הכרעת - דין הנאשם זכאי בדין 1. כנגד הנאשם - הוגש כתב אישום שעניינו סטייה שלא בבטחה ונהיגה בחוסר זהירות, עבירות על פי תקנות 41 ו - 21 (ג) לת"ת, אשר גרמו לתאונת דרכים שתוצאותיה, חבלה בעובר דרך ונזק לרכוש. 2. מכתב האישום עולה כי בתאריך 28/11/96 בסמוך לשעה 20:30, נהג הנאשם במכונית פרטית מסוג רנו (להלן-"המכונית") ברח' השומר ב"ב מדרום לצפון, כשלימינו נוסע רוכב אופנוע מר ישראל מזל - טוב (להלן-"עת1/" או "המעורב"). בהגיע הנאשם לצומת עם רחוב שרת (להלן-"הצומת") פנה מזרחה בלא תשומת לב מספקת, חסם דרכו של המעורב וכלי הרכב התנגשו. כתוצאה מהתאונה נחבל רוכב האופנוע וכלי הרכב ניזוקו. 3. בישיבת המענה , שהתקיימה בפני כב' השופט ספיר ביום 17/6/97 , כפר הנאשם בעבירות המיוחסות לו, אם כי הודה בנסיעה במקום ובזמן המתוארים בכתב האישום. גלל כן, נקבע התיק לשמיעת ראיות ליום 2/2/00. 4. להוכחת האשמה העידה התביעה את המעורב ועד נוסף מר מילר אברהם (להלן-"עת2/") אשר נסע, בעת האירוע, במסלול נסיעת כלי הרכב המעורבים. בעדותו בפני תיאר עת1/ את הנסיבות שקדמו לתאונה , ואלו עיקרן: במועד הנקוב בכתב האישום הוא רכב על אופנועו ברח' השומר, מדרום לצפון, בנתיב הימני מבין שני הנתיבים שבמסלול נסיעתו. בהיותו במרחק של כ- 30 מטרים לפני הצומת, הבחין עת1/ במכונית הנאשם העומדת בנתיב השמאלי, בכניסה לצומת. בהגיע האופנוע לצומת, הסיט הנאשם את מכוניתו ימינה מהנתיב השמאלי ופגע עם הדופן הימנית של מכוניתו, בצד השמאלי של האופנוע (עמ' 4 שורות 12-14 ). כתוצאה מכך נפגעה רגלו השמאלית של המעורב והאופנוע ניזוק. 5. הנאשם - בעדותו בפני - שלל לחלוטין את גירסת עת1/ וטען כי לא היו דברים מעולם. לדבריו, הוא נהג במכוניתו בנתיב הימני של הכביש, הגיע לצומת ופנה בה מזרחה, לרח' שרת. רק לאחר ביצוע הסטייה, ומשהיתה מכוניתו בעצירה מוחלטת, כשחזיתה מופנית מזרחה, פגע בה האופנוע. לטענתו, לאחר שפנה ימינה בצומת , הוא נאלץ לעצור ולהמתין עקב כך שהולכי רגל חצו את מעבר החצייה שברח' שרת . בעודו ממתין, כאמור, פגע בו רוכב האופנוע. הנאשם הדגיש בעדותו כי בעת שפנה ימינה בצומת, לא היה זכר לרוכב האופנוע והוא לא הבחין בו כלל, אלא רק בעת ההתנגשות. במהלך עדותו הגיש הנאשם עותקי תמונות, המשקפים את מיקום הפגיעה במכוניתו (מוצג נ1/). 6. לאחר שבחנתי את גירסאות המעורבים ואת הראיות האחרות שבפני, באתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את גירסת הנאשם על פני זו של המעורב. לא נתתי , לצערי, אימון בגירסת המעורב, הואיל ואין בה כל הגיון והיא אף עומדת בסתירה לעדויות האחרות שנשמעו בפני. 7. אני דוחה על הסף את טענת עת1/ כאילו מכונית הנאשם עמדה בנתיב השמאלי בסמוך לצומת ורק בהגיעו לקו הצומת החל הנאשם לסטות, מנתיב זה, ימינה. גירסה זו של עת1/ אין בה ממש. א. מעדותו של עת2/ מר מילר עולה ברורות, כי בעת מפגש כלי הרכב, מכונית הנאשם היתה מצויה בנתיב הימני, כשחזיתה מופנה מזרחה. וכך מתאר עת2/ את שראה בעיניו: "הייתי במרחק של כ - 30 מ' מהצומת. כשהוא עבר חשבתי שהוא עולה עלי מהמהירות והרעש שהוא עשה... ראיתי איך שהוא חולף ודופק ברכב שעומד בפנייה ימינה" (עמ' 6 שורות 10-7 ) (ההדגשה שלי - ח.