פסק דין זהו ערעור לפי סעיף 55 לפקודת התעבורה על החלטת ועדת הערר לפי תק' 195 לתקנות התעבורה בישיבה מיום 10.10.99, לפיה החליטה להמליץ בפני רשות הרישוי לאשר את החלטת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים מיום 25.3.98 שהמערער אינו כשיר לנהיגה על רכב מסוג מונית ורכב כבד מסוג גורר תומך וטרקטור. המלצת ועדת הערר אומצה ע"י רשות הרישוי. בהמשך התברר, כי בניגוד לאמור בהחלטת רשות הרישוי ההחלטה הסופית של הועדה היא מיום 24.10.99 וביום 10.10.99 רק נערכה בדיקה למערער, אך אין בכך להעלות או להוריד. המערער קיבל רשיון למשאית בשנת 1987 ובשנת 90 קיבל רשיון לנהיגה במונית. להלן קבעה ועדת הערר בהחלטתה: "בבדיקה במכון בשלהי 1993 בועדה בכירה צוין כי "למרות הסתייגויות רבות עקב כל נתוני התיק, הועדה לא מוצאת סיבה מספקת לשנות את מעמדו בשלב הנוכחי. יחד עם זאת יש צורך בבדיקה נוספת כעבור חצי שנה". מאז הוא ממשיך להיות בחזקת נהג על תנאי כאשר כל העת רבים הלבטים באם לא בטל רשיונתיו מעבר לרכב פרטי. הפעם הופיע לפנינו לאחר שכל רשיונותיו למעט רכב פרטי נלקחו ממנו במכון. הבדיקה הראשונה נעשתה ב- 31.12.98, כאשר הועדה גם קראה את חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר לנדא מ- 5.11.98. בבדיקה בלט אי שקט פסיכוסומטי עם סף גירוי נמוך. קיימת גם גישה נגטיביסטית להמשך הברור הדיאגנוסטי. התובנה חלקית - למשל בתפיסה את מהות הטסטים והתייחסותו אליהם, או בהפנמה של משמעות העבירות והקורלציה להתנהגות כשיטות להפרעות אישיות. אפקט-חרדתי, רגזני אך תואם. אין הפרעה אוברטית בחשיבה או פרצפציה. עקב מורכבות המקרה בכל ההיבטים שפורטו, הוחלט על בצוע חוזר של מבחנים פסיכודיאגנוסטים ובדיקה לאחר מכן בועדה של 3 מומחים פסיכיאטרים. עורך הדין הציג בהרחבה ההיבטים הבאים: 1. כל הבעיות החלו כאשר מורשו הסתכסך במכון הרפואי לבטיחות בדרכים. 2. אין ליחס חשיבות רבה מדי לטסטים הפסיכודיאגנוסטים, כאשר העובדות מצביעות על כך שמדובר בנהג טוב, ע"פ התנהגותו על הכביש. 3. המדובר בנכה צה"ל שהצליח להשתקם ב- 1973, נישא ויש לו 4 ילדים. 4. לעותר יש רישיון לנשק והינו מתנדב במד"א. 5. מאז שחרורו מצה"ל לפני 32 שנים, לא פגע באיש. 6. יש חוו"ד פסיכיאטרית של ד"ר לנדא התומכת בעותר. 