פסק דין 1. המערערים הגישו ערעור זה על החלטת ועדת הערר המחוזית מ- 14/6/01 (תיק ערר 3/00) בה דחתה את הערר שהגיש יוסף כהן על דחיית תביעה לפיצויים שהגיש כנגד הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה ומדינת ישראל/מע"צ על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה- 1965. 2. המערערים הנם בעלי זכויות במקרקעין הידועים כחלקה 39 בגוש 10025. על חלק ממקרקעין אלה מופעלת תחנת דלק ולצידה שירותים נוספים. החלקה צמודה בצפונה לרח' צה"ל בחדרה, הוא דרך מס' 32. במקום הרלבנטי להליך זה, מתנהלת לה דרך 32 ממערב למזרח ובנקודה שממזרח לתחנת הדלק פונה צפונה ומתחברת אל כביש 65 (המקביל לה ומצוי בצפונה) בכיכר שליד תחנת הרכבת והיציאה המזרחית מחדרה לכיוון עפולה. בשנים 1997 - 1999 ננקטו הליכי תכנון מסויימים שתוצאתם בין היתר היתה העתקת החיבור בין דרך 32 לכביש 65 מערבה, באופן שהפניה הנ"ל של דרך 32 צפונה כדי להתחבר לכביש 65 נותקה, והחיבור לכביש 65 מתבצע כיום ממערב לתחנת הדלק באמצעות כביש חדש באופן שהמבקשים להגיע לכביש 65 מדרום, באיזור הנדון, אינם נזקקים עוד לדרך 32 החולפת על פני תחנת הדלק. הליכי התכנון בהם מדובר הם תוכנית חד1020/ - תוכנית מתאר מקומית להקמת מחלף חדרה מזרח, ושינוי 57 לתמ"א 3, תוכנית מתאר ארצית לדרכים - קטע דרך מס' 65 מצומת חדרה מזרח ועד כביש 4. 3. רקע תכנוני התוכנית חד1020/ נערכה והוגשה על ידי מע"צ ופורסמה למתן תוקף ב- 11/11/98. עניינה של תוכנית זו בהקמת מחלף חדרה מזרח. עותק מלל התוכנית ותשריטיה צורפו כת8/ לערעור זה. מטרתה של תוכנית זו מפורטת בס' 5 לתוכנית וכוללת 4 עניינים: "א. שינוי יעוד מקרקע חקלאית לדרך לצורך מחלף בכביש 65 המזרח חדרה. ב. יעוד שטח המחלף יכלול: הקמת גשרים, גשרונים, תעלות, גדרות, קירות תומכים, וכן לביצוע כל עבודות חפירה, מילוי והריסה כרוכים בהקמת המחלף. ג. ליעד את השטחים המסומנים בצבע ירוק לשטח צבורי פתוח. ד. הסדר הסתעפויות וצמתים, בהתאם לנספח התנועה". מסעיף 16 לתוכנית עולה כי התוכנית או חלק ממנה תבוצע במשך 10 שנים מיום אישורה וכן כי ניתן לבצע את התוכנית בשלבים כאשר בשלב ראשון תבוצע הדרך החדשה המחברת את חדרה עם דרך מס' 65 המורחבת בצומת מרומזר, ממערב לתחנה. 4. תמ"א 3 היא תוכנית מתאר ארצית לדרכים. מטרת שינוי 57 לתמ"א 3 היא שינוי תשריט התוכנית העיקרית תמ"א 3 בנוגע לדרך 65 בקטע מצומת חדרה ועד כביש 4 כאשר תשריט התוכנית העיקרית תוקן במובן ביטול דרך ראשית מס' 65 בקטע שבין צומת חדרה מזרח כביש 4 בין שתי נקודות ציון (תוכנית השינוי צורפה לערעור). בדברי ההסבר לתוכנית זו מצויין כי דרך 65 הנה דרך ראשית שהיוותה בעבר ציר רוחב ראשי בעיר חדרה מכיכר המשטרה במערב ועד רחוב צה"ל במזרח. מצויין כי קטע זה לא משמש יותר כדרך ראשית שכן בתוך חדרה הפכה הדרך לרחוב פנימי שבחלקו בוטל על ידי פיאצה. מצויין כי לקטע כביש זה במתכונת של דרך ראשית קיימת מזה מספר שנים חלופה צפונית המחליפה את הדרך המקורית העוברת בשטחים בנויים עם קריטריונים נמוכים. השינוי המוצע הוא גריעת הדרך מתמ"א 3 כדרך ראשית שמצומת חדרה ועד כביש 4 כאשר קטע כביש זה ימשיך להתקיים ככביש עירוני (רח' צה"ל) בתוך חדרה. עוד מצוין כי המשכו של כביש 65 מצומת חדרה מזרח מערבה ימשיך ויתקיים בזרוע הצפונית שלו. אישור שינוי מס' 57 לתמ"א 3 פורסם בילקוט הפרסומים 4724 מ- 26/1/99. למרות ניסוח דברי ההסבר לשינוי 57 לתמ"א 3 אין חולק כי קטע הדרך שנגרע מתמ"א 3 כדרך ראשית הוא חלקה של דרך 32, באיזור הרלוונטי לעניינו, הוא, לכאורה, הזרוע הדרומית של כביש 65 (ראה למשל מכתב המועצה הארצית מ- 9 יוני 1998, הכלול בתיק מוצגי העותרים). שינוי 57 לתמ"א 3 שעניינו כאמור בהוצאת דרך 32 בקטע הנדון כאן מגדר "דרך ראשית" בוצע בעקבות הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרת עתירה מינהלית 15/98 בבית המשפט המחוזי בחיפה. בהסכם צויין כי מע"צ מתחייבת כי ללא אישור המועצה הארצית לתכנון ולבניה בדבר גריעת כביש מס' 32 מתמ"א 3 לא תבוצע כל עבודה על פי תוכנית חד1020/ שיש בה כדי לנתק את כביש 32 מכביש 65 (הסכם הפשרה צורף לתיק מוצגי המערערים). 5. אין חולק כי החלקה הנדונה כאן, חלקה 39 בגוש 10025, אינה נזכרת בתוכנית חד1020/ כקרקע הכלולה בתחום תוכנית זו. עם זאת, אף אין חולק כי החיבור בין דרך 32 לכיכר בכביש 65, הוא החיבור שהתקיים בעבר בין דרך 32 לכביש 65 ממזרח לתחנה, נותק מכח התוכנית חד1020/. מתברר כי כביש 32 קיים גם כיום פיזית בשטח, אך מדרום לכיכר ממזרח לתחנה הוקם קיר תומך המונע התחברות מדרך 32 לכביש הארצי 65 באופן שדרך 32 הפכה במקום זה לדרך ללא מוצא מבחינת כביש 65 (ראה דברי עו"ד גב' רימון בישיבה שהתקיימה ב- 25/11/01 דברים שב"כ המשיבים הסכימו להם). 6. המערערים הגישו תביעת פיצויים בגין אישור תוכנית חד1020/ ותיקון 57 לתמ"א 3 מכח ס' 197 לחוק התכנון והבניה, תביעה שנדחתה על ידי הועדה המקומית. על דחיה זו הגישו המערערים ערר לועדת הערר המחוזית. ועדה זו, בהחלטה ארוכה ומפורטת דחתה את הערר. על החלטה זו הוגש הערעור המינהלי הנוכחי. 