הכרעת דין 1. הנאשם, הואשם כי בתאריך 27.01.99, בשעה 20.10 או בסמוך לה, עת נהג בגורר תומך מס' רישוי 34-698-00 (להלן - "המשאית") בכביש רמלה - חולון, ממזרח למערב, הגיע סמוך מול הכניסה לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, מקום בו קיימת פסוקת בגדר הבטחון המפרידה בין שני המסלולים המנוגדים של כביש 44, עם נתיב שמאלי קיצוני לפניה שמאלה, תמרור ב - 37 וקו עצירה לפני הפניה שמאלה וכן תמרור ד - 14 מסומן על הכביש, להדגשת אופן ביצוע הפניה שמאלה והשתלבות כלי רכב היוצאים ממקוה ישראל למסלול כיוון מערב (להלן - "הצומת"). הנאשם נהג ברשלנות תוך התעלמות מתמרורי ב - 37, ד - 14 וקו העצירה, בלא לעצור כלל לפני כניסתו למסלול הנגדי ובלא ליתן זכות קדימה לכלי הרכב שהגיעו ממערב למזרח, למרות שהבחין בהתקרבותם, חסם דרכו של רוכב האופנוע בנימין - משה חן ז"ל, יליד 1977, (להלן - "המנוח"), אשר הגיע ממערב, הופתע מהתנהגות ואופן נהיגת הנאשם ולמרות מאמציו לבלום לאורך קטע כביש של 20 מטר, פגע במשאית, נחבל חבלות של ממש שכתוצאה מהן נפטר. הנאשם הואשם בגרימת מותו ברשלנות של המנוח, כעבירה על סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז - 1977, בקשר עם סעיפים 40 ו - 64 לפקודת התעבורה, (נוסח חדש) תשכ"א - 1961 ובאי ציות לתמרורי ב - 37 ו ד - 14 תוך סיכון המשתמשים בדרכים כעבירות על תקנות 22 (א) ו - 44 (א) לתקנות התעבורה ביחד עם סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה. (בכ"א נרשם בטעות 62 (9) שאינו רלונטי לענין). 2. בישיבת 19.12.99 הנאשם הודה באמור והנטען בסעיפים א (1) + (2) + (3) (ב) + (4) ו - (5) (ג) אך כפר ביתר עובדות כתב האישום וטען כי לא הבחין ברוכב האופנוע וביצע פניית פרסה כפי שביצע אותה, עקב נתוני וגודל רכבו לאחר ששקל הנתונים של הצומת וקירבת כלי הרכב החוצים, הקרבים מכיוון צומת חולון, ומצא שיש בידו להשלים הפניה בבטחה. לטענתו, רוכב האופנוע הוסתר על ידי המכוניות שהתקרבו ממערב ולכן לא הבחין בו בכל מועד רלוונטי. בישיבת 30.03.00, עת הופיע סניגור הנאשם, הממונה על ידי הסנגוריה הציבורית, עוה"ד ארבל, האחרון הודה בעובדות א (1) + (2) + (3) + (4) + (5), בקשר הסיבתי בין החבלות שנגרמו למנוח והתוצאה הקטלנית עקב נהיגת הנאשם במשאית ובעובדה שפניית הפרסה בוצעה תוך חציית אי התנועה המסומן על הכביש, תמרור ד - 14 וטען: "... הנאשם לא התרשל בנהיגתו ולא רשלנותו היא אשר גרמה לתאונה ותוצאותיה". 