פסק דין עיקרי העובדות 1. שלושת הנתבעים צבי X (להלן: "X"), אהוד X (להלן: "X") ואברהם X (להלן: "X") נטלו חלק בעיסקה בבולגריה. במסגרתה הם ניסו לתווך בהענקת זיכיון לשידורי טלויזיה בכבלים בבולגריה לענקי תקשורת וביניהם חברות "בזק" ו"תבל" הישראליות (להלן: "העסקה"). לשם קידום העסקה פתחו ביום 22.12.94 X, X וX חשבון משותף מס' 602604 (להלן: "החשבון") בבנק דיסקונט לישראל בע"מ בסניף הקריה בת"א (להלן: "הבנק"). שלושתם חתמו על טופס בקשה לפתיחת החשבון (נספח "ג" לתצהיר של X). בחלקו העליון של הטופס נאמר: "הריני/ו לבקשכם לפתוח חשבון בשמי/נו אשר יופעל ללא הגבלה ע"י: __ כל אחד מאיתנו __ כולנו ביחד __ ________ בהתאם לתנאים בחשבון עו"ש שקיבלתי במעמד חתימתי/נו על בקשתינו זו". ליד כל אחת מהחלופות נמצאת משבצת בה יש לסמן ב"X" את החלופה הרצויה. אין חולק שמבמעמד החתימה לא נעשה סימון כאמור. מאוחר יותר, פקידת הבנק אשר טיפלה בפתיחת החשבון גב' יפה רביע, הוסיפה X במשבצת שליד החלופה "כל אחד מאיתנו" ואף הדגישה אותה (נספח "ב" לתצהירו של X). עוד נאמר בבקשה לפתיחת החשבון שהוא: "מתנהל על שם X אהוד ו / או X אברהם ו / או X צבי". החשבון הפך לדביטורי כתוצאה ממשיכות יתר וחיובים אחרים. ביום 26.02.98 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר בת.א 28799/98 נגד שלושת בעלי החשבון על סך של 348,633 ש"ח. עוד בטרם ניתנה החלטה בבקשות למתן רשות להגן הוגשה בתאריך 7.12.98 תביעה נוספת בסדר דין מקוצר בת.א 120826/98, על ידי X וX נגד X. התובעים עותרים לסעדים חלופיים שאחד מהם הוא לחייב את X לשלם לבנק את כל סכום החוב הנתבע על ידי הבנק בת.א. 28799/98. ביום 21.1.99 החליט סגן הנשיא (כתוארו דאז) כב' השופט טל על איחוד הדיון בשני התיקים והעברתם לשמיעה בפניי. ביום 14.3.99 הוחלט על מחיקת הכותרת בסד"מ. התביעה בת.א 120826/98 כולה מבוססת על יחסי השותפות שהיו קיימים בין הצדדים ועל חבותו של X כשותף. על כן הדיון בתביעה זו נשלט על ידי הפקודת השותפויות (נוסח חדש) תשל"ה - 1975 (להלן: "פקודת השותפיות"). הסמכות העניינית לדון בנושאים המוסדרים ע"י פקודת השותפויות מוקנית לבית המשפט המחוזי מכח סעיף 1 וסעיף 46 לפקודת השותפיות (ראה: י. זוסמן "סדרי הדין האזרחי" מהדורה שביעת, 1995 עמ' 81 וכן ע"א 760/76 יעקובזון נ' בוטובסקי פ"ד לא (3) 621, 623). אמנם הצדדים לא העלו טענה של חוסר סמכות ענינית של בית משפט השלום אולם על בית המשפט לעורר שאלה זו מעצמו. (ראה: י. זוסמן "סדרי הדין האזרחי" מהדורה שביעית, 1995 עמ' 420: ע"א 613/75 אדלר נ' שימורי אמוני בע"מ פ"ד לב (1) 788 וכן ע"א 119/87 מרהגי נ' רמדאן ואח' פ"ד מד (4) 377). על כן בהתאם לסעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד - 1984 , אני מעבירה את תיק 120826/98 לבית המשפט המוסמך הוא בית המשפט המחוזי בת"א - יפו. אמשיך את הדיון בפני רק בתביעת הבנק. טענות הבנק 2. הבנק טוען שלמרות העדר סימון X במשבצת לצד החלופה של ניהול החשבון על ידי כל אחד מבעליו, כוונת הצדדים היתה