פסק דין 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' ס. הנשיא השופט י. פוקס), מיום 22.12.99 בת.פ. 7346/97, לפיו זוכה המשיב מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום: גרימת מוות ברשלנות, נהיגה במהירות מופרזת, נהיגה במהירות בלתי סבירה, וכן אי האטה לפני מעבר חצייה, הכל בגין תאונת דרכים מיום 23.4.97 בה ניספתה המנוחה שרה וולף, כבת 88 שנים במותה. 2. כתב האישום מפרט את נסיבות המקרה: ביום 23.4.97 בשעה 07:10 לערך, נהג המשיב ברכב מתוצרת רנו ברח' מוריה בחיפה, מכיוון מרכז הכרמל למרכז חורב, בנתיב השמאלי. המנוחה חצתה באותה עת את מעבר החצייה שבכביש סמוך לרח' מאפו, משמאל לימין מאי התנועה הבנוי לכיוון המדרכה, למרות שבאותה שעה סימן הרמזור אור אדום להולכי הרגל. המנוחה הספיקה לחצות כ - 2.80 מטר במעבר החצייה ואז פגע בה המשיב עם החזית השמאלית של רכבו, הפיל אותה אל הכביש, וגרם למותה. במקום מותרת נסיעה במהירות שאינה עולה על 50 קמ"ש, והמשיב, כך נטען בכתב האישום, נהג ברכבו במהירות שלא פחתה מ56.4- קמ"ש. התביעה טענה כי התאונה ומותה של המנוחה נגרמו בגלל נהיגתו הרשלנית של המשיב שהתבטאה בכך שנהג ברכב בלא תשומת לב לנעשה לפניו; לא הבחין בעוד מועד במנוחה העומדת לחצות את הכביש; נהג ברכבו במהירות מופרזת ובמהירות בלתי סבירה בעיבורה של העיר ולא האט את מהירות נסיעתו בהתקרבו למעצר החצייה; לא צפר לעבר המנוחה על מנת להזהירה מפני הסכנה, ונהג את מכוניתו באי אכפתיות, בקלות ראש ובחוסר זהירות ולא כפי שנהג מן היישוב היה נוהג בנסיבות המקרה. 3. בוחן התנועה רס"ל דני בן שמואל ערך דו"ח בוחן על התאונה (ת2/). שדה הראיה ממקום התאונה בכיוון נסיעתו של המשיב היה 50 מטר לפחות; בפינה הקדמית שמאלית של מכסה המנוע נמצא גירוד צבע טרי. היתה שריטה במכסה המנוע בצד שמאל וכן ניגוב אבק בכנף הקדמית שמאלית. הרכב נבדק בנסיעה, אך "לא ניתן לקבוע מהירות כיוון שמד האוץ לא תקין...". הוא קבע כי "נמצאו סימני בלימה טריים באורך של 17.80 מ' המצביעים על מהירות 56.47 קמ"ש... מכאן שמהירות היא לא פחות מ56- קמ"ש. נהג הרכב הצביע על סימני הבלימה כסימני הבלימה שהשאיר רכבו בזמן התאונה". היה ברור שבעת התאונה הראה הרמזור אור אדום להולכת הרגל ואור ירוק לנהג המשיב, וכי היא חצתה את הכביש משמאל לימין כיוון נסיעתו. מסקנת הבוחן היתה כי "על פי שחזור התאונה, הנהג נסע במהירות גבוהה מהמהירות המותרת עפ"י החוק. אילו נסע במהירות 50 קמ"ש שהיא המהירות המקסימלית המותרת על פי חוק והיה מגיב ממקום בו הבחין בהולכת רגל יורדת לכביש היה נעצר במרחק של 5.61 מ' ממקום האימפקט... מכאן מבחינת הנהג התאונה נמנעת". בפני כב' ס. הנשיא פוקס עמדה גם עדותו של המשיב (ת4/) אשר העיד כי נסע רגיל כשלפתע הבחין "באשה שרצה מצד שמאל לצד ימין של הכביש כשהרמזור של הנהיגה שלי היה בירוק... המשכתי בנסיעתי כרגיל פתאום היא רצה לכביש בלי להסתכל לכיווני בלמתי את הרכב מאחר והיא