3. להוכחת האישומים המיוחסים לנאשם, ב"כ המאשימה הציג המוצגים ת1/ - 23 אשר נתקבלו בהסכמת ב"כ הנאשם כאשר הוא שומר על זכותו לחקור חקירה נגדית את בוחן התנועה שחקר התאונה ואת המומחה שנתן חוו"ד בענין פיענוח דיסקט הטכוגרף, שהוצאה מהמשאית ולפיכך המאשימה הביאה העדים הבאים: עדות רס"מ אייל שומרון (להלן - "עת1/") - אשר אימת חוו"ד מוצג ת24/, על נספחיה, כאשר מסקנתו היא כי במועד שהובחן רטט תאונתי בדיסקה - מהירות המשאית היתה 15 קמ"ש. כעולה מתוכן הקלטת ת16/ הוא גם השתתף בשחזור שערך הנאשם במקום. עדות רס"ל חגי כהן (להלן - "עת2/") - אשר אימת המוצגים ת1/ - 12 ות13/ - 15 (כולל כל התמונות), תיאר באופן מדוייק כיצד היתה הפגיעה במשאית באופן שגלגל קידמי של האופנוע נכנס מתחת למיכלי האויר של מעצורי המשאית, האופנוע נילחץ כלפי מטה והשאיר סימנים על הכביש. מקום האימפקט בכביש נקבע עפ"י 2 נקודות השקע בכביש בצד סימני גלגלי המשאית מצד ימין. הוא העריך כי רוכב האופנוע החל בתגובתו כ - 50 מטר לפני מקום האימפקט. בחקירה נגדית לא סתר עדותו בחקירה ראשית או הערכותיו, קביעותיו ושאר מעשיו לפי שורת המוצגים תוך הדגשה כי לנאשם היה שדה ראיה של 500 מטר לכיוון ממנו הגיע האופנוע, כאשר לכל אורכו, האופנוען גלוי לנו בעת הפניה שמאלה ולפחות בעת שחצה קו הצומת הדמיוני הדרומי, בטרם הפניה ממש. הוא העריך מהירות המנוח בתחילת תגובתו ב - 55 קמ"ש תוך הודאה, כי בהעדר הנתונים החסרים, אינו יכל לקחת בחישוב זה כמות אובדן האנרגיה, בעת המפגש בין שני כלי הרכב. בסיום חקירה נגדית הודה שאין אפשרות בנסיבות הענין לקבוע אם התאונה היא בלתי נמנעת בהעדר יכולת לחשב את זמני התקדמות שני כלי הרכב. הנאשם בחר ליתן גריסתו תחת אזהרה ולאחר אימות הודעותיו ת1/ - 3 הודה בחקירה נגדית כי פעל בביצוע הפרסה שלא עפ"י חוק אלא על פי נתוני רכבו ולא הדליק אורות קוג'קים, כדי להזהיר נהגים מתקרבים על אופן ביצוע מסלול פניית הפרסה. בניגוד להודעותיו העיד כי במקום יש קו עצירה ולכן עצר אך בהמשך הודה כי עצירתו היחידה היתה בעת שירד לשול הימני ממנו יצא לפניה ברצף, אם כי בנסיעה איטית. 4. ב"כ המאשימה סיכם טענותיו ובקיש הרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות תוך הסתמכות על חומר הראיות שלא נסתר ולא הוזם; הוא ביקש לדחות גירסתו הכבושה של הנאשם בבית המשפט בהסתמך על הסתירות המהותיות בין הודעותיו לבין עדותו. ב"כ הנאשם ביקש זיכוי בטענה שלא הוכח כי התאונה היתה נמנעת ולכן לדעתו התאונה היתה בלתי נמנעת. 5. לאחר שמיעת העדים, התרשמותי מאופן מתן עדותם, עיון במוצגים והערכת כל חומר הראיות לנוכח טענות סיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנות הרלוונטיות לנדון, כדלקמן: א. מקום האירוע - תרשים ת5/ ביחד עם הקלטת והתמונות נותן למעיין בהם תמונה ברורה של "הצומת" שם ארעה התאונה. מדובר בקטע כביש 44 המצוי בחזית הכניסה הצפונית לביה"ס החקלאי, מקווה ישראל. במסלול הנסיעה ממזרח למערב, בואך לצומת, יש שלושה נתיבים כאשר הנתיב השמאלי מיועד לפניה שמאלה, לתוך מקווה ישראל, עם חץ מסומן ברור