שכל אחד מבעלי החשבון יוכל לפעול בו מבלי צורך בחתימת שני בעלי החשבון הנותרים. לדעתו ניתן ללמוד על כך הן מהעדויות הרבות שהובאו לעניין והן מהשימוש בתיבה " ו / או" בשורה בה נרשמו שמות בעלי החשבון. הבנק מכחיש בתוקף את טענתם של X וX כי הגיעו להסדר לפיו בשל תשלום חלק מהחוב הבנק פוטר אותם מתשלום יתרת החוב. הבנק טוען כי לפי סעיף 31 לתנאים בחשבון עובר ושב (נספח א' 1 לתצהירו של X) שום ויתור, הסדר, או פשרה, לא יחייבו אותו, אלא אם נעשו בכתב. מאחר ואין מסמך כלשהו בכתב לא קיים ההסדר הנטען על ידי X וX. הבנק אף מדגיש שאין מבחינתו הגיון כלכלי לעריכת הסדר כזה. הבנק טוען עוד שההלוואה שניתנה במסגרת החשבון היא מסוג מיוחד "און קול" ואינה מצריכה מסגרת אשראי. הבנק מסתמך על עדותו של X לפיה X היה מעורה בכל הפעולות שנעשו בחשבון. מכאן מסיק הבנק שגם אם ביצע פעולה כלשהי מבלי שהיה לכך גיבוי פורמלי דרוש, הרי שפעולות אלה אושרו בדיעבד ע"י בעלי החשבון כולם. לאור כל אלה מבקש הבנק לחייב את X או לחלופין את כל שלושת בעלי החשבון: X X וX ביחד ולחוד לשלם את יתרת החוב בחשבון בסך 343,632 ש"ח. טענות X וX 3. רוב רובן של טענות X וX מכוונות כנגד X ומבוססות על יחסי השותפות ביניהם. על כן כפי שקבעתי לעיל אין סמכות לבית משפט זה לדון בהן בהיותן תביעות לפי פקודת השותפויות. X וX מודים במפורש בקיום החוב לבנק וכן בגובהו. טענתם היחידה כנגד הבנק כאמור ששניהם הגיעו לסיכום בעל פה עם הבנק לפיו ייפרעו 2/3 מהחוב ואילו השליש הנוסף ייתבע על ידי הבנק מX. טענותיו של X 4. X טוען שמעולם לא הסכים לכך שניתן יהיה לפעול בחשבון ללא צורך בחתימות כל השותפים. לטענתו הבנק ניסה "לשפץ" את המסמכים לקראת ההליך המשפטי, כאשר הוסף סימן X במשבצת לצד החלופה של אישור פעולות בחשבון ע"י אחד מבעליו. X מדגיש כי אין ללמוד דבר משימוש בתיבה ו / או במשבצת המיועדת לשמות בעלי החשבון, שכן קיימת אבחנה בין מי שעל שמו מתנהל החשבון, לבין מי שמוסמך לפעול בחשבון. לא בהכרח קיימת זהות בין השניים. X טוען שהחשבון שנפתח נועד להיות קרדיטורי היות ונועד רק להפקדות כספים ובשום אופן לא על מנת לאפשר לX וX לקחת הלוואות ענקיות שהפכו את החשבון לדביטורי. לטענתו לא הוצגו על ידי הבנק שום מסמכים המעידים על בטחונות שניתנו לו לצורך הבטחת החזר ההלוואות וכן לא הוצג שום מסמך המעיד על מתן אשראי לבעלי החשבון. מכאן, יש להסיק שהחשבון נפתח כדי להיות קרדיטורי, בעוד שההלוואות ניתנו למטרות אישיות של X וX, תוך הפרה ברורה של מסמכי פתיחת החשבון. מכל מקום אף לא הוכח כי ההלוואות היו למטרת העיסקה המשותפת של הצדדים. לדעתו של X מתוך המסמכים עולה שהחיוב לשלם סכום של 300,000 דולר שבעקבותיו נלקחו ההלוואות הוא במסגרת עסקה שבוצעה על ידי חברה בשם S.T.S.G שאין לX כל נגיעה בה. X מדגיש שכל אחד מהעדים שהעידו, הינם בעל אינטרס אישי ברור, ועל כן אין לתת אמון בגירסתם. דיון ומסקנות תביעתו של הבנק נגד X 5. הצדדים לא חלקו על גובה החוב לבנק. השאלה שיש להכריע בה היא: האם די היה בחתימה של אחד משלושת