7. השבתת כלי הרכב גורמת לעותר נזק כלכלי ניכר. 8. יש לזכור את חוקי היסוד. ב- 29.4.99 הופיע בפני ועדה של 3 מומחים פסיכיאטרים, זאת בתקופת השלושים לאחר מות אחותו. בבדיקה נרגש ונסער, שתוף הפעולה היה חלקי עם תגובות סמי פארנואידליות ("אתם רוצים לשגע אותי?"). במהלך הבדיקה מתקשה להבין את הסיטואציה ומרבה בשאלות לחברי הועדה. מדי פעם עולה אפקט רגזני ונראה כי הוא מתקשה להשתלט עליו ובקושי עוצר את עצמו. לאורך כל הדרך עולות גישות נגטיביסטיות ביחס לבדיקה, מלווה ביותר מגוון פארנואידלי וקושי בהבנה של המורכבות החברתית המעמידה בצל כבד את יכולתו להסתגל כעת לסיטואציות מורכבות כזו העומדות בפני נהג רכב ציבורי. בבדיקה הפסיכודיאגנוסטית במכון יעד צוין כי "יכולת לקויה להפניית זכרון וקשב... האישיות תלותית, וחסרת בטחון... כוחות אגו העומדים לרשותו מאפשרים לו התארגנות ושליטה עצמית סבירים, יחד עם זאת התפקוד בחיי היום-יום לעתים אינו יעיל וזאת בעיקר במצבי לחץ, במצבים אלו קיימת ירידה בבקורת ובשפוט של המציאות, ותגובותיו אז עשויות להיות לא מותאמות. דניאל מתפקד ברמת חרדה גבוהה ונתון במתח ולחץ תמידי". הבודק מסכים, "מתוך התיחסות כבדת משקל, ורגישות רבה למקרה ובהתיחס בכובד ראש לנתונים שעלו בבדיקה, נמצא לצערנו, כי נתונים אלה אינם מאפשרים לנו להמליץ כיום על נהיגה ברכב ציבורי". לאור בקשת עורך דינו שביקש להביא חוות דעת פסיכודיאגנוסטית מטעמו, נקבע כי הועדה תתמקד רק בבדיקה של מר אמיתי ותחכה עם חוות דעתה הסופית עד להבאת תוצאות המבדקים הפסיכודיאגנוסטים מטעמו. עורך דינו אף ציין כי העותר הגיע אלינו תוך השלושים ממות אחותו ויתכן וזו הסיבה לתגובותיו. עורך הדין שוב חזר על הטעון כי הנקודה המרכזית היא שהעותר הוא אדם שהינו נהג משא ונהג מונית העושה 300,000 ק"מ לשנה. לדעתו הועדה מייחסת חשיבות רבה לעבירות ומתעלמת מכך שמדובר בשלילת פרנסתו של העותר. לגביו מבחן המציאות הוא שקובע. לפני הבדיקה החוזרת בפני 3 פסיכיאטרים בכירים קבלנו חוות דעת פסיכיאטרית של הפסיכולוג ד"ר מנס כאשר "בבדיקתי לא מצאתי סיבות המצדיקות למנוע ממנו להמשיך ולנהוג ברכב ציבורי. גם בבדיקה שעבר במכון "יעד - חן" לא ניתן לדעתי למצוא סיבה מספיק כבדה לצעד זה". ד"ר מנס מציין "אני מציע לאפשר לו לקבל חזרה את רשיונו למונית. כמו כן איני רואה סיבה למנוע ממנו לנהוג גם במשאית". בבדיקה ב- 10.10.99 התרשמנו, כמו בבדיקה הקודמת, כי החשיבה בעלת הגוון הפרנואידלי קיימת ובולטת. התשובות קונקרטיות ומצומצמות. כך כאשר למשל נשאל לשאלה היפותטית "מה היה קורה אילו"... לא היה מסוגל להתיחס. בולטת רמת החרדה הגבוהה. ההתנהגות מעט מוזרה ולא תמיד אדקווטית - למשל עונה לפלאפון ומשוחח בו במהלך הבדיקה עצמה והראיון בועדה. יש גם התייחסות למחשבות של יחס. עורך דינו התיחס לחסר העקביות בחוו"ד מכון יעד ובו לדבריו אין התאמה בין הנאמר בגוף הבחינה לבין המסקנה הסופית. עם כל הכבוד למבחנים, אנשי מכון יעד לא שאלו את עצמם מדוע הוא לא התמכר לסמים, אלכוהול וכן איך הצליח לגדל 4 