה) לא רק שהנתבע מסר גרסאות סותרות לחלוטין באשר לפרעון ההלוואה, אלא שהנ"ל גם לא דאג להמציא כל ראיה לסיוע או חיזוק עדותו זו. במקרה דנן מדובר באדם שהיה איש הנהלה וגזבר של קליד, ולכן סביר להניח שלו היו מבוצעים התשלומים כגרסת הנתבע היה דורש הנתבע קבלות, שומר אותן ומציגן כראיות בתיק זה. 8. בהסתמך על עדותו של אפטר ועל הממצאים העובדתיים הנוספים המצויים בתיק זה בגלגולו הקודם אני קובעת שהוכח כי: (א) ההלוואה נמסרה על ידי התובעת באמצעותו של אפטר לצרכיו האישיים של הנתבע, כאשר מטעמי פרוצדורה נמסרה באמצעות המחאה לפקודת לקליד. (ב) כנגד קבלת ההלוואה נמסרו לידי אפטר עבור התובעת ולפקודתה חמישה שיקים, לצורך פרעון ההלוואה ונחזו להיות חתומים על ידי הנתבעת. (ג) השיקים נמסרו לאפטר כשהם מלאים וחתומים והם נחזו להיות חתומים על ידי הנתבעת בעוד שבפועל נחתמו על ידי הנתבע ללא ידיעת אפטר או מי מאנשי התובעת. (ד) אלמלא המצג הכוזב הנ"ל שהציג הנתבע, לפיו השיקים שמסר משוכים על ידי אשתו הנתבעת וישמשו לפרעון ההלוואה, לא היתה נמסרת ההלוואה. (ה) בהסתמכה על המצג הכוזב שהציג בפניה הנתבע, ומתוך אמונה שיש בידיה שיקים חתומים כביכול על ידי הנתבעת, שינתה התובעת מצבה לרעה בכך שמסרה לקליד ההלוואה. זאת ועוד, בהסתמכה על המצג של הנתבע, כי השיקים חתומים על ידי הנתבעת, הגישה התובעת בקשת ביצוע כנגד הנתבעת ונמנעה מלתבוע את הנתבע ובינתיים התיישנה עילת התביעה השטרית של התובעת כנגד הנתבע. ומכאן, שכתוצאה מהמצג הכוזב שינתה התובעת מצבה לרעה ונגרם לה נזק ממון. 9. נזק הממון, שנגרם לתובעת, הינו בשיעור סכום חמשת השיקים בצרוף הפרשי הצמדה למדד החל ממועד הפרעון של כל שיק ושיק ובצרוף ריבית צמודה בשיעור 5% לשנה על סכום כל שיק ושיק לאחר שנוספו עליו הפרשי ההצמדה כאמור לעיל, בניכוי הסכום, שהתובעת הודתה ששולם בפועל על חשבון פרעון ההלוואה, בסך 1,500 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה למדד וריבית צמודה בשיעור 5% על הסך הנ"ל החל מ31.1.89-. הסכום שהתקבל לאחר חישוב הינו 30,564.- ש"ח. 10. אמנם התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת שהתגוננה בשלב הגשת בקשת הביצוע ולא הגישה כתב הגנה בשלב השני, אך אין מקום ליתן נגדה פסק דין, שכן נקבע בפסק דין זה, שהנ"ל אינה חתומה על השיקים, שכן השיקים נחתמו על ידי הנתבע ונמסרו לתובעת ללא רשותה וללא הסכמתה של הנתבעת. לפיכך, התביעה כנגד הנתבעת תדחה. 11. פסיקתא (א) התביעה נגד הנתבעת נדחית. (ב) אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת: 1. 30,564.- ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית החל מהיום ועד התשלום בפועל. 2. הוצאות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית החל ממועד הוצאתן ועד התשלום בפועל. 3. השתתפות בשכר טרחת עו"ד התובעת בסך 25,000.- ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית החל מהיום ועד התשלום בפועל (שיעור שכר הטרחה נקבע בין היתר בהתחשב בכך, שמדובר בגילגול שני של אותו הליך, התובעת נאלצה לקיים פעמיים ישיבות הוכחות ואף הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בשל כך שהנתבע לא יידע את התובעת מבעוד מועד שהוא זה שחתום על השיקים ללא רשותה של הנתבעת). שיקיםמסמכיםזיוף חתימהזיוףביצוע שטר