בעלי החשבון כדי לבצע פעולה בחשבון שפתחו, או שמא היה צורך בחתימת כל השלושה. אין חולק על כך שבמעמד פתיחת החשבון לא הושם סימון "X" לצד המשבצת המפרטת האם את החשבון מחייבת חתימה יחד, או כל אחד לחוד. סימן זה הוסף רק מאוחר יותר על ידי פקידת הבנק גב' רביע. מעשה זה אינו על דרך התנהגות בנקאית נהוגה ומקובלת. פקיד בנק אינו מוסמך להוסיף רישומים על דעתו. מידת החומרה של מעשה כזה זהה בין אם נעשה באותו יום כפי שטענה ע.ת. 2 גב' רביע או, שנתיים לאחר פתיחת החשבון, כטענת X. עצם הכנסת השינוי במסמך בנקאי של לקוח, שלא בנוכחותו, מנוגדת לכל העקרונות החוזיים ולכל המקובל ביחסי בנק לקוח. אינני מקבלת את הטענה כי מאחר שבטופס בקשה לפתיחת חשבון מצויינים שלושת בעלי החשבון שעל שמם מתנהל החשבון ובין השמות תיבה "ו / או" יש ללמוד שדי היה בחתימה של אחד מבעלי החשבון כדי לבצע פעולה בחשבון. יש הבדל משמעותי בין מי שמוסמך לפעול בחשבון ולבצע בו פעולות, לבין מי שעל שמו מתנהל החשבון. הראיה הטובה ביותר היא טופס הבנק עצמו המפרט את שני המצבים הללו ברובריקות שונות. ככלל מי שמוסמך לפעול בחשבון, אינו בהכרח בעל החשבון. במצבים שונים נותן בעל החשבון הוראות מי מוסמך לחייב את החשבון. רק מי שנזכר בטופס כמוסמך לפעול בחשבון הוא בעל ההרשאה החוקית. הבנק מכיר היטב את המסמכים והטפסים המשמשים אותו בפעילות יום יום. הבנק שערך וניסח את הטפסים ודאי מודע להבדלים בטפסים. חובת הבנק באמצעות פקידיו להקפיד במילוי מלא של כל פרטי הטופס בנוכחות הלקוח. סעיף 1 (ג') לתנאים בחשבון עו"ש קובע בזו הלשון: "על אף האמור בסעיף קטן (ב) הרי שבכפיפות לכל הרשאה שניתנה או תינתן על ידי הלקוחות על פי מסמך שהבנק הסכים או יסכים לנוסחו לרבות הרשאה בכתב זה, הזכות לפעול בחשבון תהא נתונה רק לכל הלקוחות ביחד והוראות סעיף 59 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 - לא יחולו". מכאן, שכדי לשנות את המצב הבסיסי בו בעלי החשבון המשותף מורשים לפעול ביחד, יש צורך בהרשאה בכתב שתינתן על ידי בעלי החשבון. בהעדר מסמך כזה עומד בתוקפו סעיף 1 (ג) הנ"ל. לא מצאתי מסמך כזה בין המסמכים שהוגשו בפניי. אינני מוצאת מהנסיבות שניתן להסיק על רצונו של X שהחשבון יופעל על ידי כל אחד מבעלי החשבון למרות שהרצון הזה לא בא לביטוי בכתב. בסעיף 31 לתנאים בחשבון עו"ש, נאמר במפורש ששום הסדר עם הבנק לא יחייב, אלא אם נעשה בכתב. לכן הבנק לא היה רשאי להתיר פעילות בחשבון לX וX, ללא מסמך בכתב. 6. אמנם הבנק וכן X וX הביאו עדויות לתמיכת טענתם לפיה X ידע והתכוון לכך שכל אחד מבעלי החשבון רשאי לפעול בו. אלא שלכל אחד מן העדים הללו היה אינטרס ברור להעיד כך: א. לX - אינטרס כספי ברור שהחוב יוחזר על ידי X ולו אף בחלקו. ב. לגב' רביע, פקידת הבנק שזייפה מסמך, אינטרס להצדיק את הוספת הסימון המאפשר פעולות בחשבון על ידי כל אחד מבעלי החשבון. ג. למר ארדיטי ע.