ילדים. מתיחס גם לחוו"ד ד"ר מנס מטעמו. עורך הדין מציין כי מבחן המציאות הוא שקובע. עורך הדין גם צטט פסיקה קודמת לפיה כשיש ספק אין לשלול הרישיון. אכן לפנינו מקרה מורכב, כאשר לאורך שנים מדובר באדם הנמצא על הגבול. הדבר גם בא לידי בטוי בחוות הדעת המנוגדת של שני הפסיכולוגים שבדקוהו לאחרונה. זאת אף כי התרשמנו בטסטים החוזרים גם מפגיעה קוגנטיטיבית מסויימת שהיא ירידה בריכוז והתמצאות, בעלות פוטנציאל פגיעה בנהיגה ברכב כבד וציבורי. גם הגוון הפרנואידלי מקשה עלינו לתת לו להמשיך ולנהוג בעתיד רכב ציבורי. התלבטנו רבות האם אכן יש מקום לפגוע בזכויות היסוד של מר דניאל אמיתי, כאשר לקחנו גם בחשבון את כל טעוניו של עורך הדין, כולל כי מבחן המציאות הוא שקובע. ואכן לרוב, אנו מייחסים חשיבות רבה למבחן המציאות. ברם לאור התמונה הקלינית הקשה, החלטנו פה אחד, כי באיזון בין טובת הציבור וטובת הפרט, אין מנוס אלא לדחות ערעורו ולאפשר לו לנהוג רק רכב פרטי". כאן המקום להביא מספר נתונים עובדתיים לגבי המערער. המערער הוא יליד 30.3.49, עלה ארצה בגיל 11, למד 10 שנות לימוד בבית הספר הדסה נעורים במסגרת עליית הנוער. בשנת 1967 התגייס לצה"ל ושירת שירות מלא של שלוש שנים בחיל הנדסה כמפעיל ציוד מכני כבד. במהלך שירותו הסדיר נפצע המערער פעמיים בפעולות מבצעיות בתעלת סואץ ובפעולת כראמה. למרות פציעותיו שב במשך 7 חודשים לשירות מילואים שבמהלכו נפצע במלחמת יום הכיפורים בעינו והוכר כנכה צה"ל בשיעור 27%. החל משנת 1977 עסק בהובלות במשאית. בשנת 1985 הגיש המערער בקשה לרשיון נהיגה במונית. לאחר שלא נענתה בקשתו במשך כ- 7 חודשים, הוא בא למכון לבטיחות בדרכים כדי לברר מה עלה בגורל בקשתו ושם הגיע לעימות מילולי עם מנהל המכון כשהמערער קורא לעברו "נאצי שכמוך" (ראה ע' 3 לישיבת ביהמ"ש מיום 30.3.00). בינואר 1987 אירעה למערער תאונת עבודה קשה וחלק מידו הימנית הדומיננטית נקטעה. נקבעו לו עקב תאונה זו ע"י המל"ל 80% נכות לצמיתות. המערער לא היה בטיפולים פסיכיאטריים או פסיכולוגיים. הוא לא היה מעורב בתאונות דרכים. המערער התנדב בעבר לתפקיד כחובש במד"א וכן התנדב למשמר האזרחי. ב. טענות המערער: (א) המותבים של ועדות הערר בישיבותיה השונות התחלפו בכל ישיבה. (ב) בכל הישיבות השתתף פרופ' שני והתערב בנעשה בצורה בוטה וגם הרים קולו על המומחה הפסיכיאטרי מטעם המערער, ד"ר לנדאו, וגרם לעזיבתו את ישיבת הועדה. (ג) לא ניתן לב"כ המערער להיות נוכח בבדיקה של הועדה. (ד) לא ניתן משקל מספק לחוסר מעורבותו של המערער בתאונות. (ה) הועדה לא נתנה משקל לחוות הדעת שהגיש המערער. (ו) בעוד שהמכון הפסיכודיאגנוסטי שאליו נשלח המערער לבדיקה המליץ רק על שלילת רשיון נהיגה במונית, החליטה הועדה לשלול גם את הרשיון לטרקטור ורכב תומך. ג. טענות המשיב. (א) למערער עבירות תנועה רבות. (ב) הבדיקה הפסיכודיאגנוסטית קבעה שבמצבי לחץ קיימת ירידה בביקורת ובשיפוט של המציאות ותגובותיו עשויות להיות אז לא מותאמות וכן נקבע, כי המערער מתפקד ברמת חרדה גבוהה ונתון במתח ולחץ תמידי. (ג) הועדה היתה ערה לצורך למצוא איזון בין "מבחן המציאות" לבין תוצאות הבדיקה הקלינית, בין טובת הציבור וטובת הפרט ואין מקום שערכאת הערעור תתערב בהחלטתה כל עוד ההחלטה מצויה במיתחם הסבירות. (ד) אין ליחס פגם לכך שהרכבי הועדה שונו, שכן "כל ועדה שהתקיימה הינה ועדת ערר העומדת בפני עצמה", אשר בפניה היה מונח כל החומר הרלבנטי ואשר התרשמה באופן ישיר מהמערער. אין הועדה חייבת להתרשם באופן ישיר מהעומד בפניה. היא מבצעת בדיקה רפואית במובן הפשוט, שוקללת מכלול שיקולים ומאזנת ביניהם. העיקר הוא שבפני כל הרכב מובא כל החומר שהיה קיים בהרכב הקודם. גם מבחינה פרקטית לא ניתן לעמוד בדרישה שההרכב בדיון המתמשך לאורך זמן יהא זהה. (ה) אין לשלול את סמכות הועדה להתייעץ עם יו"ר ועדות הערר, פרופ' שני. (ו) אין זה נכון שלא ניתנה לב"כ העורר להיות נוכח בכל שלבי הדיונים. הוא פשוט לא ביקש זאת ועל כל פנים ב"כ המערער העלה טיעונים בפני הועדה ללא הגבלה. ד. דיון ומסקנות. דינו של הערעור להתקבל. ואלה נימוקי: 1. הנימוק המרכזי לדחיית הערר היה "התמונה הקלינית הקשה" שנתגלתה אצל המערער. התמונה הקלינית התגבשה בועדה ע"י שילוב של תוצאות הבדיקות הפסיכודיגנוסטיות במכון "יעד-חן" וע"י בדיקה פסיכיאטרית שנעשתה למערער בועדה בהרכביה השונים בתאריכים 31.12.98; 29.4.99 ו- 10.10.99. בדיקה פסיכיאטרית קלינית, מבוססת במידה רבה מהתרשמות המתקבלת משיחה עם האדם העומד לבדיקה. התרשמות זו מבוססת במידה רבה על האינטואיציה המתפתחת אצל פסיכיאטור משילוב הידע, הנסיון ו"החושים המקצועיים" שקיומם הוא תנאי להצלחה במקצוע הפסיכיאטריה. בנסיבות אלה, יש חשיבות לדעתי ברציפות של הרכב חברי הועדה. החלק "האינטואיטיבי" וההתרשמותי בבדיקה הפסיכיאטרית לא ניתן לדעתי להעברה מהרכב להרכב, משל היה מדובר במקל המועבר מספורטאי לחברו במירוץ שליחים. עניננו שונה לחלוטין מהענין שנדון בפרשת בג"צ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל דינים פד"י מ"ט (1) 661, בו נאמר בע' 713: "- - - נראה לי כי בעיית "ההיעדות וההצטרפות" אינה מעוררת קושי מיוחד לענין דיוני של מליאת הכנסת בנטילת החסינות. דיונים אלה מתנהלים על בסיס המלצתה של ועדת הכנסת. דיוניה של ועדת הכנסת והמלצתה עומדים לרשות חברי המליאה, המעיינים בה. לשם