7. ההחלטה החלטת ועדת הערר נשוא ערעור זה ניתנה ב- 14.6.01. הועדה ציינה שתי מחלוקות עיקריות שהתעוררו במסגרת הערר. הראשונה - בשאלה האם המקרקעין נכנסים לגדר "מקרקעין הנמצאים בתחום התוכנית או גובלים עמה" כלשון ס' 197 לחוק התכנון והבניה. השניה - בשאלה האם הנזק הנטען הנו בר פיצוי על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. לעניין תביעה מכח פגיעת התוכנית חד1020/ - סברה הועדה כי המקרקעין אינם מצויים בסמיכות מיידית או קרובים דיים לגבולה של התוכנית או לשינוי שהיא מבצעת כך שניתן יהיה להגדירם כגובלים בה לצורך ס' 197 לחוק. עוד סברה הועדה, כי מיקום קו גבול התוכנית אינו מלאכותי וכי הוראותיה של התוכנית אינן חורגות ממנו. לעניין תביעה מכח פגיעת שינוי 57 לתמ"א 3 - מקבלת ועדת הערר בהחלטתה כי המקרקעין הנדונים גובלים בשינוי 57 לתמ"א 3 (ראה סעיף 4 להחלטה). הועדה מציינת כי כל שעושה שינוי 57 הוא ביטול הגדרת קטע דרך מס' 32 מכביש 4 למחלף כדרך ראשית. לגישת הועדה לא יצר שינוי זה בעצמו כל שינוי בדרך 32. לגישת הועדה, שינוי הגדרה כדרך ראשית אינו מוביל בהכרח לפגיעה במקרקעין וכל עוד לא קובעת תוכנית המתאר הארצית הוראה שיש בה כדי לשנות את הדרך אלא לאפשר שינויים עתידיים בה אין לאמר כי השינוי שנקבע בה לבדו מקנה זכות לתביעת פיצויים. לעניין תביעה מכח שתי התכניות כמהלך תכנוני אחד - הועדה סבורה כי היה ומבקשים לתבוע פיצויים בשל פגיעת תוכנית חד1020/ מכח תלותה בשינוי 57 לתמ"א 3 אין לעשות זאת אלא בתקיפה ישירה בין כל הצדדים העלולים להפגע מהליך כזה. לגישת הועדה קבלת האפשרות להכיר בתביעה כאשר המקרקעין נפגעים מתוכנית שאינה חלה עליהם ואינם גובלים בה רק משום שתוכנית אחרת בה הם גובלים שלובה בתוכנית הראשונה מבחינה תכנונית הנה ישום הרחבת יריעת הוראת ס' 197 לחוק מעבר לתחום הראוי ובודאי מעבר לתחום שנקבע לה בפסיקה. עוד סבורה הועדה כי אין בטחון כי שינוי 57 לתמ"א 3 היה תנאי הכרחי לתוקפה של חד1020/, שאלה שלא נדונה על ידי בית המשפט בעתירה 15/98 ונדרשת החלטה של ערכאה מוסמכת בעניין זה. לעניין איפיון הפגיעה הנטענת - סבורה הועדה כי הנזק במקרה זה אינו נזק בגינו זכאי בעל הזכות במקרקעין הגובלים לפיצוי. לגישת הועדה לא מדובר בפגיעה בתכונותיהם המקרקעיות של המקרקעין. הועדה סבורה כי מדובר בנזק כלכלי מובהק שלא אליו מתכוון ס' 197 וכי פסקי הדין שניתנו בעניין ע.א. 650/83 הועדה המקומית נ' קורן פד"י מ 3 ע' 640 ו- ע.א. 1188/92 הועדה המקומית ירושלים נ' ברעלי פד"י מ"ט 1 ע' 463 אינם מאפשרים ראית הנזק הנדון כאן כנזק בר פיצוי על פי ס' 197 לחוק. 8. טענות הצדדים הצדדים שבים ומעלים את הטענות שהועלו בפני ועדת הערר. אביא להלן את עיקר הטענות. המערערים טוענים כי המהלך התכנוני המשולב של אישור תוכנית חד1020/ ושינוי 57 לתמ"א 3 שהפך את האספלט המצוי בסמוך למקרקעיהם מדרך בין עירונית המוגדרת על פי תמ"א 3 כדרך ארצית שמעצם טיבה כוללת נפחי תנועה ניכרים, לדרך ללא מוצא שאינה נכללת בכלל מערך הדרכים הארצי ונפחי התנועה בה אפסיים, הוא אשר גרם לפגיעה הקטלנית וההרסנית בשווי מקרקעיהם. נטען כי תחום תוכנית חד1020/ לעניין סעיף 197 לחוק אינו דווקא הקו הכחול של התוכנית וכי מקרקעי המערערים גובלים בתחום התוכנית ואף נמצאים בתוכו. לגישת המערערים סימון הקו הכחול בתוכנית חד1020/ הוא מלאכותי שכן התוכנית משנה נורמות משפטיות ותכנוניות בשטחים שמחוץ לקו הכחול. המערערים סבורים כי שינוי 57 לתמ"א 3 יצר שינוי מהותי בדרך 32 בכך שהפכה לדרך ללא מוצא שאיננה כלולה במערך הדרכים הארצי, דבר שהביא לפגיעה קשה במקרקעי המערערים. בכל מקרה טוענים המערערים כי תוכנית חד1020/ ושינוי 57 לתמ"א 3 הינם מהלך תכנוני אחד בלתי ניתן לניתוק ומקרקעי המערערים גובלים ואף נמצאים בתחומו של אותו מהלך תכנוני. לגישת המערערים פרשנות סבירה של זכות התביעה על פי סעיף 197 לחוק מחייבת לבדוק האם נכס גובל תחום תוכנית גם מבחינה עניינית ומהותית ואין להסתפק בבחינה טכנית קרי, בשאלה האם הקו הכחול שורטט בכל הנכס. לגישת המערערים בנסיבות המקרה ובשים לב לפסיקה עכשווית התקיימו במקרה זה כל הטעמים שבבסיס עקרון הפיצוי על פי סעיף 197 (א) לחוק בפרט ובשים לב לכך שמוסדות התכנון והמשיבות היו מודעים מלכתחילה לפגיעה הקשה במקרקעי המערערים כפי שעולה מהראיות שהוצגו בפני ועדת הערר. עוד טוענים המערערים כי שגתה ועדת הערר משנמנעה לדון בטענת המערערים כי מדובר במהלך תכנוני אחד ואף בקביעתה כי לא ניתן לתבוע על פי סעיף 197 לחוק בגין שתי תכניות המהוות מהלך תכנוני אחד. המערערים גם חולקים על קביעת הועדה לפיה הנזק שנגרם להם אינו בר פיצוי בשל טיב הנזק. המערערים טוענים כי הדרך בסמוך למקרקעיהם שונתה שינוי מהותי על ידי תוכנית חד1020/ ושינוי 57 לתמ"א 3 מדרך ראשית במערך הדרכים הארציות דרך ללא מוצא ולא מדובר בשינוי בהיקף המשתמשים בלבד. המערערים מדגישים כי תחנת תדלוק הינה שימוש יחודי על פי תמ"א 18 שימוש הקשור קשר בלתי ניתן לניתוק מן הדרך עליה הוא נשען שכן אין תחנת תדלוק ללא דרך. לגישתם יש להבחין בין שימוש מסחרי רגיל לבין תחנת תדלוק. המערערים מציינים כי כדי לאפשר הקמת תחנת תדלוק יש להכין תוכנית מפורטת שתייעד את המקרקעין ליעוד של תחנת תדלוק על פי הוראת סעיף 9.1 (א) לתמ"א 18. לעניין הפסיקה עליה הסתמכה הועדה סבורים המערערים כי פס"ד קורן אינו ישים לעניינו שכן אין הם תובעים נזקים שנגרמו עקב היות תחנת הדלק מצליחה ומשגשת בעבר אלא את הנזק שנגרם למקרקעין שערכם כמקרקעין ביעוד לתחנת דלק נגזר מזהות הדרך לה הם נושקים וערכם של מקרקעין אלה כמקרקעין נפגע עקב המהלך התכנוני נשוא הערעור. המערערים מזכירים כי את הוראות סעיף 197 לחוק יש לפרש ברוח הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כך שינתן ביטוי למעמד זכות הקניין כזכות יסוד חוקתית כאשר פגיעה במקרקעי הפרט תותר רק אם היא בחוק ההולם את ערכי מדינת ישראל שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. נטען כי בישמה את פס"ד קורן לעניין מהות הנזק על נסיבות מקרה זה לא אבחנה ועדת הערר כדיבעי את נסיבות אותו מקרה מנסיבות המקרה שבפנינו. נטען כי פס"ד קורן שניתן בטרם לכניסתו לתוקף של חוק כבוד האדם וחירותו איננו הולם את הוראות כבוד היסוד ואת פיסקת ההגבלה. סבורים המערערים כי העדר פיצוי מלא וראוי בגין הפגיעה בקניינם עומד בסתירה לעקרונות ולהוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לפיסקת ההגבלה ולעקרון המידתיות. עוד סבורים המערערים כי שיקולי צדק חלוקתי מחייבים כי פגיעה בקניינם תתחלק על כלל הציבור וכי ראוי ונכון הוא שהפגיעה תוטל על הועדה המקומית (30%) ועל המדינה (70%) כמצוות סעיף 119 ד (א) לחוק כמייצגות את כלל הציבור הנהנה