עליו, כאשר לפונה שמאלה קיים תמרור ב - 37 עם קו עצירה ותמרור ד - 14 מסומן על הכביש התוחם נתיבו, בפניה שמאלה, כנצפה בת 13/ תמונות 22 ו - 23. המקום מרוחק כ - 500 מטר מזרחית מצומת חולון כאשר שני המסלולים לכיוון צומת חולון וממנו ישרים ללא כל הפרעה לשדה הראיה. רוחב מסלול הנאשם 10.20 מטר ואילו רוחב מסלול רוכב האופנוע 7.20 מטר, המחולק לשני נתיבים. בין שני המסלולים, לפני ואחרי הצומת, איי תנועה בנויים ברוחב 2.30 מטר ובמרכזם מעקה בטיחות בגובה 0.70 מטר, שאין בו כדי לפגוע בשדה הראיה של הנאשם, כעולה מעדות עת2/ וכן מנתוני גובה מקום ישיבתו במשאית. הצומת מואר בתאורת רחוב "...תקין וחזק במקום" כפי ציון עת2/ על ת4/ וכעולה מצילומי השיחזור בקלטת ת16/. קיימת גם תאורת לילה על עמודי תאורה, המוצבים בין שני המסלולים לכל אורכם מצומת חולון ומזרחה לצומת נשוא הדיון כנצפה בתמונות ת13/ מס' 22 - 24, במיוחד. ב. שדה הראיה של הנאשם - לפי דו"ח הבוחן ת4/, לנאשם היה בכל המועדים ברלוונטיים, שדה ראיה פתוח למערב, כיוון ממנו הגיע האופנוע, למרחק של 500 מטר שהוא מרחק צומת חולון מצומת מקווה ישראל. עיון בתמונות ובקלטת, מבהיר היטב שדה ראיה זה הן מנקודת העצירה היחידה על שול הכביש, שם עצר הנאשם בטרם החל בפנית הפרסה, בהמשך מסלול הפניה וגם כאשר קידמת רכבו חצתה את קו הצומת הדרומי, בפסוקת בין איי התנועה. שדה ראיה זה החל להצטמצם כאשר נקודת המצא ראש הנהג חלפה על קו הצומת הדרומי במרחק כמטר בהמשך מסלול הפניה שאז לא ניתן היה לראות לאורך שדה הראיה האמור, אפילו בהפניית המבט ימינה, ממקום המושב של הנאשם דרך חלון דלת ימין, ימינית של תא הנהג. בת1/, הנאשם הודה בשדה הראיה האמור ובעובדה שראה כלי רכב קרבים לצומת מכיוון צומת חולון, אם כי הסתייג וקבע בשורה 52 לת1/ (א) ואמר: "... הם היו יותר קרובים לצומת חולון" שדה הראיה האמור אומת גם בשחזור שערך הבוחן עפ"י הנחיות או הצבעות הנאשם, שבא לביטוי בת11/. מכאן, בהתחשב בנתוני המשאית עפ"י ת4/ סעיף 2, עדות הנאשם בתשובותיו לשאלותי לגבי גובה מקום מושבו וראשו, התואמים בדיקות שדה הראיה שערך עת2/ במוצג ת6/ ונספחיו, אופן ביצוע הפניה - אני קובע כי שדה הראיה לכיוון מערב (צומת חולון) שהיה לנאשם, מרגע סטייתו לשול הכביש ועד לנקודה בה חלפה קידמת רכבו, שהוערכה על ידו ב 2-2.50 מטר, את קו הצומת הדרומי, היה למרחק 500 מטר לפחות והוא החל מצטמצם כאשר גוף הנאשם חלף קו הצומת האמור עד שהגיע לאפס במחצית המרחק בין קו הצומת הדרומי לבין נקודה ד' על ת5/ כאשר במועד זה מבטו ימינה של הנאשם דרך שימשת חלון דלת ימין של המשאית, אפשר שדה ראיה אלכסוני - דרומה, למרחק שלא עלה על כ - 10-12 מטר מימינו, דרומה כאמור. ג. מהירות נסיעת המשאית בעת ביצוע הפניה - בהודעותיו הנאשם לא ידע לציין מהירות