ת 1, מנהל האיזור בתקופה הרלוונטית - אינטרס להגן על עצמו כמי שאישר את הפעולות העצמאיות של X בחשבון ובין היתר הלוואה בסך של כ - 1,000,000 ש"ח מבלי שתהיה לו האסמכתא הדרושה לכך. על כן הוא מעוניין להגן על מחדליו. עיון בעדותו של עד זה מגלה על נקל את חולשותיה. כך מר ארדיטי מציין שהיה ברור לו שלכל אחד מבעלי החשבון יש אישור פעולה בחשבון (עמ' 6 לפרוט'), אך אינו מסביר ממה זה היה ברור כל כך. זאת ועוד מעדותו גם מסתבר שהוא כלל לא דיבר עם X בעת פתיחת החשבון שכן האחרון חיפאי ואילו העד עבד בת"א (עמ' 8 לפרוט'). אי לכך עדותו לגבי הרצון האמיתי של X מבוססת על שמועה ולא על ידיעה אישית ממשית. ארדיטי גם טען בתצהירו (סעיף 13) וכן בעדותו (עמ' 6 לפורט') כי לאחר שלX נשלחה דרישה לפרעון החוב (נספח "ד" לתצהירו של X) האחרון פנה אליו בבקשה למחול לו את החוב ומכאן התרשם שX אכן מכיר בחובו. גירסה זו הוכחשה על ידי X בתצהירו (סעיפים 59 - 65) וגם בעדותו (עמ' 18 וכן עמ' 22 לפרוט') לפיהם פנה לקבל הסברים באשר לחוב וטען לפני מר ארדיטי שהחוב הנדון אינו שלו ועל כן אינו חייב לשלמו. ערה אני לעובדה כי גם X הוא בעל אינטס ולכן גם אל עדותו יש להתיחס בזהירות. מצב זה מבליט עוד יותר את הצורך בהקפדה על מילוי נכון ומדויק של המסמכים הבנקאיים, שרק הם יכולים להחשב בנסיבות כראיות בלתי תלויות. יש להדגיש כי זהות התובע כתאגיד בנקאי מטילה עליו חובת זהירות מיוחדת כלפי לקוחות. (ראה: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ ואח' נ' צבאח ואח' פ"ד מח (2) 573, וכן ת.א 786/93 סטילר נ' בנק לאומי תקדין שלום כרך 96 (3) ). אי לכך כל מחדל או סטיה מהנורמה הנדרשת פועלים לחובותו של הבנק. לאור הנתונים העובדתיים לעיל בקשר לרישומים במסמכי הבנק, התוצאה היא שהבנק לא הצליח להוכיח כי ניתן היה לחייב את החשבון רק בחתימתו של אחד מבעלי החשבון, ללא צורך בחתימת שני הבעלים הנוספים. (והשווה גם: ע"א 260/71 אוברבאום נ' בנק פ.ק.א בע"מ פ"ד כו (2) 737). על סמך כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי ניתן היה לפעול בחשבון המשותף שנפתח על ידי X, X וX, רק בחתימה של כל שלושת הבעלים. משהתיר הבנק לX ולX לפעול בחשבון בעצמם, הפר את החוזה כלפי X. על כן X לא חייב כלפי הבנק. האם X ידע על הפעולות המתבצעות בחשבון 7. שאלה נוספת אליה יש להיזקק היא האם X ידע על הפעולות המתבצעות בחשבון על ידי X וX. אם אכן ידע ולא פנה לבנק במחאה ניתן אולי ללמוד מכך על הסכמתו מכללא ועל מתן אישור לפעולות בחשבון על ידי X וX. לאחר שקילת כל הראיות שהובאו בפניי הגעתי למסקנה שכלל לא הוכח כי X אכן ידע שX וX לקחו הלוואה בחשבון. לעניין זה הובאו שתי עדויות סותרות של X מחד (עמ' 14 לפרוט') ושל X מאידך (עמ' 19 - 20 לפרוט'). ברור שמדובר בשני אנשים בעלי אנטרס מובהק בתוצאות פסק הדין. על כן עדותו של X לבד לא די בה כדי לשכנע שX ידע על המתרחש בחשבון. יותר מזה, הבנק לא הציג שום מסמך המסדיר את ההלוואה - בקשה למתן אשראי, תנאי ההלוואה וכו'. הבנק טען בסעיף 28 לסיכומיו כי זו הלוואה מסוג "ON CALL" שלא מצריכה מסגרת אשראי. קשה להבין כיצד בנק מסכים לתת הלוואה בסדר גודל של 300,000 דולר מבלי שתנאי ההלוואה