פסק דין 1. תחילתה של ההתדיינות המשפטית הוא בהגשת שטר חוב בסך 26,000 ש"ח שהגישה התובעת לביצוע כנגד הנתבעים וכנגד שניים אחרים. שטר החוב נעשה לפקודת התובעת, נחתם על החלק ונרשם כי התמורה ניתנה בתעודות המשלוח. עושה השטר הוא מר שרארה ולו חתמו 4 ערבים שהנתבעים הינם שניים מהם. 2. הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע השטר כאשר טענתם המרכזית היתה ששטר החוב נמסר על החלק ללא נקיבת הסכום וכי הוא ניתן להבטחת חוב בסך של 22,000 ש"ח לפי חישוב של 44 תעודות משלוח, 500 ש"ח כל תעודה. הנתבעים איחרו בהגשת הבקשה והגישו בנוסף בקשה להארכת מועד. 3. בתצהיר עדותו של הנתבע 1 בבקשה להתנגדות (ת.ה. 3559/92) מיום 20.1.92, מפרט הנתבע 1 את העובדות הרלוונטיות למקרה זה ואומר כי דודו היה בעל מניות ומנהל בחברת הירקות והפירות חברת נצרת בע"מ (להלן: "החברה") ולצורך עסקיה היא היתה זקוקה לתעודות משלוח שהיתה מקבלת ממועצת הירקות. החברה התחייבה כלפי התובעת להחזיר את תעודות המשלוח שהיא קיבלה ממנה לצורך שיווק הסחורה וסוכם עם התובעת כי בגין אי החזרת תעודות משלוח, תשלם החברה לתובעת סך של 500 ש"ח עבור כל תעודה שלא תוחזר. בסעיף 5 לתצהיר אומר הנתבע 1: "להבטחת התחייבותה זו של חברת הירקות והפירות נצרת ביקשה מועצת הירקות ערבות של אחרים, ערבות להחזרת תעודות המשלוח ואני חתמתי יחד עם אחרים מהם מר עאבד עלי על שטר החוב עליו צויין מפורשות כי התמורה היתה תעודות משלוח ללא ציון סכום, שטר שהינו נשוא תיק ההוצאה לפועל לעיל". למטה מזה מסייג הנתבע 1 בתצהירו כי החתימה היתה לעניין החזרת תעודות המשלוח ולא חוב שהוא של חברת הירקות והפירות. הנתבעים טענו כי שטר החוב שהוגש לביצוע מולא שלא כדין ולא בהתאם למספר תעודות המשלוח אשר לא הוחזרו ע"י המועצה לייצור ושיווק ירקות, כאשר לגירסתם הוחזרו 39 מתוך 44 תעודות המשלוח ולכן לטענתם נותר חוב בסך של כ2,500- ש"ח בלבד (סעיף 14 לתצהיר הנ"ל). הנתבעים קיבלו רשות להתגונן לאחר הארכת מועד בכפוף להפקדת ערבות בנקאית, שגובהה נקבע בסופו של דבר בהסכמה לאחר שהוגש ערעור על החלטת כב' הרשם בעניין זה. 4. לטענת התובעת, הליכי הוצל"פ שננקטו כנגד עושה השטר והחברה הנ"ל לא הועילו, כאשר כנגד החברה עצמה ניתן צו פירוק עוד בחודש דצמבר 1990 והיא הפסיקה לפעול. עפ"י גירסת התובעת, עושה השטר וחברת הירקות התחייבו להחזיר לה את כל תעודות המשלוח שנמסרו להם. עם החזרתן יחושבו ההטלים עבור תעודות המשלוח בהן חוייבו וכמו כן התחייבו שבגין כל תעודת משלוח שלא תוחזר יחוייבו ב- 450 ש"ח. במהלך חודש דצמבר 1990 ניתן נגד חברת הירקות צו פירוק, וזו הפסיקה לפעול. לחברת הירקות נותר חוב שלא שולם לתובעת בסך 63,918 ש"ח נכון ליום 12.3.00 הכולל חוב עבור היטלים שלא שולמו בגין תעודות משלוח שהוחזרו, וכן חוב בגין תעודות משלוח שלא הוחזרו. 