נסיעתו בעת ביצוע הפניה אך היה איתן בדעתו כי עשה זאת בהילוך ראשון ובמהירות איטית. בשיחזור שערך עת2/ עפ"י הנחיות הנאשם ובמהירות שנראתה לנאשם כמהירותו שלו, הושלמה פניית הפרסה מתחילתה ועד נקודת הפגיעה בפרק זמן של 16 שניות כאמור בת11/ ות3/. מנקודת תחילת נסיעת הנאשם עפ"י תמונה ת13/ (33) אליה התיחס בת3/ ועד לנקודת האימפקט שם שמע המכה, המשאית עברה מרחק של 34 מטר עפ"י מדידת אורך חוט מסלול הנסיעה שערכתי על ת5/. דרך זו הנאשם עבר במשך 16 שניות, דהיינו מהירות נסיעתו היתה כ - 7,6 קמ"ש בעת האימפקט; אולם נתון זה נוגד את חוו"ד עת1/, מוצג ת23/, שם נקבע כי רטט התאונה הובחן כאשר רכב הנאשם נסע במהירות 15 קמ"ש, בעת שחש במכה. בעימות בין הודעות הנאשם בנושא זה, לבין השיחזור במוצג ת11/, לעומת הממצא בת23/, אני נותן המשקל הראוי והעדיף לת23/ וקובע כי הנאשם החל הפניה ממצב של מהירות 0 - 6.5 קמ"ש והגיע בשלב האימפקט למהירות 15 קמ"ש. נסיונות הנאשם להפחית ממהירות זו בעת עריכת השיחזור אינם מקובלים ובטח לא מעשיים בעיני, שכן ברור כי בשלב השיחזור בת11/, הנאשם היה מעונין להציג עצמו כנהג שביצע הפניה באיטיות מוגזמת. מכאן, מהירות נסיעת המשאית סמוך לפני האימפקט ובאימפקט עצמו לא היתה פחותה מ- 15 קמ"ש, בה חצה הנאשם הקו הדרומי של הצומת וחדר למסלול הנגדי, בלא כל עצירה לפני הגיעו לקו זה או בעת שקידמת המשאית עלתה עליו. ד. מהירות האופנוע - עת2/ העריך מהירותו על פי סימני הבלימה שמצא במקום וקבע על פיהם כי מהירותו הגיעה למקסימום כ - 55 קמ"ש, מבלי יכולת להתחשב באובדן אנרגית המהירות באימפקט עצמו. על פי ת4/, המהירות המירבית המותרת במקום הינה 80 קמ"ש והמנוח החל בתגובתו כ - 50 מטר לפני נקודת האימפקט. בשים לב למהות הנזקים באופנוע, אופן האימפקט בנקודת האימפקט והנזקים במשאית, כפי שתוארו בת4/ ונצפו בתמונות ובקלטת, ניתן להניח במידת ודאות סבירה ומתקבלת על הדעת, כי מהירות האופנוע במועד בו המנוח הבחין בהתנהגות המשאית הנכנסת לנתיב נסיעתו, לא עלתה על 80 קמ"ש וברגע האימפקט לא עלתה על כ - 5-10 קמ"ש. לו מהירות הפגיעה היתה מעבר לכך, הרי בשים לב למשטח הדריכה מאחורי תא נהג המשאית, אשר פגע בקסדה ולא ריסק אותה, היה אמור לרסק אותה ויתרה על כך, הצמיג הקדמי של האופנוע היה מתפוצץ והחישוק מתעוות. אולם לענין הנדון לפני ולפי נסיבותיו המיוחדות, איני סבור שמהירות האופנוען משחררת הנאשם מחובת הזהירות והצפי להופעתו או מפחיתה מרשלנותו, כפי שיפורט להלן. מרגע שהנאשם חזה התקרבות כלי הרכב מכיוון מערב, היה עליו לצפות שמהלך ביצוע פניית הפרסה עלול לחסום נתיב נסיעתו של מי מהרכבים המתקרבים, אפילו חרגו מהמהירות המותרת ולכן היה עליו ליתן להם זכות קדימה ולהתחיל בפניה, לאחר שחלפו הצומת. לענין העדר חשיבות למהירות