ומתעשר בעקבות הפגיעה הדרסטית בקניין המערערים. המערערים מוסיפים כי אין לקבל את קביעת הועדה לפיה מקור הפגיעה בשינוי 38 לתמ"א שכן מהות שינוי זה היתה סימון מחלף על כביש 65 כאשר אין בשינוי זה כל רמז לכך שחיבור כביש 32 למחלף יעשה מנקודה שלפני תחנת התדלוק ולא לאחריה ואף כי אין בשינוי 38 ביטול מעמדה של דרך 32 כדרך ראשית ולא ניתן על כן לנתק מכוחו את כביש 32 מהחיבור לכביש 65 ניתוק שהוא לב ליבה של הפגיעה. המערערים טוענים כי שינוי 57 לתמ"א 3 הוא שיצר את הפגיעה במקרקעין בעצם ביטול דרך 32 כמו גם באפשרו את כניסתה לתוקף של תוכנית חד1020/. המערערים מציינים כי הם מוכנים גם כיום כי שינוי 57 יבוטל, הדרך בסמוך למקרקעיהם תשוב ותוגדר כדרך ארצית ובהתאם לדין ולפסה"ד בעת"מ 15/98 יחובר הכביש לדרך 65 ותתאפשר תנועה מחדרה לכיון ואדי ערה ולכיוון הנגדי בדרך הנ"ל. 9. טענות הועדה המקומית הן כי ככל שנגרמה פגיעה למקרקעי המערערים הרי זו נגרמה עקב אישור תוכנית חד1020/ שאיננה גובלת ואיננה קרובה למקרקעי המערערים. עוד טוענת הועדה כי ככל שנגרמה פגיעה למקרקעין, דבר המוכחש, הרי פגיעה כזו הינה פגיעה כלכלית עקיפה שאינה באה בגדרו של סעיף 197 לחוק. הועדה סבורה כי בניגוד לטענת המערערים לא היה צורך בשינוי 57 לתמ"א 3 כתנאי לכניסתה לתוקף של חד1020/ וכי על כן אין לקבל את גישת המערערים לפיה חד1020/ איננה עומדת בפני עצמה אלא מדובר במהלך תכנוני אחד. עוד נטען כי צדקה ועדת הערר בקבעה כי בנסיבות המקרה הכרה במהלך משולב כפי שנטען על ידי המערערים תהיה מרחיקת לכת ומנוגדת לכוונת המחוקק בסעיף 197. הועדה תומכת בעמדת ועדת הערר לעניין ההיגיון התכנוני בקביעת הקו הכחול של התוכנית ומזכירה כי בית המשפט לא יתערב בשיקולי התכנון מקום בו לא מתבקשת התערבות בעילה מינהלית וכי אין לראות בהחלטת ועדת הערר לפיה הקו הכחול הוא קו ראוי מבחינה תכנונית משום חריגה ממתחם הסבירות באופן המחייב התערבות. הועדה המקומית סבורה כי גם אם בעקיפין נגרם למקרקעי המערערים נזק כתוצאה מאישור התוכנית חד1020/ (דבר המוכחש) וגם אם הנזק היה מהסוג שבא בגידרו של סעיף 197 לחוק (דבר המוכחש) הרי לאור המרחק בין גבולות התוכנית לבין המקרקעין לא זכאים המערערים לפיצוי בגין נזק זה על פי סעיף 197 לחוק. הועדה סבורה כי שינוי 57 לתמ"א אין בו עצמו כדי להוות פגיעה במקרקעי המערערים כמנומק בהחלטת ועדת הערר. עוד נטען כי כעולה מהילכת קורן ומפס"ד בעניין ברעלי סוג הנזק הנטען איננו מהסוג אותו ניתן לתבוע לפי סעיף 197 לחוק. הועדה המקומית סבורה כי נזק הבא בגידרו של סעיף 197 הוא פגיעה בתכונות מקרקעיות של המקרקעין ואילו פגיעה שנוצרה כתוצאה מירידה במספר הרכבים הנכנסים לתחנה עקב שינויים תחבורתיים באיזור הינה נזק כלכלי עקיף שלא ניתן לתבוע פיצויים כנגדו. הועדה מוסיפה כי גם אם נגרמה פגיעה למקרקעין (דבר המוכחש) וגם אם הפגיעה היא למקרקעין גובלים (דבר המוכחש) הפגיעה הינה מסוג שאינו בר פיצוי. מע"צ, המשיבה 2, סומכת ידיה על החלטת ועדת הערר ומסתמכת על נימוקיה. מע"צ סבורה כי תוכנית חד1020/ ותיקון 57 לתמ"א 3 בין בנפרד ובין במשולב לא פגעו במקרקעי המערערים. תכונות המקרקעין לא נפגעו, התוכנית ו/או התמ"א לא פגעו בשימוש במקרקעין ו/או באפשרות ההנאה מהם ולא חסמו או שללו את הגישה אליהם. נטען כי לכל היותר נגרם נזק כלכלי עקיף הנובע משינוי מערך הכבישים באיזור שמוריד את נפח תנועת המכוניות בכביש הסמוך למקרקעין. נטען כי זהו נזק כלכלי עקיף שאינו בר פיצוי לפי סעיף 197 לחוק. נטען כי לרשויות ציבוריות ולרשויות התכנון המייצגות את אינטרס הציבור יש סמכות לעשות תכנון המשנה את מערך הדרכים במקום מסויים מבלי לגזור מכך חובת פיצוי רחבה מכח סעיף 197 לחוק. מע"צ סבורה, כפי שסברה ועדת הערר, כי הפיצוי המבוקש יטיל על הציבור מעמסה כספית אדירה ובלתי מתקבלת על הדעת באופן שלא יאפשר באופן מעשי תכנון ופיתוח עתידי שכן אף גורם מתכנן לא יוכל לחזות את היקף הפיצויים שידרשו לשלם בעקבות תוכנית כלשהיא ולא ניתן היה לתכנון הליכי תכנון ובניה תקיניים. מע"צ סבורה כי צדקה ועדת הערר בקבעה כי תחנת דלק איננה שונה ממרבית היעודים המסחריים של מקרקעין התלויים בהיקף התנועה העוברת בסמוך אליה ואף בקובעה שלא בהכרח עסק זכאי לפיצוי כאשר בסביבה מאושרת תוכנית המקטינה את תנועת הלקוחות הפוטנציאליים בקרבתו. נטען כי למערערים כמו לכל עסק אחר אין זכות לנפח תנועה מסויים שתזרום בקרבת עסקם וכי תוכנית מתאר המשפיעה על נפח התנועה איננה יוצרת להם זכות פיצוי לפי סעיף 197 לחוק. עוד טוענת מע"צ כי במקרה זה לא נכנסים המקרקעין לאף אחת מהקטגוריות המאפשרות או מחייבות פיצוי וכי אינם גובלים או משיקים לתוכנית. עוד טוענת מע"צ כי צדקה הועדה כשקבעה שאין מלאכותיות או שרירותיות במקום קביעת גבול התוכנית כאשר הגבול נקבע לפי שיקולים תכנוניים אמיתיים המתאימים למצב בשטח ולצרכים אמיתיים של השטח הנדרש למחלף משיקולי תחבורה נכונים ומקצועיים. נטען כי צדקה ועדת הערר כשקבעה כי התוכנית לא ביטלה את דרך 32 ולא חסמה או שללה גישה למקרקעין אלא רק יצרה דרך חילופית לקטע מסויים בדרך 32 בלא שהיא גובלת עם המקרקעין. מע"צ סבורה כי כפי שקבעה ועדת הערר תוכנית מתאר ארצית המאפשרת ביצוע של תוכנית אחרת פרטנית אינה גורמת בעצמה לפגיעה במקרקעין ואף צדקה כשקבעה שלא ניתן לראות בתוכנית ובתמ"א מהלך תכנוני אחד ובאופן זה לקבוע שהמקרקעין גובלים בתוכנית. עוד צדקה ועדת הערר כשקבעה כי יתכן וניתן היה לבצע את תוכנית חד1020/ ללא תיקון 57 לתמ"א 3. סיכום הדבר הוא כי מע"צ סבורה שאין בסיס לטענות המערערים. לגישתה אין להם זכות לפיצוי על פי סעיף 197 לחוק לא בעקבות שינוי התוכנית או התמ"א ביחד או לחוד, כל הליכי התכנון והבנייה נעשו כדין ואין בסיס לחובת הפיצוי על פי חוק היסוד כבוד האדם וחירותו. מע"צ גם סבורה כי אינה חייבת בשיפוי הועדה המקומית על פי סעיף 119 (ד) לחוק כפי שפרטה בפני הועדה במכתבה של היועצת המשפטית של מע"צ. 10. כפי שמראה פירוט הטענות שהובא לעיל, הרחיבו הצדדים את היריעה והעלו טענות מרובות. הטענות תידונה להלן רק ככל הנחוץ לצורך הכרעה במחלוקת. 