עיון באלה, אין צורך בנוכחות בכל דיוני המליאה. המליאה בוחנת המלצות אלה. נשמעת בה עמדת חבר הכנסת שאת חסינותו ממליצה ועדת הכנסת ליטול. כן נשמעים בה דבריהם של חברי כנסת אחרים, הנוקטים עמדה בשאלת נטילת החסינות. נראה לי כי המינימום החיוני לשם קיומו של הליך נטילת חסינות הוגן על ידי המליאה הוא שלכל חבר כנסת שנעדר מהישיבות של מליאת הכנסת, תהא האפשרות לעיין בדברים שנאמרו בהיעדרו להתרשם מהם ולגבש לעצמו עמדה עצמאית משלו בשאלה השנויה במחלוקת". נראה לי, כי דיון כעין שיפוטי הוגן של המליאה, שאינו גורם עיוות דין לחבר הכנסת שאת חסינותו מבקשים ליטול, אינו מחייב השתתפות רצופה של חבר הכנסת בדיוני המליאה ובלבד, שיובטח כי חבר הכנסת הנעדר יוכל לקבל מידע מלא על שהתרחש בועדת הכנסת (שייתכן שכלל לא היה חבר בה ובמליאת הכנסת). על כן, נראה כי דיון כעין שיפוטי הוגן של המליאה, שאינו גורם עיוות דין לחבר הכנסת, שאת חסינותו מבקשים ליטול, אינו מחייב השתתפות רצופה של חברי הכנסת בדיוני המליאה, ובלבד שיובטח כי חבר הכנסת הנעדר יוכל לקבל מידע מלא על שהתרחש בוועדת הכנסת (שיתכן שכלל לא היה חבר בה) ובמליאת הכנסת. כפי שציינו, בעניננו, ההתרשמות האישית היא מרכיב חיוני בבדיקה קלינית פסיכיאטרית וענין זה שונה לחלוטין מהשיקולים להסרת חסינות חבר כנסת שהם שבעיקרו של דבר כרוכים בבדיקת חומר ראיות וטיעונים כתובים, בדיקה הניתנת להעשות גם ע"י עיון בפרוטוקולים של דיונים בהם לא נוכח חבר הכנסת. גם חברי כב' השופט יעקבי-שווילי בע"נ 259/99 אהרון נוי נ' קצין התגמולים, אמר שבדרך כלל רצוי שאם הועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט1959- נזקקת ליותר מישיבה אחת, היא תשב בהרכב זהה. אמנם הוא הוסיף שלא בכל מקרה סטיה מכלל זה תביא לפסילת ההחלטה של הועדה, אך יש לזכור שבאותו ענין היה מדובר בנושא אורטופדי (פגימה בגב) שבו נושא ההתרשמות האישית הוא פחות מכריע מאשר כאשר מדובר בבדיקה שהיא פסיכיאטרית. כמובן שאם נבצר מאחד מחברי הועדה להמשיך בדיון מחמת פטירה (חו"ח) או מסיבה אחרת, אז יכתיב עקרון "הצורך" (Necessity) החלפתו באחר, אך לא הוכח בפני שזהו המצב במקרה הנוכחי. לפיכך, יש בעניננו פגם המצדיק ביטול החלטת ועדת הערר. 2. סבורני, שגם לגופו של ענין, יש מקום להתערבותי בהחלטת הועדה, וזאת לא מבחינת ממצאיה הרפואיים אלא מבחינת השקלול והאיזון בין השיקולים השונים. בסופו של דבר, מה שהועדה מתבקשת להכריע בו, האם קיימת מסוכנות באישיותו של המערער במידה המצדיקה שלילת רשיונו לרכב ציבורי ולרכב כבד, להבדיל מהחזקת רישיון לרכב פרטי שהועדה הסכימה שישאר בידי המערער. יוער מיד, כי קביעת מסוכנות על סמך