יוסדרו בכתב. בכל מקרה, שוכנעתי כי גם לצורך מתן הלוואה מסוג "און קול" יש למלא טופס בקשה להלוואה ספציפית כפי שהעיד מר כהן, סגן מנהל סניף הבנק שבו נפתח חשבון (עמ' 11 לפרוט'). מסמך זה לא הוצג על ידי הבנק. לא הוצג גם אישור לחידוש ההלוואה שניתן שלושה חודשים לאחר לקיחתה. קשה לי להאמין שמוסד בנקאי אינו מודע לצורך להציג מסמך רלוונטי באם הוא קיים. לכן אי הצגתו משמעה שאינו קיים. ועוד, מר ארדיטי ע.ת 1 טען בעדותו שX כמו גם X וX נתן ערבות אישית להבטחת החזר ההלוואה (עמ' 8 לפרוט'). גם לטענה זו לא הובאה ראיה כלשהי. הבנק לא הציג בפני מסמך ממנו ניתן היה ללמוד שאכן יידע את X באשר לחוב בחשבון, למרות שע.ת. 1 טען שהדבר אכן נעשה. מנגד, הסברו של X לכך שבמשך זמן רב לא בדק את החשבון נראה לי סביר ואמין: "בעסקה הנוכחית פתחנו חשבון משותף כי יש פה שותפים ישראלים אשר היו צריכים להשתתף ולתת לנו גם הוצאות וגם קומיסיון ולשם כך נפתח החשבון, זה בשקלים ולא צריך לגנוב את מס הכנסה... ... פתחנו את החשבון על מנת שתבל ובזק יכניסו כסף וזאת הסיבה שלא חתמתי על שום נייר של הלוואות אשראי. אם לא היה מגיע כסף החשבון היה צריך להסגר וזה מה שאני חשבתי ומאחר ולא קיבלתי דפי חשבון חשבתי שנסגר" יש לציין שגרסתו של X היתה עקבית מתחילת התיק. הוא טען מלחכתחילה שהחשבון נפתח כחשבון קרדיטורי שניתן היה להפעילו רק בחתימת כל שלושת בעלי החשבון. על כן ביודעו שלא היו תקבולים בחשבון, לא היה טעם לבדוק את החשבון. גרסה זו כפי שכבר ציינתי לעיל נאמנה עליי ואני מעדיפה אותה על פני גרסתו של X, בהעדר ראיות אוביקטיביות כלשהן המעידות על מעורבותו של X בפעילות בחשבון. לפיכך, אני דוחה את תביעתו של הבנק כנגד X. תביעתו של הבנק כנגד X וX 8. X וX הכירו בגובה החוב הנטען על ידי הבנק. עם זאת טענו בסעיפים 45 - 49 לסיכומיהם שהגיעו לסיכום בעל פה עם מר ארדיטי לפיו חוב זה שהוא מהווה כשליש מהחוב הבסיסי שנוצר בעקבות לקיחת ההלוואה, יוחזר על ידי X. מר ארדיטי הכחיש נמרצות את עצם קיום הסיכום הזה (עמ' 7 לפרוט'). אין בידי לתת אמון בגרסתם של X וX שלא נתמכת במסמך כלשהו. גרסה זו אינה עומדת גם לנוכח סעיף 31 לתנאי החשבון עו"ש עליהם חתמו בעלי החשבון אשר קובע: "שום ויתור מצד הבנק, פשרה או הסדר אחר כלשהו עם הבנק, לא יחייבו את הבנק זולת אם נעשו בכתב". על כן אני מקבלת את תביעתו של הבנק כנגד X וX. סיכומו של דבר 9. תיק 28799/98: א. התביעה נגד X נדחית. התובע ישא בהוצאותיו של X וכן בשכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ. ב. X וX ישלמו לבנק ביחד ולחוד סך של 343,632 ש"ח בצירוף ריבית בשיעור של 25.4% לשנה מיום הגשת תביעה זו ועד ליום התשלום בפועל כאשר הריבית תתרבה בכל שלושה חודשים ותצורף לקרן בסוף כל רבעון של שנה בחודשים מרץ, יוני, ספטמבר ודצדמר ותישא אף ריבית בשיעור האמור ואשר יהא נתון לשינויים כפי שנקבע בתקופה הרלוונטית ע"י הבנק. ג. כמו כן ישאו X וX בהוצאות וכן בשכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ. תיווךזיכיוןטלויזיה