11. המחלוקת המחלוקת בין הצדדים יסודה בשאלה האם זכאים המערערים לפיצוי מכח סעיף 197 (א) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965. שאלה זו מורכבת ממספר שאלות משנה - א. האם המקרקעין הנדונים נמצאים בתחום התוכניות או גובלים בהן. ב. היה ויתברר כי המקרקעין נמצאים בתחום או בגבול אחת התוכניות בלבד האם ניתן לתבוע במקרה זה על פי סעיף 197 מכח מכלול תכנוני. ג. האם מדובר במקרה זה בפגיעה על ידי תוכנית. ד. האם טיבה של הפגיעה הוא כזה שסעיף 197 (א) מתכוון לחול עליו. 12. סעיף 197 (א) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 מורה כך: "197.(א) נפגעו על ידי תוכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התוכנית או גובלים עמה, מי שביום תחילתה של התוכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200". 13. האם נמצאים המקרקעין בתחום התוכניות או גובלים בהן? לעיל צויין כי הועדה בהחלטתה קבלה כי המקרקעין גובלים בתחומה של תוכנית שינוי 57 לתמ"א 3. אין חולק כי המקרקעין אינם מצויים פיזית בתחום הקו הכחול של התוכנית חד1020/ ואף אינם גובלים פיזית בתחום תכנית זו. נטל השכנוע לקיום יסודותיו של סעיף 197 (א), כולל המצא המקרקעין "בתחום התוכנית או גובלים עימה" מוטל על התובע פיצויים מכוח סעיף זה, קרי, על המערערים (ראה ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא ואח', פד"י מו 4 עמ' 627 בעמ' 643). 14. בהחלטת ועדת הערר צויין כי גבולה של חד1020/ הקרוב ביותר למקרקעין הוא במרחק של כ- 240 מ' מהמקרקעין לאורך דרך 32. עוד צויין כי גבול התוכנית במקום בו היא קובעת את הניתוק מכביש 65 מרוחק מהמקרקעין בכ- 970 מ' לאורך דרך מס' 32 ובכ- 635 מ' בקו אוירי ואף כי בין גבולות התוכנית למקרקעין הנדונים קיימות חלקות נוספות המפרידות ביניהם כאשר במקום הקרוב ביותר מפרידות בין גבול התוכנית לבין המקרקעין לפחות 3 חלקות (סעיף 7 ג להחלטה). ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 197 מלמדת כי בעקבות ההלכה שנקבעה בעניין ע.א. 603/77 וארון נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה י-ם ואח' פד"י ל"ג (3) עמ' 409 ובעניין ד"נ 28/79 הועדה המקומית לתכנון ולבניה י-ם נגד וארון ואח' פד"י ל"ה (1) עמ' 561 ( להלן : פרשת וארון ) תוקן הסעיף באמצעות חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 20) תשמ"ג - 1982, הוא הנוסח הקיים גם היום. פרשת וארון על שני שלביה נדונה על בסיס הנוסח המקורי של סעיף 197 בו קמה זכות לפיצויים "אם נפגעו מקרקעין על ידי תוכנית" והשאלה שהתעוררה שם, כפי שמזכיר אותה כב' השופט זמיר בעניין ע.א. 1188/92 הועדה המקומית לתכנון ולבניה י-ם נ' ברעלי פד"י מ"ט (1) עמ' 463 בעמ' 474-5 (להלן: ענין ברעלי), היתה האם פגיעה על ידי תוכנית במקרקעין הנמצאים מחוץ לתחום התוכנית מזכה בפיצויים לפי סעיף 197 דאז. דעת הרוב היתה בחיוב. תיקונו של סעיף 197, כפי שמציין כב' השופט זמיר בעניין ברעלי הנ"ל קיבל את העקרון שנקבע בפרשת וארון אך צמצמם את תחולת ההלכה. מחד, מזכה התיקון בפיצויים גם במקרה של פגיעה עקיפה במקרקעין שמחוץ לתחום התוכנית אך מאידך הגביל את המחוייבות הציבורית לפצות בשל פגיעת תוכנית במקרקעין, כדי להקל על הנטל הציבורי. לפי נוסח התיקון, הוא הנוסח התקף היום, מזכה הסעיף בפיצויים רק במקרה של פגיעה במקרקעין הנמצאים בתחום התוכנית או הגובלים עימה, להבדיל ממקרקעין המרוחקים מתחום התוכנית (שם, עמ' 475). יצויין כי בפרשת וארון הטוען לפגיעה היה הבעלים של דירה בחלקה סמוכה לחלקה אליה התיחסה התוכנית שנדונה שם. בענייננו מדובר בחלקה שאיננה סמוכה לתחומה של חד1020/ אך גובלת בשינוי 57 לתמ"א 3. 15. העובדה שסעיף 197 (א) מתיחס למידת קרבתם של המקרקעין לגבולות התוכנית מלמדת כי הגבלה שבסיסה ריחוק גאוגרפי היתה חלק מתכלית התיקון, כפי שציין כב' השופט זמיר בעניין ברעלי. אין באמור בסעיף 197 (א) כדי לומר כי מקרקעין שאינם בתחום התכנית הפוגעת או גובלים בה לא יכולים להיפגע מתכנית אלא כי ממקרקעין כאלה נשללת הזכות לפיצוי על פי סעיף 197 (א). בהחלטתה בדקה ועדת הערר את שאלת היותם של המקרקעין גובלים בתחום התוכנית גם על בסיס הגישה המבקשת להגמיש את דרישת הגבילה באופן שמקרקעין הנמצאים בסמיכות מיידית גם אם אינם משיקים לגבול התוכנית ללא הפרעה של גורם חיצוני כלשהו, יהיו מקרקעין גובלים, ולהתיר לועדה שיקול דעת בענין זה (ראה עמ"נ (ירושלים) 102/00 הלברייך נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ואח' וכן עת"מ (חיפה) 154/00 אילנץ נ. ועדת ערר מחוזית חיפה ואח'). מסקנת הועדה היתה כי גם על פי גישה זו לא עומדים המקרקעין הנדונים כאן בנדרש לעניין חד1020/ שכן אין הם עומדים בדרישה למרחק קטן בין גבול התוכנית למקום המצא המקרקעין. עלי לציין כי הגם שהגישה הנ"ל גמישה יותר מאשר גישתו של כב' השופט גורן בענין ע"מ 51/98 (תל אביב) אורן ואח' נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון, הרי בענין עת"מ (תל אביב) 1040+1059/00 דשבסקי ואח' נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה שרונים, תקדין מחוזי 2001 (1) 35530, מזכיר אומנם השופט גורן את פרשנותו לדרישת הגבילה, שהינה השקה פיזית ממש, אך מקבל כי לועדה המקומית קיים שיקול דעת לקבוע כי מקרקעין נתונים נמצאים בתחומה של תוכנית פלונית, על אף שאין הקו הכחול בתשריט מציג זאת, מקום שמהותית יש לראות את המקרקעין ככלולים בתחום התכנית או גובלים בו. הנה כי כן, גם הגישה הדווקנית מחייבת הפעלת שיקול דעת על ידי הרשות המנהלית לצורך מתן פירוש תכליתי ראוי לדרישות סעיף 197 (א), שיקול דעת שמשמעו בחינת המימד המהותי מעבר למימד הטכני. במקרה שבפני רחוקים המקרקעין פיזית מגבולה של חד1020/ גם על פי הגישה המקילה הגם שלניתוק דרך 32 מכוחה של תכנית זו יש השפעה ניכרת על המקרקעין. 