ט). הנה כי כן מעדותו של עד התביעה יש להסיק שלש אלה - ראשית, האופנוע נסע במהירות במרווח שבין מכוניתו של עת2/ למדרכה. שנית, האופנוע הוא שפגע במכונית, ולא להיפך. שלישית, בעת הפגיעה מכונית, הנאשם היתה בעצירה בפנייה ימינה. מהאמור עולה ברורות, כי אין שחר לטענת עת1/ כאילו רק בהגיעו לצומת החל הנאשם לסטות מהנתיב השמאלי לימני, כמו גם לטענה כי המכונית פגעה באופנוע. ב. יתר על כן, עד הגנה מס' 2 מר בידרמן שמואל (להלן-עה2/) - אשר היה עד ראייה לאירוע עת שעשה דרכו במדרכה - מעיד אף הוא כי ראה את הנאשם מבצע את הפנייה ימינה, ורק לאחר שהמכונית עמדה בתוך הצומת כשחזיתה מופנה מזרחה, הבחין באופנוע הנע במהירות מופרזת מדרום לצפון, ופוגע בדופן הימנית של המכונית. עדות זו תואמת , בעיקרה, לעדות עת2/ ונוגדת לחלוטין את גירסת עת1/. כאן המקום להעיר כי טענת התובעת המלומדת בסיכומיה, כי אין ליתן משקל לעדותו של עה2/ בהיותה עדות כבושה, אינה מקובלת עלי כלל ועיקר. עה2/ הבהיר, הבהר היטב, כי הוא פנה לנאשם זמן מה לאחר התאונה והודיע לו כי ראה את שהתרחש. אין תמה, איפוא, שעד זה לא אוזכר, בעת שהנאשם מסר עדות במשטרה. עה2/ הדגיש בעדותו כי בהיות אבי הנאשם אדם ידוע ומוכר בבני- ברק - בהיותו בעל ביה"ח "מעייני הישיעה" - הוא זכר היטב את האירוע ופנה, מיוזמתו, זמן מה אחר התאונה לנאשם והודיע לו כי יהא נכון למסור עדות על שראו עיניו. בנסיבות האמורות, לא ראיתי מה פסול מצאה התובעת בעדותו של עה2/, אשר היתה אמינה עלי. ג. זאת ועוד, גירסת עת1/ נסתרת, מינה וביה, ממיקום הפגיעה במכונית הנאשם כפי שהוא משתקף מהתמונות נ1/, אשר הוגשו בלא התנגדות התובעת. מהתמונות נ1/ עולה, כי המכונית ניזוקה במרכז דופן ימין (דלת קדמית ואחורית) כאשר ניתן לראות כי הפח נמעך פנימה. לו נכונה היתה גירסת עת1/ ברי, כי הפגיעה צריכה היתה להתבטא בחלק הקדמי של המכונית (קרי בכנף ימנית קדמית) שהרי לטענת עת1/ הסטייה ימינה בוצעה, בהיות האופנוע בכניסה לצומת. ממיקום הפגיעה אתה למד עוד, כי האופנוע הוא זה אשר פגע במכונית, בניגוד גמור לגירסת עת1/, אותה העלה בעדותו בביהמ"ש. ד. על רקע האמור והמפורט לעיל אני קובע, בלא ספק כלל , את העובדות שלהלן כמי שהוכחו. הנאשם נסע בנתיב הימני, מבין שני הנתיבים שבכביש, החל בפנייה ימינה לרח' שרת ועצר את מכוניתו לפני מעבר החצייה. בעת שהמכונית היתה במצב של עצירה, כשחזיתה מופנה מזרחה (לרח' שרת) האופנוע, אשר נסע במהירות מופרזת (עמ' 9 שורה 14 , 12 ) פגע במרכז הדופן הימנית של המכונית. 