הכרעת דין 1. בתאריך 21.3.97 בשעה 15.30 נהג הנאשם רכב פרטי ברחוב יהודה בראשון לציון ממזרח למערב. על פי הנטען בכתב האישום שהוגש נגדו, בהגיעו סמוך לבית מס' 4 נהג הנאשם בחוסר זהירות ובקלות ראש בכך שפנה עם רכבו ימינה, עלה על המדרכה, לא הבחין מבעוד מועד באדר מלכה הולכת רגל שעמדה על המדרכה לפני חנות ירקות ותוך כדי נסיעה פגע בהולכת הרגל. עוד נטען בכתב האישום כי כתוצאה מן התאונה נחבלה הולכת הרגל חבלה של ממש, נגרם לה שבר בקרסול והיא נזקקה לניתוח. בנסיבות אלה ייחסה התביעה לנאשם עבירה של נהיגה בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה התשכ"א, וכן גרימת חבלה של ממש בניגוד לסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א 1961 . הנאשם לא הודה בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, ועל כן נשמעו הראיות בתיק. מטעם התביעה העידו שלושה עדי תביעה, הולכת הרגל הנפגעת, בעל דוכן הירקות לידו היא עמדה בטרם נפגעה ובוחן התנועה רס"ל אלי ברמי אשר גם גבה הודעת הנאשם ביום התאונה כשעה לאחר התרחשותה. מתוכן ההודעה ניתן את להבין גרסת הנאשם, ולפיה הוא הגיע לשוק כדי לערוך קניות, פנה ימינה, עלה על המדרכה, מצד שמאל שלו הוא הבחין באישה ליד דוכן הירקות, האישה פתאום נפלה על מכסה המנוע שלו, והוא מיד בלם והאישה נפלה בצד שמאל שלו ליד הגלגל. 2. גרסת הנאשם היא איפוא כי לא פגע באישה כנטען על ידי התביעה אלא היא נפלה על מכסה המנוע. גרסת הולכת הרגל שהעידה בבית המשפט היא שונה. לטענתה היא עמדה מול דוכן הירקות ועמדה כשפניה מופנות לירקן, פתאום הירקן עשה תנועת יד ואז הרגישה מאחוריה מכה חזקה, לאחריה מצאה עצמה על הרצפה אז הבחינה כי רגלה שמוטה, העדה מוסיפה כי ראתה את הרכב רק כאשר נפלה על הרצפה, היא נפלה אחורנית על משהו כי היו לה שריטות בגב וברגל, ואז ראתה את הרכב לידה. על פי עדות זו ברור כי עדת התביעה מס' 1 אדר מלכה מסיקה על פי הנסיבות כי הרכב הוא שפגע בה וגרם לנפילתה. העדה מוסיפה ברוב הגינותה ומציינת כי הנאשם שיצא לעברה אמר לה כבר במקום כי היא נפלה לבד וכי הוא לא נגע בה. העדה מכחישה גרסה זו באמרה כי זה לא יכול להיות מאחר והיא קיבלה מכה אדירה, כלשונה בעמ' 1 לפרוטוקול שורה 17 . יחד עם זאת מאשרת העדה בעמ' 1 שורה 18 כי לא ראתה את האוטו שפגע בה מאחר והיה מאחוריה. אין חולק על כך שביום התאונה נחבלה העדה חבלה קשה ועל פי תעודה רפואית שהוגשה לבית המשפט וסומנה ת1/ , נמצא בצילום ממצא של שבר בקרסול שהצריך ניתוח שבוצע ביום קבלתה בהרדמה כללית. בתעודה ת1/ נרשמה גרסתה באשר לנסיבות פגיעתה כדלקמן: "נפגעה מאחור על ידי רכב בישבנה, נפלה וסובבה את כף רגלה השמאלית". 