בדיקה קלינית היא ענין מוקשה ביותר ועל כך קיימת ספרות עניפה בארץ ובארה"ב (ראה למשל. ח. חסין, ניבוי קליני לעומת ניבוי סטטיסטי, עבריינות וסטיה חברתית כרך י"ב 65 80-1; לסלי סבה, חיזוי מסוכנות במערכת העונשית, עבריינות וסטיה חברתית כרך י"ב 51, 61; Morris and Miller prediclions of Dangerousness Crime and justice 1; Ewing, Preventive Detention and Execution 15 Law and Human Behaviour 139). ולכן יש לנהוג בזהירות רבה בהפעלת הסמכות לפסילה עקב "אי התאמה אישיותית". בנסיבות אלה, אין להסתפק בחשש כלשהו בדבר מסוכנות אלא יש לדרוש שהסכנה מנהיגתו של אדם שתצדיק שלילת רשיונו, תהיה בדרגה לפחות של סכנה מוחשית ולא רק של אפשרות סבירה (השוה גישתו של כב' השופט צבי טל לענין אישפוז חולי נפש בע"א (י-ם) 81/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נ"ג(3) 221). 3. במקרה הנדון עולה מהחלטת הועדה, כי מדובר במקרה גבולי שיש בו פנים לכאן ולכאן. הועדה לא שללה גם את האמור בחוות הדעת של פסיכולוג מטעם המערער. אני סבור, כי בנסיבות אלה היה מקום ליתן משקל רב יותר ל"מבחן המציאות". עובדה היא, שהמערער מנהל חיים נורמטיביים רגילים, שירת שירות צבאי מלא ולמרות פציעותיו הוא השתקם והמשיך בעבודתו, תוך שהוא מקיים משפחה תקינה. הוא מחזיק אקדח ברשיון משנת 1982 ללא כל בעיה והוא נוהג במשאית משנת 1987, במונית משנת 1990 ולא היה מעורב בתאונה עם נפגעים. לא הובאו בפני נתונים על מעורבות בעבירות תנועה רציניות והועדה מדברת על ריבוי עבירות, אך לא ציינה מה מהות עבירות אלו, שהרי אין דומה למשל עבירת חנייה לעבירה המצביעה על מסוכנות, כגון: חציית פס הפרדה לבן רצוף או אי שמירת מרחק. עצם קיומם של עבירות תעבורה לא מועטות אצל נהג מקצועי הנוסע מספר רב מאד של קילומטרים, אינה מעידה בכל מקרה על מסוכנותו. 4. יצוין, כי יתכן מאד, כי מצב החרדה שהפגין המערער בבדיקותיו השונות, נבע מכך כי בשל התקרית שהיתה לו בזמנו במכון לבטיחות בדרכים, הוא חשש לאבדן מקור פרנסתו ויש לזכור, כי בהיותו נכה ואדם לא צעיר, האופציות למציאת עיסוק אחר מאשר נהיגה במונית או במשאית, הן מצומצמות למדי. הנה כי כן, אומר הפסיכולוג אלי חן ממכון "יעד" (בע' 2 לחוות דעתו): "היכולת להפנית קשב חופשי לקויה מאד ונראה שנפגעת בין היתר מחרדה גדולה מסיטואציה של מבחן". נראה, שגם גישותיו "הנגטיביסטיות ביחס לבדיקה - - " (ע' 2 להחלטת ועדת הערר) נובעות מחששו המובן לאבד את מקור פרנסתו ואין תימה שחשש זה "מקשה על ההבנה של המורכבות החברתית המעמידה בצל כבד את יכולתו להסתגל כעת לסיטואציות מורכבות כאלו העומדות בפני נהג רכב ציבורי" (ע' 2 להחלטת