משכורות שולמו באיחור - הצדקה להתפטרות

החלטה זהו ערעור על החלטתו של הנאמן (רו"ח ירון יעקב) מיום 10.1.02 בה דחה את תביעות המערערים לתשלום פיצויי פיטורין וגמול שעות נוספות. בישיבת בית המשפט מיום 24.2.02 הודיע ב"כ המערערים שהוא חוזר בו מחלק הערעור המתייחס לשעות נוספות. נדרשת אפוא הכרעה בשאלת פיצויי הפיטורין בלבד. אין חולק כי כל אחד משלושת המערערים הועסק על-ידי החברה המשיבה (להלן החברה) תקופת זמן שהיתה מזכה אותו בפיצויי פיטורין אילו פוטר, או אילו התפטר בנסיבות שחוק פיצויי פיטורין רואים אותה כמזכה בפיצויים - חרף העובדה שמדובר בהתפטרות ולא בפיטורין. באותה ישיבת בית המשפט (מיום 24.2.02) הודיעני ב"כ המערער כי העילה עליה סומכים המערערים היא "הרעת תנאים". הרעת תנאים זו התבטאה, לפי הודעת ב"כ המערערים, "...בכך שארבע משכורות שולמו באיחור, ובנוסף נאמר למבקשים על-ידי מנהל החברה כי מצב החברה גרוע ואין בטחון שהמשכורות הבאות ישולמו". נראה הדבר שהטענה הנוגעת לארבע משכורות ששולמו באיחור "מוגזמת", משום שאין חולק שההתפטרות היתה לאחר ששתי משכורות לא שולמו במועדן. אמת שלאחר ההתפטרות המשיכו השלושה לעבוד עוד מספר שבועות, וכי גם בתקופה זו היו שני מקרי איחור של ימים אחדים בתשלום המשכורת, ואולם על תקופה זו לא ניתן להשתית "הצדקה" להתפטרות, משום שההתפטרות הושלמה לאחר איחור בתשלום שתי משכורות בלבד. בפתח ישיבת ההוכחות שנתקיימה ביום 18.3.02 נרשם מפי ב"כ הצדדים כי המערערים התפטרו ב-23.8.2000, וכי שכר חודש יוני שולם ביום 18.7.2000 "באיחור של שמונה ימים". מעדות המערער מס' 1 עולה כי משכורת יולי שולמה ב-23.8.2000, באיחור של 13 יום. המשכורות היו משולמות לעובדים בעשרה לחודש שלאחרי החודש בגינו משולמת המשכורת. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורין קובע שהתפטרות שמקורה בהרעה מוחשית בתנאי העבודה כמוה כפיטורין. אינני סבור ששני אירועים של איחור של מספר ימים בתשלום שכר עבודה נכנסים לגדר אותה הרעה מוחשית הנדונה בחוק. מצב חולף של קשיי נזילות, סדרי עדיפויות של עסק, אילוצים אחרים, ואפילו רשלנות סתם (למשל חילופי גברי בין העוסקים במלאכה), יכולים להניב שיבושים של ימים אחדים בתשלום. זוהי בודאי איננה הרעה מוחשית. אין לי צורך לדון בשני האיחורים בתשלום שכר עבודה שאירעו לאחר ההתפטרות, משום שכפי שכבר אמרתי לא עליהם נסמכת ההתפטרות. עם זאת, אעיר בבחינת למעלה מהצריך, שאפילו הייתי מביא את אלו בחשבון, לא היתה התוצאה שונה. המדובר היה בריאורגניזציה בחברה עקב קשיים אליהם היא נקלעה, שהתבטאה, בין השאר, במעבר לניהול של נאמן בהסדר הקפאה. ההתארגנות מחדש גרמה לשיבושים, שאחד מהם הוא איחור בן ימים בתשלום השכר. אילו בכך בלבד היה מדובר, לא ניתן היה לראות בעיכוב המצטמצם בימים אחדים, בתקופה מוגבלת מאוד, הרעה מוחשית בתנאי העבודה. כזכור, המערערים אינם מסתפקים ב"עילת" האיחור בלבד, אלא בלשון בא-כוחם: "...