היתה כמעט באמצע הרכב, מולי... הייתי במהירות של עד 40-50 קמ"ש בהילוך שני". עד אחר, חורי בולוס נהג במכונית בסמוך לרנו והוא מסר בהודעתו נ1/ כי "אז ראיתי הולכת רגל שהיתה בצד שמאל שלי שקפצה משטח ההפרדה שהיה במרכז הכביש...". היא "חצתה במעבר חציה, בהליכה מהירה". הוא נהג את מכוניתו במהירות של 40 קמ"ש וראה לראשונה את הולכת הרגל על שטח ההפרדה. בעדותו הסביר כי "כשהגיע הנאשם לרמזור השני בדיוק ברמזור קפצה לו הקשישה פתאום ברמזור השני... והנאשם פגע בה תיכף אחרי שהיא ירדה לכביש". הוא העיד כי "אני נסעתי במרחק פחות או יותר קבוע אחריו. המהירות שלי היתה כ40- קמ"ש". 4. המחלוקת העיקרית בערכאה הראשונה היתה בדבר מהירות נסיעתו של המשיב, עובר לתאונה. בהקשר זה היתה חשיבות לסימני בלימת החירום שנשארו במקום התאונה. המשיב טען שסימנים אלה לא היו של מכוניתו, וכן כי אורכם היה 12.80 מטר, ולא 17.80 מטר, כגרסת התביעה. כב' ס. הנשיא השופט פוקס, הסתמך על עדות הבוחן וקבע כי סימני הבלימה במקום התאונה נוצרו על ידי רכבו של המשיב. במה שנוגע לאורכם של הסימנים, בחן כב' ס. הנשיא פוקס את אי ההתאמות בין הסקיצה ת6/ לתרשים ת3/, ובסופו של דבר, קבע: "6. (ג) מכל מקום, בלא לשלול את גירסת המאשימה לגבי אורך סימני הבלימה, וכעיקרו של דבר, הרי שבגירסה זו, כשהיא לעצמה, אין כדי להוכיח כראוי את המהירות הנטענת על ידי המאשימה: (1) מהירות רכב הנאשם חושבה על פי סימני הבלימה כדלעיל, כשהם לעצמם, וזאת בלא שבוצע, מבחן בלימת חירום של הרכב במהירות נתונה, לצורך מציאת המהירות שבעת התאונה, על פי השוואת סימני הבלימה שבעת התאונה לאלו שנמצאו במבחן. לצורך קביעת מהירות נסיעת רכב בעת התאונה, יש לבצע בלימת חירום של הרכב במהירות נתונה, ולהשוות את אורך סימני הבלימה שבעת התאונה לאלו שנמצאו במבחן שייערך כדלעיל; וזאת, כל עוד כשיר הרכב בעקבות התאונה, בביצוע בלימת חירום זה. במקרה שלפנינו, היה הרכב כשיר לביצוע מבחן בלימת חירום זה. בטענה כי מד האוץ של הרכב לא פעל, ולפיכך לא בוצעה בלימת חירום נדרשת זו - אין כל ממש. במקרה כגון זה ניתן לבצע את מבחן בלימת החירום, תוך בדיקת מד מהירות אלקטרוני.משלא נעשה כך, אין כל מקום להסתמך על חישוב המהירות שנעשה על פי סימני הבלימה כשהם לעצמם. (2) יתר על כן: בחישוב מהירות נסיעת רכב על פי סימני הבלימה כשהם לעצמם, נעדר הגורם של ההתייחסות לבלימת הרכב הספציפי, וממילא קיים אי דיוק בחישוב זה לגבי מהירות הרכב. בהתחשב בקיומו של אי הדיוק האמור, הרי שאפילו נתחשב במהירות שעל פי סימני הבלימה בלא מבחן בלימה, אין לקבוע כי מהירות נסיעת רכב הנאשם בעת התאונה, על פי סימני בלימה אלו, עלתה על 50 קמ"ש. (ד) הנאשם טען באמרתו ת4/ כי הסיע את רכבו במהירות של עד 50-40 קמ"ש. עד התביעה חורי בולוס העיד כי נסע בעקבות רכב הנאשם, "במרחק פחות או יותר קבוע אחריו", במהירות של כ40- קמ"ש (עמ' 15). עדויות אלה אינן תומכות בגירסת המאשימה באשר למהירותו