ועדת הערר). אינני סבור גם שבהכרח יש קשר הכרחי בין צורת חשיבה קונקרטית ומצומצמת, וקושי ליצירת קשר רגשי עם הזולת, לבין סיכון בנהיגה, בעיקר שנאמר על המערער "שהוא בעל יכולת אמפטיה והזדהות אנושית" (דו"ח מכון "יעד"). לכאורה, יכולת לאמפטיה ולהזדהות אנושית, מובילה את בעל התכונה האמורה להשגיח שלא יפגע בזולתו ויגרום לו נזק. האם אין בכך להעיד שהמערער אין לו נטיה לנהוג בקלות דעת תוך חוסר התחשבות בסיכון הזולת? 5. סיכומו של דבר, נראה לי שהועדה לא הפעילה מבחן מתאים בנושא המסוכנות. היא יחסה משקל רב מדי לתוצאות בדיקות קליניות שיש בהן אלמנט של "ניבוי" מול תפקודו בחיים הממשיים הלכה למעשה ולא נתנה משקל מספיק לחרדה המובנת לאובדן מקור פרנסתו שפגעה ללא ספק בתפקודו בעת הבדיקות השונות. חוסר סבירות מהותית יכול להתקיים לא רק כאשר נשקלו שיקולים זרים או לא נשקלו כל השיקולים הרלבנטיים אלא לעתים גם כאשר נשקלו השיקולים הנכונים כמו במקרה הנוכחי אך השקלול והאיזון ביניהם הוא לקוי (ראה בג"צ 156/75 פאוזי דקה ואח' נ' שר התחבורה פד"י ל' (2) 85, 105 בו נאמר: "... אולם למרות העובדה שאי הסבירות מוצאת ביטויה, בעיקרה, בתופעות אשר להן גם קיום עצמאי כמדדים על פיהם נבחנים שיקולים של רשות סטטוטורית, יכולה אי הסבירות גם להתגלות כאשר היא בגפה: לדוגמה, יכול שייווצרו נסיבות בהן לא נשקל על ידי הרשות המיניסטריאלית שיקול זר והובאו בחשבון אך ורק שיקולים שהם רלבנטיים לענין, אולם לשיקולים הרלבנטיים השונים יוחס משקל בפרופורציה כה מעוותת ביניהם לבין עצמם, עד שהמסקנה הסופית הפכה מופרכת מעיקרה ובשל כך לבלתי סבירה לחלוטין. הוא הדין לענין "תום הלב", בשיקוליהן של רשויות סטטוטוריות; היינו חוסר הסבירות יכול שיתגלה על אף תום הלב שהיה מונח ביסודה של ההחלטה"). לפיכך, אני סבור שיש מקום לקבל את הערעור ולהחזיר למערער את רשיונותיו. עם זאת, הואיל ומדובר במקרה גבולי, הרי שאם יתגלה כי המערער ביצע עבירות תנועה נוספות שיש בהן סיכון (כגון אי ציות לתמרור, אי שמירת מרחק, עקיפות מסוכנות וכו'), יש להביאו לבדיקה חוזרת. לצורך כך ידאגו המשטרה ורשות הרישוי להעברת רשימת הרשעותיו הפליליות, לידיעת המכון לבטיחות בדרכים באופן שוטף ואם יתברר שהוא עבר עבירות שיש בהן סיכון, ניתן יהיה לשקול מחדש את שאלת כשירותו לנהיגה ברכב בכלל וברכב שאינו פרטי בפרט. אני סבור גם, ש"האיום" באפשרות קיומה של בדיקה חוזרת כזו עם המשמעויות החמורות שיש בכך לפרנסת המערער, יש בו לנטרל במידה רבה "סיכונים" שיש באישיותו של המערער, במידה ואלה אכן קיימים. מאחר ומדובר כאמור ב"מקרה גבולי", אין צו להוצאות. משפט תעבורהדיבור בטלפון בזמן נהיגה