רוכב האופנוע - ראה ע"פ (ח) 658/96 תקדין מחוזי 97 (2) עמ' 460. ה. העדר איסור פניית פרסה ומשמעותו - בצומת כיוון נסיעת הנאשם אין תמרור האוסר פניית פרסה, דבר המאפשר לכלי רכב לצאת מהנתיב השמאלי בפניה שמאלה ולבצע במקום פניית פרסה, כך שימצאו עצמם במסלול הנגדי, לכיוון רמלה. אולם ברור כי ביצוע פניית פרסה במקום מהמסלול עליו נהג הנאשם, מחייב הפונים במידת תשומת לב גבוהה יותר וציות לתמרורים המחייבים לפני הפניה, תוך התחשבות בנתוני רכבם וכשרו לבצע בבטחה פניה כזו. ברור כי נתוני המשאית, כפי שהוגדרו מפי הנאשם בתשובות לשאלותי, במוצג ת4/, וכפי שניצפו בתמונות והקלטת, מעידים כי מדובר בכלי רכב כבד, אשר קוטר הסיבוב שלו לביצע פניית פרסה, דורש לא פחות מ - 20 - 21 מטר ועל מנת לבצע פרסה בצומת הרלוונטי, היה עליו לפנות שמאלה לתוך בית הספר מקווה ישראל, ולסוב על עקבותיו בתוך החצר של בית הספר, באופן שיצא משעריו עם חזיתו בפניה ימינה - מזרחה, לעבר תחנת הדלק, אליה חפץ להגיע. ביצוע פניית הפרסה שהנאשם ביצע בפועל, לא בוצעה במסגרת אותו היתר או העדר איסור אלא באופן הנוגד את החוק, תקנותיו ובניגוד לכל מידת זהירות סבירה ותוך התעלמות מוחלטת מכלי הרכב הבאים ממערב, כפי שנהג זהיר מן הישוב לא היה מבצע אותה. ו. אי ציות לתמרורים - הנאשם אשר לפי עדותו הכיר טוב את המשאית ומגבלותיה, ידע כי המקום לפניית פרסה בצומת אינו מאפשר למשאית פניית פרסה נוחה ובטוחה ולמרות זאת שקל והחליט לבצע הפניה במקום, תוך שהוא מתעלם מהחץ על הנתיב השמאלי, אינו עוצר בקו העצירה כנצפה בתמונה ת13/ (22) אינו יוצא מהנתיב שיועד לפניה שמאלה וחוצה תמרור ד - 14 המסומן על הכביש, האוסר עליה עליו מכל כיוון. זוהי הפרה בוטה של הוראות תקנות התעבורה אשר יוצרים סיכון מיותר, אם לא לנאשם אשר נסע ברכב כבד, בטח ליתר המשתמשים בכביש, כאשר ברור כי הנאשם עושה דין לעצמו וכופה התנהגותו על יתר המשתמשים בכביש. הנאשם היה חייב לציית לאותם תמרורים כדי לעמוד בחובת הזהירות המוטלת עליו, שכן בשים לב למקום ביצוע הפרסה ואופן ביצועה, הוא היה יכול וצריך לצפות שיגרם נזק לאחרים, גם כתוצאה מאי נקיטת אמצעי זהירות, הנובעים מאי הציות לתמרורים ואי מתן התראה למתקרבים על אופן ביצוע הפרסה. מכאן - הנאשם בהתעלמו מהתמרורים במקום, הפר חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי נהגי הרכבים המגיעים ממערב ובכך התרשל בנהיגתו, בדרגת רשלנות גובהה. הוא הבחין בכלי הרכב הקרבים מכיוון צומת חולון ולמרות זאת חצה שטח ד' - 14, בתנועה שוטפת בלא ליתן זכות קדימה, לאותם רכבים, כדי שישלימו חציית הצומת בבטחה. ראה ע"פ 1312/98 תקדין עליון 98 (2) 232 - "שמי שחייב במתן זכות קדימה בצומת... חייב לעצור לפני קו הצומת לפחות..." ז. אופן ביצוע הפרסה - הנאשם החל בביצוע