16. אין חולק כי המקרקעין גובלים בתחומה של תכנית שינוי 57 לתמ"א 3 שעניינה הוא דרך 32 שהמקרקעין גובלים בה. המעשה שעשה שינוי 57 לתמ"א 3 עניינו בהוצאת דרך 32 בקטע הרלוונטי להליך הנוכחי מגדר "דרך ראשית" במובן תוכנית המתאר הארצית. תכניות המתאר מצויות ביניהן במדרג הירארכי. עליונה היא תכנית מתאר ארצית, תחתיה תכנית מתאר מחוזית, תחתיה של זו תכנית מתאר מקומית ותחת זו - תכנית מפורטת. כל אחת מהתוכניות כפופה להוראות קודמתה וחייבת בהתאמה אליה (ע"פ 377/87 קלקא נחום בע"מ נ' מדינת ישראל פד"י מ"א (4) עמ' 673 בעמ' 676 וכן בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח' פד"י נ (3) עמ' 441). שינוי 57 לתמ"א 3 בוצע כאמור בעקבות הסכם פשרה אליו הגיעו המערער יוסף כהן והמשיבות הועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה ומע"צ במסגרת עתירה מנהלית 15/98. בהסכם צויין כי מע"צ מתחייבת כי ללא אישור המועצה הארצית לתכנון ולבניה בדבר גריעת כביש 32 מתמ"א 3 לא תבוצע כל עבודה על פי תוכנית חד1020/ שיש בה כדי לנתק את כביש 32 מכביש 65. תיק המוצגים שהגישו המערערים כולל את מכתבה של מזכירת הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה מ- 20.5.97 הכולל את החלטת ועדת המשנה להתנגדויות ביחס לתוכנית חד1020/. במסמך זה מצויין (סעיף 7) כי הוחלט להעביר לעורכי תמ"א 3 בקשה לגריעת הקטע הדרומי של דרך ראשית מס' 65 הנכנסת לתוך חדרה מתמ"א 3 מאחר וקטע זה אינו משמש כדרך ראשית לא בפועל ולא סטטוטורית. הועדה המקומית עודנה סבורה כי תכנית חד1020/ לא נזקקה לשינוי 57 לצורך ביצוע ניתוקה של דרך 32 ומע"צ סבורה כי ייתכן וניתן היה לבצע את חד1020/ ללא שינוי 57. איני רואה אפשרות לראות בהסכמת המשיבות במסגרת עתירה מנהלית 15/98 משום הסכמה דיונית בלבד. קשה לקבל כי מע"צ כרשות ציבורית היתה מתחייבת לא לפעול לניתוק דרך 32 ללא אישור המועצה הארצית בדבר גריעת כביש 32 מתמ"א 3 ללא שהיה צורך תכנוני לעשות זאת. לא סביר בעיני כי רשויות התכנון היו פועלות לעריכת שינוי 57 לתמ"א 3, שאכן נערך, ללא שקבלו שהיה בכך צורך תכנוני כדי לבצע את ניתוק דרך 32 מכח חד1020/. חזקה על הרשות המינהלית שפעלה כדין. חזקת התקינות או החוקיות החלה במשפט הציבורי פועלת במקרה זה לטובת המערערים (ראה ע.א. 6066/97 עירית ת"א יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ פד"י נ"ד (3) עמ' 749 בעמ' 755-756). על פי חזקה זו, שלא נסתרה, שינוי 57 לתמ"א 3 נעשה כחוק והיה נחוץ לצורך ביצוע הניתוק מכח חד1020/. אוסיף כי חד1020/ פורסמה למתן תוקף ב- 11/11/98 ואילו השינוי לתמ"א 3 פורסם למתן תוקף ב- 26/1/99. סמיכות הזמנים גם היא תומכת בראיית מהלך הגשת תכנית שינוי 57 כעניין שבוצע כדי למלא צורך תכנוני לביצוע חד1020/ לעניין ביצוע הניתוק, גם אם בוצע בדיעבד. מסקנתי היא כי יש לקבל את טענת המערערים לפיה שינוי 57 לתמ"א 3 היה צורך תכנוני לצורך אישורה של חד1020/ לעניין ניתוקה של דרך 32. 17. מכלול תכנוני טוענים המערערים כי שתי התוכניות הן מכלול תכנוני אחד וכי המקרקעין מצויים בתחומו של המהלך התכנוני כולו ואף גובלים בו. ועדת הערר סברה כי גם אם שתי התוכניות שלובות מבחינה תכנונית יהא בהכרה בפגיעה של חד1020/ במקרקעין משום הרחבת יריעת הוראת סעיף 197 לחוק מעבר לראוי. 18. לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענת המערערים לפיה יש לראות בנסיבות מקרה זה בתכנית חד1020/ ובשינוי 57 לתמ"א 3 משום מהלך תכנוני משולב באופן שיש לראות את תחום שתי התכניות יחד כתחום התכנית ודי בגבילה בתחומו של שינוי 57 לתמ"א 3 כדי לענות על דרישת הגבילה ביחס למכלול התכנוני כולו. להלן אסביר. 19. ועדת הערר סברה כי לו היה מקום לדון בטענה במסגרת הערר דעתה היתה כי לא ניתן לגזור משילוב התכניות במקרה זה זכות תביעה מכח ס' 197 לחוק בגין המהלך הכולל. לדעתי, אין לקבל את מסקנת ועדת הערר לפיה אין להכיר במקרה זה בשילוב התכניות כמעמיד זכות תביעה מכח סעיף 197 (א) ואין בנוסח ס' 197 (א) לחוק כדי לשלול מצב כזה במקרה מתאים. השאלה האם שתי תוכניות הן חלק ממהלך תכנוני אחד לצורך סעיף 197 (א) תוכרע על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה. במקרה שבפני לא מדובר בשתי תוכניות שמעמדן התכנוני זהה אלא בשתי תוכניות שאחת מהן הינה שינוי תוכנית מתאר ארצית ואילו השנייה הינה תוכנית מתאר מקומית, מדובר בשילוב אנכי ולא בשילוב אפקי אך אין סיבה למחשבה שהדין שונה בשני מצבים אלה. עיון בתשריט שהוגש במסגרת ישיבה מקדמית שהתקיימה במהלך הדיון בתיק, תשריט המתאר את המצב החדש, מלמד כי קיימת רציפות פיזית בין תחומה של חד1020/ לבין תחומה של שינוי 57 לתמ"א 3. נקודת החיבור בין תחומי שתי התכניות היא בסמוך לנקודת הניתוק של דרך 32 מכביש 65. המרחק הגדול בין תחומה של תכנית חד1020/ על פי הקו הכחול המסומן בה לבין המקרקעין מתפוגג כשמתברר כי תחומה של תכנית שינוי 57 הוא הממלא את המרחק ומקרב את חד1020/, פיזית ומהותית עד לגבול המקרקעין. חד1020/ נזקקה לשינוי 57 לתמ"א 3 כדי לבצע את ניתוק דרך 32 ממזרח לתחנה. עצם קביעתה של דרך 32 כתחום תכנית שינוי 57 מלמד על הזיקה בין המקרקעין לבין תכנית חד1020/ שנזקקה לשינוי 57 לצורך ביצוע הניתוק. קיים רצף בפועל בין תחומי שתי התכניות. המקרקעין הנדונים גובלים בתחום שינוי 57. מבחינה מהותית קיים בין התוכניות קשר הדוק. לדעתי יש לראות את תחומן של שתי התכניות יחד כתחום התכנית במקרה שבפני. הפרדה בין שתי התוכניות לעניין המקרקעין הנדונים כאן בהקשרו של ס' 197 הנה לדעתי בלתי סבירה בנסיבות המקרה הנוכחי. 20. מסקנתי הנ"ל מתחייבת לדעתי גם מהוראת סעיף 3 לחוק היסוד כבוד האדם וחירותו הקובע כי אין פוגעים בקניינו של אדם. זכות הקניין הפכה להיות זכות חוקתית - על חוקית בתוקף תחיקתו של חוק היסוד. חקיקה רגילה אינה יכולה לפגוע בזכות הקניין החוקתית אלא אם מקיימת היא את דרישות פיסקת ההגבלה, קרי, פגיעה הנעשית בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, חוק שנועד לתכלית ראויה וכל עוד הפגיעה אינה עולה על הנדרש (ע.א. 5546/97 הועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית אתא נ' הולצמן פד"י נ"ה (4) עמ' 629 בעמ' 640, וכן ע.א. 3901/96 הועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' הורוויץ פד"י נ"ו (4) עמ' 913 בעמ' 936). חוק התכנון והבניה קדם לחוק היסוד ותוקפו נשמר, עם זאת, חוק זה כמו חקיקה אחרת הקודמת לחוק היסוד, מתפרשים ברוח הוראות חוק היסוד כאשר יש וחוק היסוד מעניק לדברי החקיקה שקדמו לו מובן חדש, מקום שקיימת אפשרות פרשנית לכך. יש לפרש חוקים כהולמים את פסקת ההגבלה וכמתירים פגיעה בזכות היסוד רק לתכלית ראויה ורק במידה שאינה עולה על הנדרש (ראה ע.א. 5546/97, עניין הולצמן שם, בעמ' 641). הוראת סעיף 3 לחוק היסוד כבוד האדם וחירותו לפיה אין פוגעים בקניינו של אדם מקרינה על חוקים שעניינם זכויות קניין לרבות אלה שעניינם הפקעה לצורכי ציבור ותכנון ובניה ומשפיעה על פרשנותם ובכלל זה על פרשנות חוקים שקדמו לחוק היסוד וראה ע.א. 3901/96 הועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' הורוויץ פד"י נ"ו 4 עמ' 913 בעמ' 924. דוגמאות מובהקות לאימוצה של פרשנות המצמצמת את הפגיעה בקניין בתוקף הפרשנות המתחייבת מכח חוק היסוד הנזכרות בעניין ע.א. 3901/96 עניין הורוויץ הנ"ל הן פסקי הדין שניתנו בבג"צ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל ואח' פד"י נ"ה 2 עמ' 625 וע.א. 5546/97 הועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית אתא נ' הולצמן פד"י נ"ה 4, 629. בעניין ברעלי מבהיר כב' השופט זמיר כי גם אם הפגיעה בזכות הקניין תהיה במידה שאינה עולה על הנדרש בהתחשב בצרכי הציבור הרי אין בעצם הצורך הציבורי שיש בו כדי להצדיק פגיעה, כדי לשלול פיצוי על הפגיעה, אלא אם ברור כי הפגיעה נמצאת בתחום הסביר ואין שיקולי צדק הדורשים לפצות את הנפגע, שיקולים הבאים לידי ביטוי בהגנה שמעמיד סעיף 200 לחוק לרשות לתכנון. מוסיף כב' השופט זמיר כי פיצויים כאלה יש בהם כדי לשרת את תכליתו של חוק היסוד כבוד האדם וחירותו, קרי, צמצום הפגיעה בזכות הקניין כדי שלא תעבור את המידה הראויה (שם, עמ' 483). 21. שתי התכניות שלובות וקשורות מהותית זו בזו. יש לפרש את סעיף 197 ברוח חוק היסוד שהעניק לזכות הקניין מעמד של זכות חוקתית על חוקית. המקרקעין גובלים בתחום שינוי 57. תחומה של תכנית שינוי 57 מצוי ברצף לתחומה של תכנית חד1020/ על פי הקו הכחול שלה. במצב זה נכון לדעתי לראות את תחומן של שתי התכניות יחד כתחומה של התכנית ויש לראות את המקרקעין כגובלים גם בתחומה של חד1020/. מסקנתי היא כי יש להכיר בשילוב התוכניות במקרה שבפני כמעמיד זכות לפיצוי על פי סעיף 197 לחוק, בכפוף להוכחתה של פגיעה כנדרש, עניין שידון להלן. 22. פגיעה על ידי תכנית ועדת הערר סברה כי גם אם בעקבות הקטנת מספר כלי הרכב העוברים ליד התחנה פחתה כמות הלקוחות של התחנה, אין הדבר מהווה פגיעה במובן סעיף 197 (א) לחוק והסתמכה במסקנתה על הלכות בית המשפט העליון שנפסקו בענין ע"א 650/83 הועדה המקומית לתכנון ולבניה זבולון נ. קורן ואח' פד"י מ 3 עמ' 640 (להלן:"ענין קורן") ועל פסק הדין שניתן בע"א 1188/92 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ. ברעלי פד"י מט 1 עמ' 461 (להלן:"ענין ברעלי"). בעניין ברעלי הבהיר כב' השופט זמיר כי סעיף 197 לחוק מקים זכות לפיצויים בגין פגיעתה של תוכנית לא רק בגין פגיעה ישירה אלא גם בשל פגיעה עקיפה (שם, עמ' 474-5). כב' השופט זמיר הבהיר כי פגיעה ישירה היא פגיעה הנגרמת על ידי התוכנית עצמה החלה על מקרקעין מסויימים ומשנה את הנורמות המשפטיות החלות עליהם, למשל, על דרך של איסור בנייה או הקטנת אחוזי בנייה במקרקעין אלה. פגיעה עקיפה אינה נגרמת על ידי התוכנית עצמה אלא על ידי מקור חיצוני, כאשר פגיעתה נובעת בדרך כלל מתחולת תוכנית על מקרקעין סמוכים, למשל התרתה של בניה של מבנה החוסם גישה או מפעל הגורם מטרד כגון רעש או ריח במקרקעין הסמוכים. עניין זה, פגיעה עקיפה, הוא שנדון בזמנו בפרשת וארון ובתיקון סעיף 197 קיבל המחוקק את עקרון תשלום הפיצוי גם במקרה של פגיעה עקיפה במקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עימה. לעיל הוזכר כי החיבור בין דרך 32 לכביש 65 שהתקיים בעבר בקרבת כיכר בכביש 65, ממזרח לתחנה נותק מכח התוכנית חד1020/. במקרה שבפני מדובר אכן בפגיעה עקיפה שפגע במקרקעין ניתוק כביש 32 מדרך 65, ניתוק שבוצע ממזרח לתחנה בתוקף תכנית חד1020/. לעניין שינוי 57 בתמ"א 3, שינוי זה הוא שיצר את ביטול הדרך הראשית, כביש 32 באיזור המקרקעין, והוא זה שאיפשר תכנונית את ביצוע הניתוק מכח חד1020/. משכך הוא הרי גם שינוי זה בתמ"א 3 פגע במקרקעין. בפועל נגרמה הפגיעה עקב שילוב בין שינוי 57 לחד1020/. למעשה יש בשינוי 57 שתחומו הוא דרך 32, שהמקרקעין גובלים בה פיזית, כדי תמיכה במסקנתי לפיה אי הכרה במקרה זה במהלך התכנוני כולו כמעמיד זכות תביעה על פי ס' 197 (א) יהא משום הפרדה מלאכותית בין שתי התכניות בהקשרו של ס' 197. אין אפשרות לקבל את גישת ועדת הערר לפיה הפגיעה נגרמה על ידי תוכנית שלישית היא שינוי 38 בתמ"א 3 שדיבר לראשונה במחלף החדש, אך לא כלל את עניין ביטולה של דרך 32 בחלקה כדרך ראשית או את ניתוק דרך 32 מהכיכר הנזכרת. כך גם אין לקבל כי הפגיעה נגרמה על ידי התוכנית המפורטת ג1020/ כאשר התוכנית חד1020/ היא שיצרה את הניתוק. המשיבים לא צירפו לטיעוניהם תכניות אלה ובאמור בטיעוניהם אין כדי להצדיק את טענתם ואת מסקנת ועדת הערר בענין זה. 23. טיב הפגיעה מטרת הפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה היא לשפות את הנפגע על פגיעתה של התוכנית בשווי השוק של המקרקעין הנפגעים (ע.א. 6826/93 הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא ואח' נ' חייט ואח' פד"י נ"א (2) עמ' 286). פגיעה שלטונית בזכות הקניין מחייבת תשלום פיצוי מתאים (ראה ע.א. 4809/91 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' קהתי ואח' פד"י מ"ח 2 עמ' 216, חוות דעתו של כב' השופט גולדברג, דעת הרוב). הזכות לפיצוי עבור פגיעה על ידי תוכנית אינה חלשה מן הזכות לפיצוי עבור הפקעה. חובתן של רשויות התכנון להתחשב בשיקול הפיצוי במסגרת התכנון ואפשרות מימושו (ע.א. 3901/96 הועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' הורוויץ פד"י נ"ו (4) עמ' 913 בעמ' 925). סעיף 200 לחוק התכנון והבניה מפרט 11 הוראות פטור מתשלום פיצוי לקרקע שנפגעה על ידי תוכנית, ובלבד שהפגיעה אינה עוברת את תחום הסביר בנסיבות העניין ואין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים. לעיל הוברר כי הן פגיעתה של חד1020/ והן פגיעתו של שינוי 57 הן פגיעות עקיפות. נותר לשקול האם כלולות פגיעות אלה בכלל הפגיעה שסעיף 197 (א) דן בה מבחינת טיבן. בדחותה את הערר הסתמכה ועדת הערר לעניין טיבה של הפגיעה על פסה"ד שניתן בעניין ע.א. 650/83 הועדה המקומית לתכנון ובניה זבולון נ' קורן ואח' פד"י מ (3) עמ' 640. 24. ענין קורן בעניין ע.א. 650/83 הועדה המקומית לתכנון ובניה זבולון נ' קורן ואח' פד"י מ' 3, עמ' 640 נדון עניינו של המשיב קורן שהיה בעל זכויות במקרקעין עליהם הוקמה תחנת דלק. התוכנית לפגיעתה במקרקעין נטען באותו עניין לא חלה על החלקה עליה עומדת תחנת הדלק ואף לא על שטח הגובל בה. המשיב שם ראה את המקרקעין שלו כנפגעים על ידי התוכנית מפני שזו הביאה לשינוי בדרכי התעבורה באיזור בו נמצאת תחנת הדלק. על פי האמור בפסק הדין ערב התוכנית הסתעף כביש יגור - כפר אתא המשיק לתחנת הדלק מכביש חיפה נצרת ולטענת המשיבים שם כל העוברים בו שנזקקו לדלק רכשו אותו בתחנה שלהם אך עקב התוכנית ועל פיה נסלל כביש חדש העובר במקביל פחות או יותר לכביש יגור - כפר אתא אך במרחק כמה מאות מטרים צפונה מתחנת הדלק. כתוצאה מכך הנוסעים בכביש החדש צריכים לסטות מדרכם כ- 600 מ' כדי להגיע לתחנת הדלק. אחרי סלילת הכביש החדש נהרס קטע הכביש הישן יגור קרית אתא. השאלה שנדונה בעניין זה היה האם מצב זה מהווה "פגיעה במקרקעין" במובן סעיף 197 (א) לחוק בנוסח שקדם לתיקון מס' 20. בית המשפט בעניין קורן מציין כי על פי סעיף 197 (א) לאחר התיקון "ברור שהמשיב אינו זכאי לפיצוי" שהרי תחנת הדלק נמצאת על שטח שאינו בתחום התוכנית ואף לא גובל עימו (שם, עמ' 643). למרות שהתוכנית הנדונה בעניין קורן תחילתה לאחר פסק הדין שניתן בדיון הנוסף בעניין וארון ובטרם תוקן סעיף 197 (א) ציין בית המשפט בעניין קורן כי קיים הבדל משמעותי בין מקרה קורן למקרה וארון שכן שם נפגעה דירת התובעים על ידי תוכנית מתאר מקומית שחלה על חלקה גובלת ושינתה את איזור החלקה הגובלת מאיזור מגורים לאיזור מסחרי והתירה לבנות עליה רבי קומות ועקב כך נחסמו האור והאויר מדירת התובעים, פגיעה שהינה פגיעה בתכונות המקרקעיות של המקרקעין, בעוד במקרה קורן לתוכנית עצמה ולמה שבוצע על פיה אין כל השפעה על "תכונותיהם המקרקעיות" של המקרקעין עליהם תחנת הדלק והתוכנית לא חלה עליהם ואף לא על מקרקעין הגובלים עימם. בית המשפט מצא כי הגם שביחס לעובדות מקרה קורן לא חל עדיין נוסחו החדש של סעיף 197 (א) הרי התוכנית והכביש החדש שנסלל אינם מגבילים את השימוש המלא במקרקעין ואת ההנאה המלאה מהם. מוסיף בית המשפט: "אכן לתוכנית ולכביש החדש שנסלל על פיה יש השלכה עקיפה על התחנה. מספר המכוניות הנוסעות בכביש הגובל עם התחנה פחת. אך זה נזק כלכלי שנגרם בעקיפין. נזק כזה אינו מהווה פגיעה במקרקעין ככאלה, וגם ההתבטאות המרחיבה ביותר שננקטה בדיון נוסף 28/79 (פרשת וארון - ר.ח.ו) אינה מתיחסת לנזק כזה" (שם, עמ' 643). 25. בדחותה את הערר הסתמכה ועדת הערר על פסק דין קורן וכך עושות גם המשיבות בתשובתן לערעור. המערערים סבורים כי לא מדובר בשינוי בהיקף המשתמשים בלבד אלא בשינוי הדרך הסמוכה למקרקעיהם שינוי תכנוני מהותי מדרך ראשית במערך הדרכים הארציות לדרך ללא מוצא. נטען כי בעניין קורן לא היתה מחלוקת שהמקרקעין לא נכללו בתוכנית הפוגעת ולא גבלו בה. נטען כי בעוד שם העדיף הציבור להשתמש בכביש החדש הממוקם במרחק מתחנת הדלק הרי בענייננו הפכו המקרקעין ממקרקעין שיעודם תחנת דלק הנושקים לדרך ראשית כהגדרתה על פי תמ"א 3 למקרקעין שיעודם תחנת דלק הנושקים לכביש ללא מוצא. נטען כי אין בהלכה שנקבעה בפסק דין קורן כדי לשלול פיצוי בגין נזק לשווי המקרקעין וכי אין המערערים טוענים לגרם נזק כלכלי לתחנה. טוענים המערערים כי גם אלמלא היתה קיימת בפועל תחנה על המקרקעין היה נגרם נזק למקרקעין שהפכו למקרקעין שיעודם תחנת דלק אך הם נושקים לדרך ללא מוצא. נטען כי הנזק הנטען הוא ירידת ערכם של המקרקעין כאשר כמקרקעין ביעוד לתחנת דלק נגזר ערכם מזהות הדרך שהם נושקים לה וערך זה נפגע עקב המהלך התכנוני נשוא ערר זה. 26. בענין ברעלי ציין כב' השופט זמיר כי המבחן על פיו יקבע האם פגיעה עקיפה פלונית מקימה זכות לפיצוים הוא מבחן סיבתי ומוסיף כי ככל שהקשר הסיבתי בין התוכנית לבין הפגיעה מתרופף כך גם נחלשת ההצדקה לתשלום פיצויים עד שאם הקשר הסיבתי רופף עד כדי שניתן לומר כי הפגיעה נגרמה כולה או בעיקרה על ידי גורם אחר לא תהיה יותר הצדקה לתשלום פיצויים ובמקרה כזה ניתן יהיה לומר כי המקרקעין לא נפגעו על ידי התוכנית כנדרש על ידי סעיף 197 אם משום שהפגיעה אינה נחשבת פגיעה ואם משום שהפגיעה נגרמה על ידי גורם אחר. הדוגמא שמביא כב' השופט זמיר למצב הנ"ל היא ע"א 650/83 הוא ענין קורן שנזכר לעיל. מציין כב' השופט זמיר כי במקרה קורן הביאה תוכנית לשינוי בדרכים העוברות באיזור בו נמצאת תחנת דלק. בעל זכות בתחנה טען כי נפגע על ידי התוכנית שכן השינוי גרם לירידה במספר הנזקקים לשירותי תחנת הדלק ותבע פיצויים על הפגיעה לפי סעיף 197 אך בית המשפט דחה את התביעה. מוסיף כב' השופט זמיר כי בפסק הדין נקבע כי התוכנית "אינה מגבילה את השימוש וההנאה מן המקרקעין, ואם היא גורמת נזק כלכלי, הרי זה נזק שנגרם בעקיפין ואין לראותו כפגיעה במקרקעין" (פד"י מט 1 עמ' 475). נראה אם כן כי הפגיעה שנדונה בענין קורן נדחתה לא מאחר ואינה פגיעה ישירה אלא מאחר ונפסק שאין היא מגבילה את אפשרות השימוש וההנאה במקרקעין וככזו אינה פוגעת בתכונותיהן כמקרקעין. הפגיעה בענין קורן לא עמדה למעשה במבחן הקשר הסיבתי. 