3. כאן המקום להסביר כי המקום שבו פנה הנאשם ימינה ועלה על המדרכה הוא כניסה לחניה ואת זאת מאשרת גם עדת התביעה מס' 1 , בעמ' 3 שורה 20 לפרוטוקול. בוחן התנועה אלי ברמי עד תביעה מס' 3 , יצא למקום התאונה, ערך דוח בוחן שהוגש לבית המשפט וסומן ת4/ . כמו כן ערך הבוחן תרשים שהוגש וסומן ת2/ . התרשים נערך על פי סקיצה שהוגשה לבית המשפט וסומנה ת6/ . הבוחן אף ערך צילומים של הרכב של הנאשם שהוגשו לבית המשפט וסומנו ת5/ . הבוחן ברמי הסביר בעמ' 8 לפרוטוקול שורה 8 ואילך כי כשהגיע למקום הרכב עמד במקום התאונה קרוב לחנות על המדרכה כפי שהיה בזמן התאונה. גם העד ברמי מציין כי הנאשם עצמו מסר כי הוא לא פגע בהולכת הרגל אלא היא נפלה על מכסה המנוע. העד טען עוד כי בדק את הרכב של הנאשם וצילם אותו, הרכב היה מאובק ונראו עליו סימני נגוב אבק על מכסה המנוע כפי שזה משתקף בצילום מס' 5 בת5/ . על כן מעיד הבוחן בהמשך כדלקמן: "היות והרכב היה על המדרכה, הולכת הרגל היתה על המדרכה והיה סימן נגוב אבק על מכסה המנוע, על פי גרסאות המעורבים הנהג מאשר שהולכת הרגל היתה על מכסה המנוע אני הסקתי שהרכב פגע בה". הבעייתיות בדרך הניתוח של הבוחן הינה כי דבר קיומו של מגע בין כלי הרכב לבין הולכת הרגל כלל איננו שנוי במחלוקת, אלא המחלוקת היא לגבי הנסיבות בהן התרחש אותו מגע. 4. בחקירה נגדית הציג הסניגור לבוחן עד תביעה מס' 3 את גרסת הנאשם, ועל כך השיב הבוחן בעמ' 8 שורה 20 ואילך כי: "ממיקום הרכב 90 סמ' מקצה הבסטה בעצם זה מקום הנפילה הוא לאחור בזה שמקום הפגיעה נמוך הגיוני שהיא נפגעה מאחור, נפלה לאחור, אם היא הסתובבה היא היתה נשארת על מכסה המנוע". הבוחן תומך כביכול בעדות עדת תביעה מס' 1 , הנפגעת, כי היא נפגעה מאחור ונפלה לאחור. דא עקא שעיון מדוקדק בת5/ תמונה 5 מלמד כי על מכסה מנוע מופיעים בנוסף לסימן נגוב האבק שמתמשך ממכסה המנוע אל הכנף השמאלי קדמי גם 5 נקודות הנראות כטביעת אצבע אדם על מכסה המנוע. איש לא נתן דעתו למה שמשתקף בת5/ , בתמונה 5 לא הבוחן, לא הסניגור המלומד ולא התובעת המלומדת. שוכנעתי כי אכן מדובר בטביעת אצבעות אדם הנראות בת5/ תמונה 5 , ואם כך אזי הגרסה לפיה קיבלה הולכת הרגל עדת תביעה מס' 1 מכה מאחור ונפלה לאחור איננה מתקבלת כלל על הדעת. אם כך המצב הרי שכל גרסת עדת תביעה מס' 1 , הולכת הרגל מופרכת, הרכב אמנם התקרב אליה מאחור, ואולם היא בשלב כלשהו הסתובבה ואז נוצר המגע בין גוף הולכת הרגל לבין הרכב, כשהיא עם פניה לכיוון הרכב ורק כך יימצאו טביעות אצבעותיה על מכסה המנוע. בסופו של דבר במהלך החקירה הנגדית אישר הבוחן ברמי בעמ' 9 לפרוטוקול שורה 5 : "אני לא אוכל לענות אם הולכת הרגל הסתובבה". כאשר הוצגה בפני העד הגרסה כי הולכת הרגל נפלה על הרכב השיב העד בעמ' 9 לפרוטוקול שורה 7 : "אני לא יכול לאשר זאת הכל יכול להיות..." 