5. התובעת טוענת כי הנתבעים בחותמם על שטר החוב הבינו כי במידה ולא יוחזרו תעודות המשלוח עושה השטר והערבים יחוייבו בחוב כספי הן בגין התעודות והן באשר ליתרת חובה של החברה. בנוסף, בחותמם על החלק הסמיכו אותה לקבוע את גובה החוב בהתאם לחוק, לכללי המועצה ולספרים. אין טענת הנתבעים כי לא ערבו לחברת הירקות יכולה להועיל להם משום שלטענת התובעת החוב של עושה השטר נקבע ע"פ חובה של חברת הירקות בהתאם לתעודות המשלוח שלא הוחזרו. דא עקא, כפי שיובהר להלן, מתברר כי הסכום שמולא בשטר כולל גם את יתרת חובה של החברה לתובעת. 6. הנתבעים טוענים כי ערבותם ניתנה בעד עושה השטר, מר שרארה, ואילו החוב הנטען הוא חובה של החברה ולכן לטענתם עפ"י סעיף 57(ב) לפקודת השטרות יש לדחות את התביעה נגדם. עוד טוענים הנתבעים כי לא נכרת חוזה בינם לבין התובעת משום שלא בוצע קיבול להצעה לערוב לחברה, לא היה מפגש רצונות ולא היתה גמירות דעת מצידם. בנוסף, הנתבעים טוענים כי ערבותם היתה למראית עין כמשמעו בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973-. הערבות היתה אמורה להיות לחברה אך באופן חיצוני ניתנה ערבות למר שרארה. לאור כל הנאמר לעיל, ערבותם של הנתבעים לחברה מעולם לא נוצרה. הנתבעים טוענים כי החיוב המקורי של מר שרארה כלפי התובעת הוחלף בחיוב אחר ללא הסכמתם וידיעתם. מדובר בשינוי מהותי ובחיוב שהם כלל לא ערבו לו, ולכן הם פטורים מחיוב זה. 7. באם ביהמ"ש לא יקבע כי הערבות בטלה, אזי טוענים הנתבעים כי התובעת, שהינה רשות ציבורית, נהגה בחוסר תם לב. לטענתם התובעת לא נקטה במשך 10 שנים בהליכים כנגד החייבת העיקרית וכנגד עושה השטר, ואין להסתפק באימרתה הכללית כי לא הצליחה לגבות מהם את הכסף. התובעת לא הביאה כל ראיה כי מצבם הכלכלי קשה, ולא הביאה כל ראייה כי נקטה בהליכים נגד האחרים. על כן מתבקש ביהמ"ש לקבוע כי התובעת לא נקטה בהליכים לגביית חובה, ומכח עקרון תם הלב והשוון לקבוע כי אין היא רשאית לתבוע מהנתבעים את שיעור החוב הנטען אשר גדל משמעותית מאז. 8. לטענת הנתבעים, התחייבו להחזרת תעודות המשלוח ותו לא. לא הובהר להם כי במידה ואלו לא יוחזרו הם יחוייבו בסכום החוב, וכן דוחים הנתבעים את טענת התובעת כי בחתימתם הסמיכו אותה לקבוע את גובה החוב. לטענתם, יש להפעיל את כלל הפרשנות נגד המנסח. קבלת התמורה בתעודות המשלוח מצביעה חד משמעית כי הכוונה היתה להתחייבות תעודות המשלוח ולא לתשלום כל חוב כספי בגין אי החזרתם. לכן אינם ערבים לכל חוב כספי של החברה. לטענתם, הוכח כי החזירו את תעודות המשלוח, ובגין כל תעודה שהוחזרה מן הדין כי התובעת תזכה אותם בסכומה. דיון ומסקנות: 9. שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בעדויות ובסיכומיהם ובמסמכים שצורפו והגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד. סעיף 57(ב) לפקודת השטרות קובע כדלקמן: "57(ב) ערבות לשטר יכול שתיכתב על גוף השטר או שתינתן במסמך נפרד, והיא נוצרת על ידי הביטוי bon pour avalאו ביטוי אחר שווה לו, שיש אחריהם חתימה; לא נאמר בעד מי ניתנה ערבות לשטר, רואים אותה כאילו ניתנה בעד עושה השטר אם הוא שטר חוב, או בעד המושך אם אינו שטר חוב". הפירוש שניתן לסעיף זה אומר כי להבדיל מדין הערבות הכללי, ערבות לשטר תעשה בכתב. אמנם, אין הכרח שהערבות תכתב ותרשם בגוף השטר עצמו, אם כי זו הדרך המקובלת לערוב ודי במסמך נפרד. "אך לעולם לא תתכן ערבות עפ"י סעיף 57 או "ערבות אוואל" בדיבור פה" (ראה זוסמן דיני שטרות, מהדורה שישית, עמ' 293). 