הפרסה כאשר הוא יוצא מהשול הימני של מסלול נסיעתו והגיע לקו הגבול הדרומי של הצומת, בפסוקת בין איי התנועה ורכבו בסטיה קלה שמאלה. הוא הבחין בבירור בהתקרבות כלי הרכב מצומת חולון ולמרות זאת, העריך שיהא ביכולתו להשלים הפרסה במהירות איטית בהאצה מ 0 - 15 קמ"ש. הערכה זו היתה בעוכריו. את המרחק של כלי הרכב הקרבים מימינו, הנאשם העריך על פי אורות פנסי הרכבים, כשהם יותר קרובים לצומת חולון וידוע לכל, כי בחשיכה אין לסמוך על הערכות מסוג זה, אפילו קיימת לאורך המסלול, תאורת כביש במרווחים של 25 מטר או 50 מטר, כנצפת בתמונות ובקלטת. באופן ביצוע הפרסה, כאשר חזית המשאית אינה מול כלי הרכב המתקרבים, יש משום רשלנות מצד הנאשם, אשר למרות חובתו לצפות לעבר הרכבים הקרבים עד לפינוי המסלול הנגדי מכל רכב, בחר לבצע הפניה בלא שמבטו יהא לכיוון אותם רכבים קרבים, דווקא במועד שחדר למסלול הנגדי. נתוני הצומת בסוג אופן הפניה בו בחר הנאשם, כאשר ידע כי "... נכון שלא יכולתי להשלים את הפרסה לו ביצעתי אותה מהנתיב השמאלי של מסלול נסיעתי", חייבו הנאשם בחובת זהירות כלפי הניזוק לפני, במקום שנהג זהיר מהישוב היה יכול והיה צריך לצפות שיגרם נזק בשל אי נקיטת אמצעי זהירות - דהיינו הנאשם היה צריך לצפות את אפשרות התקלות רכב, הבא מימינו, בעת שחסם כל המסלול הנגדי, כיוון שהיה ער להתקרבות הרכבים מצומת חולון; סבורני, כי הנאשם בתחילת מסלול נסיעתו כלל לא נתן דעתו לרכבים הקרבים, אלא לעובדה שהמסלול ממזרח למערב היה פנוי מכלי רכב ואז החל בנסיעה מהשול הימני, תוך מבט שמאלה (למזרח) ורק כאשר הגיע סמוך לקו הצומת הדרומי הביט ימינה והבחין ברכבים הקרבים עפ"י האורות, התעלם מקיומם והמשיך בתנועתו השוטפת בפניה שמאלה, תוך ידיעה ברורה וודאית כי במעשהו זה - הוא חוסם מסלול נסיעתם, חסימה והתנהגות המבטאים רשלנותו בנהיגה הרצופה, במקום שהיתה חובה לעצור ובמקום שביצוע הפניה בפועל היתה מנוגדת לחוק ולהגיון. ראה בענין טעות בשיקול הדעת - ע.א. 46/67 פד"י כ"א (2) 583. ח. כיצד היה נוהג נהג זהיר מן הישוב בנסיבות הענין - כדי לעמוד בדרישות מבחן הציפיות, הרי נהג מן הישוב היה נמנע לבצע במקום פניית פרסה, לנוכח נתוני המשאית, קוטר הסיבוב ב - 180 מעלות, רוחבה וכיו"ב. פניית הפרסה לא היתה אפשרית מהנתיב השמאלי, לנוכח רוחב המסלול הנגדי, כעולה מת4/. עובדת אי קיום תמרור ב - 6 האוסר פניית פרסה במקום, אינה מהווה היתר ביצוע פרסה, כאשר היא אינה יכולה להתבצע בבטחה וללא יצירת סיכון לאחרים, מהנתיב השמאלי, אלא תוך הפרת חובת הזהירות כלפי שאר הנהגים וביצוע עבירות על תקנות התעבורה. עצם ביצוע הפניה באופן עליה הצביע הנאשם בת11/ ובקלטת מלמדת, כי הנאשם התרשל בכך שלא נזהר בעת ביצוע אותה פניה והשלמתה, יצר סיכון לרוכב האופנוע בחסימת מסלול נסיעתו וכתוצאה מכך נגרמה חבלה של ממש לרוכב האופנוע, אשר נפטר במקום. ראה בענין זה ע.