5. בנסיבות המתוארות לעיל לא ניתן לומר כי בעדות עדת תביעה מס' 1 ביחד עם עדות הבוחן עד תביעה מס' 3 , יש כדי להוכיח שהרכב אכן פגע בהולכת הרגל. מטעם התביעה העיד עד נוסף הוא בעל דוכן הירקות על ידו עמדה הולכת הרגל עובר לפגיעתה. זהו עד התביעה מס' 2 מזרחי עובדיה. העד הסביר כי הדוכן שלו בולט על המדרכה, ושם עמדה הולכת הרגל ובחרה פריט מתוך דוכן הירקות. הנאשם התחיל לפנות ימינה והתקרב אליה ואז ראה העד שהרכב מגיע אל האישה ועומד לפגוע בה, על כן מתוך אינסטינקט צעק הופ הופ אחר כך ראה שהרכב נותן מכה לאישה. (עמ' 5 לפרוטוקול שורה 13 ). העד מציין בעמ' 5 שורה 14 לפרוטוקול כי: "האישה עמדה ליד הדוכן והבן אדם בא ונתן לה מכה ברגל". לגרסת העד בעמ' 5 שורה 17 לפרוטוקול לפי הזוית של התקרבות הרכב של הנאשם היה נראה שהוא עומד להכנס בדוכן וזה מה שהבהיל אותו. בחקירה נגדית בעמ' 6 לפרוטוקול אמר עד תביעה מס' 2 , דברים שיש בהם כדי להטיל ספק אם יכול הוא להבחין בפגיעת הרכב בהולכת הרגל. כך למשל אישר בעמ' 6 , שורה 17 לפרוטוקול כי: "אני לא רואה את הרצפה אני רואה חצי גוף עליון לא את הרגליים שלה". מכאן שגם אם תתקבל אחת מגרסאות הנפגעת עדת תביעה מס' 1 כי היא נפגעה בישבנה (זהו המקום הגבוה ביותר שצוין) אין המדובר בחלק העליון של הגוף, ועל כן ספק בעיני אם יכול העד להבחין בפגיעת הרכב בהולכת הרגל. נראה לי על כן כי גם עד זה מסיק את הפגיעה מן הנסיבות ולא ממראה עיניים. הוא אכן ראה את הרכב מתקרב אל הולכת הרגל ואחר כך הבחין בהולכת הרגל מתקפלת ונופלת. (עמ' 5 שורה 16 לפרוטוקול). 6. העולה מכל האמור לעיל בהכרעת הדין כי יש ספק אם הנאשם פגע בהולכת הרגל כנטען על ידי התביעה או שמא הולכת הרגל נפלה כגרסת הנאשם. במהלך עדותו של בוחן התנועה עד תביעה מס' 3 הוא אישר כי גבה הודעתו של עד ראיה להתרחשות התאונה הוא נובוסלצב אולג. הודעתו של עד זה הוגשה לבית המשפט לבקשת הסניגור וסומנה נ2/ . במסגרת פרשת ההגנה ביקש הסניגור המלומד לזמן עד זה לעדות בבית המשפט, ואולם בסופו של דבר עד זה לא התייצב למתן עדות, והודעתו נ1/ נותרה כפי שהיא מבלי שנחקר עליה בחקירה נגדית, וכך הוא מתאר את ההתרחשות שראה כשעמד במרפסת ביתו שבקומה החמישית סמוך למקום התאונה: "הרכב פנה ימינה לאט לאט היתה בחורה בצד שמאל פתאום היא ראתה שיש אוטו ליד ליד, נו היא עשתה אהה הסתובבה ונפלה על האוטו ואחר כך נפלה על צד שמאל על הרצפה ליד הגלגל הקדמי שמאלי ואז ירדתי למטה לראות מה קורה". (נ2/ שורה 3 - 9 ). העד גרס כי האישה לא היתה לפני הרכב, לפני האוטו, אלא מצד שמאל של הרכב. ברור מההודעה נ2/ כי מלכתחילה לא היה מגע בין הרכב לבין הולכת הרגל אלא לאחר שהולכת הרגל הסתובבה ונפלה. אף שמשקלו של נ2/ שלא עמד במבחן חקירה נגדית הוא נמוך, יש בדעתי ליתן לו משקל כלשהו שכן אפילו מכלול ראיות התביעה לא שכנעו אותי במידה הדרושה במשפט פלילי כי הנאשם פגע בהולכת הרגל. 7. הצדדים סיכמו טענותיהם בתיק זה בכתב. התובעת המלומדת שכנראה היתה מודעת לקושי העולה מתוך ראיות התביעה טענה בסעיף 7 לסכומיה כי גם אם נקבל את גרסת הנאשם לפיה לא פגע בהולכת הרגל אלא היא הבחינה ברכב נבהלה ובשל כך בלבד נפלה, עדיין אשמתו של הנאשם בעינה עומדת. הייתי מקבל טעון זה אילו פרוט העובדות שבכתב האישום היה מציין את העובדות הללו ולו כעובדות חלופיות. בכתב האישום גרסה התביעה כי הנאשם פגע בהולכת הרגל, ואפילו לא צויין כי הוא התקרב אליה יתר על המידה וגרם לנפילתה. לו צויינה עובדה זו, היה הנאשם יודע כי עליו להתגונן בפני טענה זו, במצב שנוצר לאור ניסוח כתב האישום התגונן הנאשם בפני הטענה כי פגע בהולכת הרגל, גם בהעידו בפני כעד הגנה התמקד הנאשם בשאלת הפגיעה ואמר בעמ' 12 שורה 21 לפרוטוקול: "כשהגעתי כבר קרוב לדוכן היא עמדה עשתה תנועת סיבוב ונפלה". הנאשם מעלה השערה כי הולכת הרגל החליקה על שאריות פסולת שמפוזרת סמוך לדוכן הירקות. (עמ' 12 שורה 23 לפרוטוקול), אך עומד על כך שלא פגע בהולכת הרגל. נראה לי אכן כי בשאלה אם פגע הנאשם בהולכת הרגל אם לאו, נותר כבר מראיות התביעה ספק שממנו רשאי הנאשם במשפט פלילי להנות. מכאן שגם אם אמצא כי הנאשם התרשל בנהיגתו הוא יורשע בעבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה התשכ"א 1961 אך ללא קשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכא 1961 . 8. הסניגור המלומד בסיכומיו שבכתב ניסה לשכנעני כי הנאשם נהג בזהירות המירבית בפנותו ימינה ועל כן ביקש לזכותו מכל העבירות שיחסו לו. טעון זה אין בידי לקבל. אין לי ספק כי הנאשם התקרב יתר על המידה אל הולכת הרגל, זאת ניתן ללמוד ראשית מן העובדה כי הוא הגיע עם רכבו למרחק של 90 סמ' בלבד מדוכן הירקות כאשר הולכת הרגל ניצבת במרווח שבין רכבו לבין דוכן הירקות. הנאשם נכנס בפניה ימינה דרך פתח שרחבו על פי התרשים ת2/ הוא כ- 5.70 מטרים, מאחר שדוכן הירקות בולט כמעט מטר לתוך הפתח שרחבו הכולל על פי ת2/ , הוא 6.60 מטרים. הנאשם הסביר בעדותו בעמ' 13 לפרוטוקול שורה 8 : "עמדו מכוניות שהפריעו לי להכנס ולכן עשיתי את הקשת רחבה...". ברור כי צורת סיבוב זו היא שגרמה לנאשם להתקרב יתר על המידה אל הולכת הרגל. העולה הוא איפוא כי מכלול הראיות שבתיק מוביל למסקנה כי הנאשם נהג מידה של חוסר זהירות כאשר התקרב אל הולכת הרגל יתר על המידה, ואולם משקבעתי בהכרעת הדין כי לא הוכח במידה הדרושה במשפט פלילי כי הנאשם פגע בהולכת הרגל כנטען בפרק העובדות שבכתב האישום, לא ניתן לקשור בין חוסר זהירות זה לבין גרימת החבלה החמורה להולכת הרגל. התובעת המלומדת בסיכומיה שבכתב ניסתה כמפורט לעיל, להטיל אחריות על הנאשם בשל כך שהולכת הרגל נבהלה מהתקרבות רכבו, ואולם נראה לי כי יש בטעון זה חריגה מגבולות כתב האישום שפרט מסכת עובדות שהוכחה רק בחלקה והכל כמפורט לעיל. 9. סוף דבר שהנני מרשיע את הנאשם בעבירה לפי תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה התשכא 1961 , ואולם אני מזכה אותו מן העבירה לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכא 1961 , בגין גרימת חבלה של ממש להולכת הרגל. מנועהולך רגל