27. לדעתי, המצב בענייננו שונה. ראשית, הובהר כי המקרקעין גובלים פיזית בתחום שינוי 57 לתמ"א 3 ויש לראות את תחום שתי התכניות כתחומה של תכנית לצורך סעיף 197 (א). לא רק זאת, אלא שבמקרה שבפני נותקה דרך 32 מדרך 65 באופן שהגישה לתחנה, מדרך 65, באחד הכיוונים, קרי, ממזרח, נשללה. נכון כי הגישה לתחנה מדרך 65 ממערב קיימת בתוקף כביש החיבור החדש בין דרך 32 לדרך 65, שהוקם בתוקף חד1020/, אך אין להשוות בין תחנת דלק היושבת על כביש, אפילו כביש שאינו דרך ראשית, כאשר הכניסה והיציאה אליה משני הכיוונים קיימת ומובילה מהתחנה אל הדרך הראשית לבין מצב בו התחנה יושבת על כביש שהכניסה והיציאה אליה אפשריים מכיוון הדרך הראשית רק בכיוון אחד. מדובר בחסימה של אחד מבין שני כיווני הגישה לתחנה שהתקיימו טרם המהלך התכנוני. במצב זה יש לדעתי לאמר כי מתקיימת הדרישה בדבר הגבלת השמוש המלא במקרקעין וההנאה המלאה מהם, מדובר לכאורה בפגיעה במקרקעין ככאלה, כל זאת, בהבדל מהמצב העובדתי שהתקיים בעניין קורן. יצויין כי בענין ברעלי עצמו נזכרת בניה על מקרקעין סמוכים החוסמת גישה כדוגמא לפגיעה עקיפה מתחולת התוכנית על מקרקעין סמוכים (ע"א 1188/92 בעמ' 474 וראה גם דעתה של המחברת דפנה לוינסון-זמיר בספרה "פגיעות במקרקעין על ידי רשויות התכנון", האוניברסיטה העברית תשנ"ה 1994, בעמ' 381, הערת שוליים 389). לדעתי, ראיית הפגיעה במקרה שלפני כפגיעה כלכלית גרידא אינה מגלה את מלוא פניה של הפגיעה. איני רואה מדוע תוכר פגיעה שמהותה התרת בניית מבנה חוסם גישה בחלקה סמוכה כפגיעה עקיפה ברת פיצוי (כפי שנזכר בעניין ברעלי) בעוד התרת וביצוע חסימה של כיוון גישה לא תוכר כפגיעה עקיפה ברת פיצוי. כפי שצויין לעיל המצב בענייננו שונה מהמצב בעניין קורן שכן לא רק שהמקרקעין גובלים פיזית בתחומו של שינוי 57 אלא שבענייננו נחסמה הגישה לרח' צה"ל (דרך 32) מאחד הצדדים באופן שאין עוד מעבר רציף באמצעות רח' צה"ל אל עבר דרך 65 משני צידי התחנה. קשה לקבל את האבחנה בין פגיעה עקיפה שמשמעה רעש העולה מכביש ומוריד את ערך הדירה, היא הפגיעה העקיפה שנדונה בעניין ברעלי, לבין פגיעה שמשמעה יצירת מחסום חלקי בפני גישה לתחנה וממנה אל ומדרך 65. גם בהקשר זה יש להזכיר כי חוק יסוד כבוד האדם וחרותו מחייב פירוש באופן שהפגיעה בבעל זכות הקנין תהיה מידתית ולא תעלה על הנדרש. הצורך לתת פירוש כזה מחייב לדעתי הכרה בזכות התביעה על פי סעיף 197 (א). 28. הועדה הציגה בפני עצמה את השאלה, האם כל שינוי של נקודת חיבור בין שתי דרכים מחייב את הכללת כל אורך הדרכים בתוכנית, והשיבה כי יש לבחון את השאלה בכל מקרה לגופו. הועדה סברה, כי הכללת כל אורך הדרך או חלקים גדולים ממנה בתחום התוכנית, כאשר הקו הכחול של התוכנית עובר בסמוך למקום השינוי, תיצור חוסר וודאות גדול בענין הפיצוי הנדרש ועלולה לסכל את קידום התכנון הנדרש ואף תחייב הבחנה בין השפעות שונות של השינוי על יעודים שונים לאורך הדרך. גישת הועדה לפיה השאלה האם הכללת כל אורך הדרך בתוך תחום התוכנית הינה מחוייבת תבחן בכל מקרה ומקרה לגופו הנה נכונה. אכן, ליעודי החלקות לאורך כל הדרך יש השלכה על אפשרות פגיעתן של החלקות. חוסר הוודאות שמזכירה הועדה מחייב אכן מתן משקל מספיק מבחינת רשויות התכנון לפגיעה אפשרית שמביאה תכנית, בצד יתרונותיה, כפי שצויין עוד בעניין ע.א. 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא פד"י מ"ו (4) עמ' 627. אפשרות היוצרה של פגיעה מחייב דיון ושקילת אפשרות הפגיעה לעומת יתרונות התכנון וקבלת החלטה הוגנת וסבירה על פי אמות המידה הנוהגות במשפט המנהלי. גישה לפיה חוסר ודאות אפשרי פועל בפני עצמו לטובת התעלמות מהשפעת התכנית על הדרך אינה משום הפעלה נכונה של שיקול הדעת. בהקשר זה אבקש לציין כי נראה לי שמקום שהוכרה הזכות לפיצוי בגין פגיעה עקיפה יהיו הנזק או הפגיעה בהם מדובר ככלל תלויי שימוש, והמבחן הסיבתי אותו קבע כב' השופט זמיר בעניין ברעלי נראה עדיף על מבחן "התכונות המקרקעיות" שנזכר בעניין קורן, וראה לעניין זה את דעתה של המחברת לוינסון-זמיר בספרה הנ"ל בעמ' 381. עם זאת, כפי שצויין לעיל, גם על פי המבחן שננקט בפסק דין קורן כפי שפורש בעניין ברעלי, יש לדעתי לראות את הפגיעה הנדונה כאן כפגיעה ברת פיצוי מכח סעיף 197 (א) לחוק. 29. מכאן, סבורה אני כי דעתה של ועדת הערר לפיה הלכות פסקי הדין בענין קורן ובענין ברעלי מחייבות ראיית הפגיעה הנדונה כאן כפגיעה שאיננה ברת פיצוי על פי סעיף 197 (א) לחוק, אינה מציגה נכונה את המצב המשפטי. לאור האמור לעיל סבורה אני כי מסקנת ועדת הערר לפיה אין לגזור משילוב התוכניות זכות תביעה לפי סעיף 197 בגין המהלך התכנוני הכולל ואף מסקנתה לפיה טיבה של הפגיעה הנטענת אינו נכנס בגדר סעיף 197 לחוק אינן סבירות ואינן יכולות לעמוד. במצב זה, בנסיבות המקרה כפי שהתבררו, יש להורות על בטול החלטת ועדת הערר. הועדה המקומית דחתה את התביעה. ועדת הערר לא דנה בנושא הפיצויים לגופו. על כן ולאור האמור בפסק דין זה יש להורות על החזרת הערר לועדת הערר לדיון בתביעת הפיצויים לגופה. 30. התוצאה לאור הנ"ל אני מורה על ביטולה של החלטת וועדת הערר מ- 14/6/01 ומורה על החזרת הערר לועדת הערר כדי שתדון בתביעת הפיצויים של המערערים. לאור טיבה של המחלוקת יישא כל צד בהוצאותיו. בניהפיצוייםתכנון ובניהעררועדה מקומית לתכנון ובניה