8. לנוכח המסקנות העובדתיות אותן קבעתי לעיל, לא מצאתי כל דופי בהתנהגותו של הנאשם ובודאי שאין בעובדות האמורות כדי לבסס הרשעה, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בעת שהנאשם פנה ימינה בצומת, לא היה זכר לקיומו של האופנוע, כך שהנאשם לא צריך ולא יכול היה לראותו. מעדותו של עת2/ (עמ' 6 שורה 8 ) ומעדות עה2/ (עמ' 9 שורה 12 ) עולה ברורות, כי עת1/ נהג במהירות מופרזת במרווח שבין המדרכה, למכוניות הנוסעות בנתיב הימני. הכיצד יכול היה הנאשם לראות את האופנוע, בטרם יפנה ימינה, באם זה האחרון לא היה בטווח ראייתו ?! לא הוכח כלל ועיקר מהו שדה הראייה שהיה לנאשם לאחור והאם יכול היה לראות את האופנוע במראת הצד, בעת שהחל בפנייה ימינה לרח' שרת. אין זה מן הנמנע - לנוכח מהירות נסיעת האופנוע - כי הנאשם לא יכול היה לראותו בטרם ביצע הפנייה ימינה, הואיל והאופנוע היה במרחק רב מהצומת, בעת ביצוע הפנייה. תקנה 41 לת"ת דורשת מנהג הפונה ימינה בצומת, לוודא, בטרם החל בפנייה, כי הוא עושה כן בבטחה, בלא לסכן עוברי דרך אחרים. משהוכח כי התאונה אירעה בעת שהמכונית היתה במצב של עצירה, כשחזיתה מופנה ימינה אין לייחס לנאשם עבירה של סטייה שלא בבטחה ובודאי שאין לייחס לו נהיגה בחוסר זהירות. 9. לאור האמור והמפורט לעיל אני קובע כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת, במידה הדרושה בהליך פלילי, על מנת לבסס הרשעה בעבירות בהן הואשם הנאשם. אשר על כן , אני מחליט לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. 10. בשולי הכרעת הדין מבקש אני להעיר כי תקנות התעבורה אוסרות על רכב דו גלגלי לנסוע "במרווח" שנוצר בין המדרכה או השול הימני לבין רכבים הנוסעים בנתיב הנסיעה (להלן-"המרווח") אלא אם בכוונת הרוכב, לפנות ימינה בצומת הקרובה. תקנה 122 לת"ת אוסרת על רכב דו-גלגלי לנסוע לצד מכונית נוסעת, אלא אם כן הוא מבקש לעוקפה או לחלוף על פניה - כדין. מתקנה זו עולה כי נסיעתם של הרוכבים על שניים לצד מכונית נוסעת, מהווה פעולת עקיפה וזו צריכה להיעשות כדין. תקנה 47 (א) לת"ת קובעת כי אין עקיפה אלא משמאל (להוציא מקרים חריגים המפורטים בתקנה 47 (ב) לת"ת). מאידך, תקנה 42 לת"ת קובעת כי פניית כלי רכב ימינה - ובכלל אלה רכב דו גלגלי - תיעשה בסמוך לשפה הימנית שבכביש. המסקנה המתבקשת משילובן של ההוראות הנ"ל היא, כי מחוקק המשנה אסר על כלי רכב דו גלגלי לנסוע בימין הכביש לצד מכונית הנוסעת לשמאלו, אלא אם בכוונתו לפנות ימינה בצומת הקרובה. רוכב על שניים המבקש לחצות צומת ואין בדעתו לפנות בו ימינה, נסיעתו "במרווח" האמור אסורה על פי תקנה 47 (א) לת"ת. לנוכח האמור אני סבור, כי כל אימת שהתרחשה תאונה בין מכונית שנהגה פנה ימינה בצומת (להבדיל מסטייה לחנייה או לנתיב נסיעה) לבין רכב דו גלגלי הנוסע "במרווח" האמור במגמה לחצות את הצומת, על התביעה לשקול האם אין מן הראוי להעמיד לדין אף את "הרוכב". לו דעתי תשמע, אין בליבי ספק כי בעקבות המסר שיועבר לרוכבים למיניהם, בשל העמדתם לדין כאמור, תפחת משמעותית כמות התאונות המתרחשות, חדשות לבקרים, בין מכוניות לכלי רכב דו-גלגלי. משפט תעבורהצומת