פ. 119/93 פד"י מ"ח (4) עמ' 1 והאיזכורים שם. ט. אפילו אניח לטובת הנאשם כי אותה פנית פרסה שביצע בפועל בוצעה כחוק, גם אז הפר חובת זהירותו כלפי הרכבים במסלול הנגדי ונהגיהם שכן מחובתו להשגיח בכל עת על הנעשה בדרך לפניו ובסביבתו המיידית כאמור בע.א. 56/93 פד"י י"ח 399 - חובה זו חלה גם לגבי הנהגים שהתקרבו אליו מכיוון צומת חולון. הנאשם לפני הגיע לקו הדרומי של הצומת ולא נתן דעתו לרכבים שהתקרבו אליו מכיוון צומת חולון, שגה בשיקוליו ולמרות שהבחין בהם בעוד מועד, לא נתן להם לחלוף על פניו, אלא המשיך בנסיעה שוטפת, חסם מסלול האופנוע וגרם לתאונה. הנאשם היה חייב בעצירת המשאית בטרם כניסתו למסלול הנגדי, תוך מתן זכות הקדימה לרכבים שהתקרבו מימינו ובמיוחד לאופנוע ומשלא נהג כך, הפר חובת זהירותו כלפי רוכב האופנוע וברשלנותו הנובעת מהתנהגותו זו, גרם לתאונה ותוצאותיה. בהודעותיו ת1/ - 3 הנאשם הודה מפורשות כי ביצע הפניה בלא כל עצירה בדרכו, משום שהעריך שישלים הפניה בטרם יגיעו הרכבים הקרבים אליו, הערכה פגומה, שלא התאימה לנסיבות המקום ונתוני רכבו, המהווה נהיגה רשלנית, בדרגה גבוהה. ראוי להדגיש גם כי אי הדלקת אורות הקוג'קים, מנעו מאותם נהגים שהתקרבו מימין מצומת חולון, להבחין בכוונת הנאשם בפנייתו ללא עצירה. י. הקשר הסיבתי - מכח הודאת הנאשם וב"כ עצמו, ברור כי כתוצאה מאותה נהיגה של הנאשם במשאית אשר חסמה מסלול נסיעת המנוח, האחרון לא הספיק לעצור ולמרות בלימתו ותוך כדי הבלימה, פגע בחלק ימני של המשאית, כנצפה בתמונות ובשיחזור שמופיע בקלטת הוידאו, ת16/. ראה ע.פ. 324/74 פד"י כ"ו (2) 465 - גם מטעם זה ברור כי טענת ב"כ הנאשם כי הנאשם לא התרשל בנהיגה ולא נהיגתו הרשלנית היתה הגורם לתאונה - אין לה כל אחיזה בחומר הראיות. על פי ת21/, חוו"ד היס, ברור כי החבלות שנגרמו למנוח כתוצאה מהאימפקט בין שני כלי הרכב, הן שגרמו לפטירתו. יא. אמינות ראיות המאשימה - כפי שציינתי לעיל, מוצגי המאשימה נתקבלו בהסכמה ואפילו מוצגי עת2/ שהוגשו ע"י העד אשר נחקר בחקירה נגדית לא נסתרו בחקירה נגדית ואף לא הוזמו על ידי כל ראיה חיצונית. דין זה חל גם לגבי עת1/ וחוו"ד ת23/. אמנם ב"כ הנאשם ניסה להראות באמצעות עדים אלו כי קיימות בדיקות בעלות רמת ודאות גבוהה יותר, אך לא הוצגו לי כל ראיות סותרות לרמת ודאות ממצאי שני עדים אלה, כדי לעורר בלבי כל ספק במעשיהם או בחוו"ד. אני נותן אמון מוחלט בשני העדים וחוו"ד וכן בכל יתר ראיות המאשימה ומעניק להם המשקל הראוי כמתחייב מכך, תוך העדפתן על ראיות הנאשם ו/או עדותו הרלוונטית לפני. יב. אמינות הנאשם - בהודעותיו ת1/ - 3, הנאשם מודה כי מרגע תחילת נסיעת הפניה משול הכביש ועד למקום עצירתו לאחר שמיעת המכה