ובנוסף נאמר למבקשים על-ידי מנהל החברה כי מצב החברה גרוע ואין ביטחון שהמשכורות הבאות ישולמו". לא אוכל לאמר שעלה בידי המערערים להוכיח שכך אכן נאמר להם. מתוך השלושה מסר עדות רק אחד, הוא המערער מס' 1. בפתח עדותו (בישיבת 18.3.02) הוא אמר שמנהל החברה, בועז אדרי, כינס את העובדים במודיעין ואמר "...שהחברה נמצאת על הפנים וצריך למלא את הצלחת והוא לא יכול לשלם משכורת אם לא נעבוד. אמרנו: יאללה נעבוד ועבדנו כמו חמורים עד תשע בלילה ולפעמים עד שתים עשרה בלילה...". משמעות תיאור זה היא שהמנהל תבע מהעובדים מאמץ עבודה גדול יותר, זאת נוכח קשיי החברה והצורך למלא את קופתה. תביעה זו נענתה הלכה למעשה על-ידי המערערים, בלשון המערער "יאללה נעבוד". פועל יוצא מכך הוא שהתוצאה המעשית של אותו כינוס עובדים התבטא, אליבא דמערער מס' 1 לפי גרסה זו, ב"קיבול" הדרבון של ההנהלה לעבוד קשה יותר. "קיבול" זה התבטא בעבודה שהוא עבד לאחר אותה פגישה שעות ארוכות עמוק לתוך הלילה. דברים אלו סותרים באופן קוטבי את גרסת המערער 1 (וגרסת האחרים שלא העידו) ולפיהם לאחר דברי "דרבון" אלו הם הודיעו שהם פורשים מהעבודה. בהמשך הדברים הללו שאמר העד, הוא הוסיף ואמר שהמנהל אמר "...שהוא לא יכול לתת את המשכורת בזמן, אבל לא אמר מתי ישלם". כאן באה הגרסה לפיה תגובת המערער היתה "אני עוזב", והיה זה "אחרי שקיבלתי את המשכורת". גרסת המנהל, שהעיד אף הוא, היתה "אין זה נכון שאמרתי שלא אשלם משכורות בזמן. אמרתי לעובדים במודיעין שנכנסנו לקשיים, צריך לעבוד חזק. אמרנו שהכנסנו רואה חשבון חיצוני שייתן לנו תכנית הבראה ושלא ידאגו והכל יהיה בסדר". ייתכן שהמערער מס' 1 העריך מהעובדה שהיה עיכוב של מספר ימים בתשלום שכר העבודה בחודשיים שקדמו להתפטרותו, ומהעובדה שהחברה נתונה בקשיים, שמה שהיה מבחינת האיחור בתשלום משכורות הוא שיהיה גם בעתיד, וטוב לו למצוא את עתידו במקום אחר. המעט שניתן לאמר הוא שלא עלה בידי המערער מס' 1 (ובודאי לא על-ידי שאר המערערים שלא העידו), להרים את הנטל שהמנהל אמר את מה שמיוחס לו על ידו. הניתוח ההגיוני של הדברים אף הוא אינו תומך בגרסת המערער מס' 1. אין חולק שבפגישה עם המנהל נתבעה עבודה מאומצת מצד העובדים. במילים אחרות, דברי המנהל היו חדורי תקווה שהחברה תוכל להיחלץ מקשיים. היו לה אז שלושים עובדים, היא לא הרימה ידיים, והיא ניסתה להפעיל תכנית הבראה, ואכן נתמנה נאמן לצורך זה על-ידי בית המשפט. הרפיה בו זמנית של ידי העובדים באמרה פסימית ששכרם נתון בסכנה, אינו עולה בקנה אחד עם דרבון לעבודת יתר, וזה המעט שניתן לאמר. המערערים מנסים להיבנות מהסתירה כביכול בדברי בועז אדרי (המנהל) שלפי הרישום בפרוטוקול אמר בפתח דבריו: "אין זה נכון שהיתה פגישה במודיעין", בעוד שאין חולק שהיתה כזו. נראה הדבר שחלה אי הבנה בדברי העד, והיא שמצאה את ביטויה ברישום האמור. מיד לאחר "הכחשה" כביכול זו הוא מספר "אמרתי לעובדים במודיעין שנכנסנו לקשיים...". נראה הדבר שהוא פתח ואמר שאין זה נכון שאמר שהמשכורת לא תשולם בזמן, והרישום סמך את מילות ה"אין זה נכון" לפגישה במודיעין, מה שברור ששקר לא יצא מפיו. הערעור נדחה. אין צו להוצאות. משכורתהתפטרות