10. ומן הכלל אל הפרט; עיון בשטר החוב נשוא הדיון מלמד כי התמורה שניתנה בגין השטר הינה ב"תעודות משלוח". עושה השטר במקרה זה שלפני הוא דודו של הנתבע 1, מר שרארה מוחמד, חתם בנוסף על חתימתו על שטר החוב נשוא התביעה גם על "כתב התחייבות" (ת3/) וזאת בתוקף תפקידו כמנהל או שותף בחברה. דא עקא, הנתבעים ששימשו כערבים לשטר חוב של מר שרארה להבדיל מהחברה, לא חתמו על כתב ההתחייבות הנ"ל. לפיכך, באשר למחלוקת למי ערבו הנתבעים או האם שטר החוב שנעשה בידי אדם בשם שרארה, יכול לחייבם כערבים בגין אי החזרת תעודות המשלוח ובכלל זה חובה של הנתבע, נראה לי כי יש להפריד בין החיוב בגין אי החזרת תעודות המשלוח ובין החיוב לגבי יתרת חובה של החברה לתובעת. לנוכח גירסת הנתבע 1 כפי שבאה לידי ביטוי בהליכים המוקדמים בתיק זה כפי שהוזכר וצוטט לעיל, אין מקום לאפשר לנתבעים לשנות כעת את גירסתם באופן שהם טוענים כי אין קשר בינם לבין חיובה של החברה לגבי החזר התעודות. מאידך, יש לקבל את עמדת הנתבעים כי לבד מהחיוב להחזר תעודות המשלוח והסכום הנובע מאי החזרה של כל תעודה, בסך של 450 ש"ח לכל תעודה, יש לדחות את התביעה לגבי יתר חיובים שהם חיובי החברה ואשר אין להבין מכללא מעצם החתימה על שטר החוב כי הנתבעים ערבו לחיובים אלה של החברה. 11. בסיכומיה של התובעת, מאשרת התובעת כי שטר החוב מולא על סך של 26,037.42 ש"ח, כאשר בסכום זה כלולים: א. חוב בגין היטלים בסך של 3,087 ש"ח. ב. שיק של החברה על סך 1,600 ש"ח שחזר מבלי שנפרע. ג. 46 תעודות משלוח ירקות ו5- תעודות משלוח אבטיחים שערכם הכולל 22,950 ש"ח. כמו כן, מאשרת התובעת כי במהלך שנת 92 הוחזרו לידיה 36 תעודות משלוח שערכם הכולל 16,200 ש"ח. 12. סיכומו של דבר, אני קובע כי החוב לו ערבו התובעים הינו בסך של 6,750 ש"ח. (6,750 ש"ח = 16,200 - 22,950). סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.90 ועד היום מגיע לסך של 25,563 ש"ח. מהסכום האמור יופחת הסך של 5,000 ש"ח, משוערך מיום התשלום 22.8.91, שצורף לתצהיר הנתבע 2 (נ2/). סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מגיע היום לסך של 20,398 ש"ח. היתרה לתשלום הינה בסך של 5,165 ש"ח ובסכום זה אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא ובפועל. בהתחשב במכלול הנסיבות, כאשר התביעה התקבלה באופן חלקי בלבד ומאידך, קיבלתי את טענות הנתבעים לעניין דחיית חיובים אחרים לבד מהחיוב בגין אי החזרת התעודות, אינני עושה צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. שטר חובחובשטר