במשאית, לא עצר בכל שלב שהוא של הפניה. הודאה זו נסתרת על ידי עדותו לפני, שם העיד כי למרות הכתוב הודעותיו ת1/ - 3, הוא אכן עצר. יתרה על כך, בהודעותיו הודה כי, ראה בהתקרבות כלי הרכב מכיוון צומת חולון אם כי הם היו קרובים יותר לצומת ואילו בעדותו בעמ' 13 העיד "... עצרתי ... ראיתי שהכביש פנוי והמשכתי את הנסיעה שלי ..." הנאשם קבע בחקירה נגדית בעמ' 12 שורה 10 לפרוטוקול כי על פי ותק הנהיגה שלו כנהג מקצועי ברכב כבד, למרות שמוטלת עליו אחריות גבוהה, הוא יכל להתחיל בביצוע הפניה, אלא שהצהרתו זו סותרת את העובדה וההודאה כי ביצע הפרסה שלא מהנתיב השמאלי ואף ללא עצירה בקו הצומת, התנהגות המעידה על דרגת רשלנות גובהה בהפירו הוראות חוק מפורשות האוסרות התנהגות זו, לפי התמרורים במקום. לנוכח אותן סתירות בעדותו לעומת הודעותיו, ברור כי הנאשם נקלע למצוקה ודיבר לא רק מתוך מצוקה אלא תוך התעלמות מהודעותיו, במטרה להציג עצמו לפני כנהג אשר פעל בזהירות מירבית וכחוק, בעת ביצוע הפניה במקום ולכן איני נותן אמון בדבריו לפני, ככל שהם סותרים הודעותיו. יג. הנאשם כלל לא הבחין ברוכב האופנוע בטרם שמע המכה ולכן אין מקום להכנס לפולמוס שעורר ב"כ הנאשם בסיכום טענותיו באשר להעדר ראיה כי התאונה היתה נמנעת. נהפוך הוא - ברור כי אם הנאשם היה עוצר בפסוקת בין איי התנועה בטרם המשאית חדרה למסלול ממערב למזרח, היה רואה בבירור את האופנוע או פנסיו בקרבה אליו יותר מאשר בקרבה לצומת ובעצירתו היה מאפשר לאופנוע לחלוף על פניו ולא חוסם נתיבו. מי שטוען כי התאונה היתה בלתי נמנעת בנסיבות הענין, עליו הנטל. בסוגיה זו לא הוגשה לי כל ראיה מטעם הנאשם ואין בעדות בוחן התאונה, עת1/ בחקירה נגדית, כדי לבסס כל מסקנה כי מדובר בתאונה בלתי נמנעת. 6. סוף דבר - על סמך האמור לעיל אני קובע כי הנאשם לא עצר בפסוקת איי התנועה בצומת בטרם כניסתו למסלול הנגדי, כאשר הוא מבצע פניית פרסה בניגוד לתקנה 44 לתקנות התעבורה, באופן נוגד הסימון על הנתיב למטרה זו שנמצא בכיוון נסיעתו, עובר על תמרור ב- 37 ו - ד - 14, המסומן בכביש, בלא ליתן זכות קדימה לרכבים שהגיעו מימינו. כתוצאה מנהיגתו הרשלנית כאמור, נגרם אימפקט בין המשאית לבין האופנוע שכתוצאה ממנו, נפצע רוכב האופנוע אנושות ונפטר במקום התאונה. אשר על כן מרשיע הנאשם בגרם מותו ברשלנות של המנוח, חן בנימין - משה, ז"ל, כעבירה על סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז 1977 ביחד עם סעיפים 40 ו - 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א - 1966 ותוך אי ציות לתמרור ב - 37 ו - ד - 14 ופניית פרסה בלתי בטוחה, בניגוד לנתוני המקום, כעבירה על תקנות 22 (א) ו - 44 לתקנות התעבורה, יחד עם סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה. משפט תעבורהפניית פרסה