הנטענת של רכב הנאשם. (ה) טענת המאשימה באשר למהירות נסיעת רכב הנאשם, ולאפשרות מניעת התאונה, לא הוכחה איפוא". לאור האמור קבע כב' ס. הנשיא פוקס כי "מן הראיות שהובאו, אין להסיק כי תאונה זו נגרמה בשל רשלנות הנאשם בנהיגתו", ולפיכך "העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, לא הוכחו כנדרש". על כן זוכה המשיב מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. מכאן הערעור. 5. המערערת טוענת שאין זה נכון שניתן היה לבדוק את מהירות הרכב במבחן, לאחר התאונה, לאור זה שמד האוץ שלו לא היה תקין בעזרת מד מהירות אלקטרוני. בקשר לכך ביקשה מאיתנו באת כח המערערת לקבל כראיה נוספת את חוות דעתו של רפ"ק דורות פת, בוחן ראשי באגף התנועה מחוז הצפון של משטרת ישראל. באשר לחובת הזהירות כלפי הולך רגל במעבר חציה, הסתמכה המערערת על ע.פ. 558/97 רבקה מלניק נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 98(8) עמ' 291; וכן על ע.פ. (חיפה) 87/96 רבקה מלניק נ' מדינת ישראל, ועל ע.פ. (חיפה) 868/99 מישל אבוטבול נ' מדינת ישראל, שם ציינו כי "כאשר נהג מתקרב למעבר חציה בצומת, אף אם האור ברמזור בכיוון נסיעתו ירוק, והוראת הרמזור להולכי הרגל היא אדום, עליו להיזהר, לשים לב לנעשה בצומת ובסביבתו לקחת שחשבון שמא בכל זאת ישנם הולכי רגל החוצים במעבר או עומדים לרדת אליו חרף הוראת הרמזור, והוא מחוייב לנקוט באמצעי הזהירות הסבירים המתבקשים מנהג סביר כדי למנוע פגיעה בהם". בפרשת אבוטבול לעיל, דובר במנוחה שחצתה את הצומת מימין לשמאל בכיוון נסיעתו של הנהג והספיקה לחצות 9.30 מטר במעבר החציה. 6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל דעה כי אין הצדקה להתערב בפסק דינו של כב' ס. הנשיא פוקס. מד האוץ במכוניתו של המשיב לא היה תקין. כתוצאה מכך הניסוי שנעשה ברכב לאחר התאונה לא יכול היה ללמד על סימני הבלימה שהוא היה משאיר בכביש בנסיעה במהירות של 50 קמ"ש או של 56.40 קמ"ש, כך שאפשר יהיה לוודא את מהירות נסיעתו של המשיב בכביש עובר לתאונה. אי הדיוקים וההבדלים בין התרשים לסקיצה, שעה שהתרשים נערך לא על פי קנה מידה, יצרו חוסר בטחון במדידות שבוצעו לגבי התאונה. העד בולוס העיד שנסע במהירות של כ - 40 קמ"ש במרחק פחות או יותר קבוע אחרי המשיב, והמשיב טען כי נהג את רכבו במהירות של 40-50 קמ"ש. במצב דברים זה על פי הראיות שהיו בפניו יכול היה כב' ס. הנשיא פוקס להגיע למסקנה, שלא הוכח לו, בנסיבות האמורות שהמשיב נהג את הרכב במהירות העולה על המותר. 7. המקרה שבפנינו אינו אחד מן המקרים שבו מוצדק להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור. 8. לאור כל הנ"ל אני מציע כי נדחה את הערעור. ש. ברלינר, שופט הנשיא מ. לינדנשטראוס: אני מסכים. מ. לינדנשטראוס,נשיא [אב"ד] השופט י. דר: אני מסכים. י. דר, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ש. ברלינר. משפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות