ביקורות פתע - מפקחים של מס הכנסה

פסק דין רקע 1. ביום 12.6.00 הגיעו שתי מפקחות מטעם פקיד השומה ת-א 1, הגב' בוקור והגב' טרכנטנברג (להלן - המפקחות) לעסקו של המערער, חנות למכשירי כתיבה ברחוב גלעדי בתל-אביב. השתיים, שעסקו בבדיקה שומתית של העסק, לא התכוונו, לפי העדות שמסרו בבית המשפט, לערוך בו ביקורת ספרים, אלא להתרשם ממהלך העניינים בו, לצורך קביעת גובה השומה; כאשר הגיעו לאזור דוכן המכירה, עמדה לפניהן קונה אחרת שרכשה, כך על פי עדותן, חבילת חוצצים לספרים. הקונה שילמה לידי המערער את מחיר החוצצים, בסך 7.5 שקלים ועזבה את החנות. קנייתה, כך השתיים, לא נרשמה על ידי המערער בשום שלב. משהגיע תורן, רכשו שתי המפקחות מוצרים מספר מן החנות; האחת בסכום של 35 ₪, והשניה בסכום של 10 ₪. לפי עדותן בפני, לא נרשמו גם שני תקבולים אלה בספרי העסק, ולו, עד שעזבו את המקום. המפקחות, בשונה מן המקובל בסיטואציות של ביקורת ספרים רגילה, המתבצעת על ידי אנשי יחידת הביקורת שבמשרדי פקיד השומה, לא הזדהו בפני בעל העסק, הוא המערער דנא, ולא דרשו הסבר מפיו למחדל הרישומי בו צפו. גם לא ביצעו "סיכום ביניים", קרי השוואת התקבולים שבקופת המערער לרישומים בספריו. רק לאחר ששבו אל המשרד למחרת, ערכו המפקחות דוחות של מה שראו עיניהן, ופנו אל האחראים במשרד בבקשה לשלוח אנשים מחוליית ביקורת הספרים במשרד, על מנת שיבדקו, שמא נרשמו בינתים שלושת התקבולים האמורים, בספריו של המערער. המבקרים שהגיעו אל העסק, ביום 21.6.00, בדקו את ספריו ומצאו כי לא היה בהם רישום עוקב של שלושת התקבולים שקיבל המערער לנגד עיניהן של המפקחות, ביום הביקורת הנ"ל. כך, אף שכל שלושת התקבולים בוצעו לפי דבריהן, בזה אחר זה, ועל אף שאמורים היו על פי דין להרשם ברצף. רוצה לומר, התקבול על סך 7.5 ₪ שנמסר למערער תחילה, אמור היה להרשם ראשון; התקבול על סך 35 ₪, אחריו; והתקבול על סך 10 ₪, אחרון. מה שמצאו המבקרים, היה רישום של שני תקבולים שהתאימו לקניותיהן של המפקחות על פי סכומיהם. האחד, תקבול על סך 35 ₪, כשאחריו נרשם תקבול ע"ס 17.5 ₪ ולאחר מכן עוד 9 תקבולים אחרים, שהאחרון בהם היה על סך 10 ש"ח. התקבול על סך 7.5 ₪ לא נמצא רשום בספרים כלל. המבקרים, שתמהו על הרישום הבלתי עוקב של שני התקבולים של המפקחות, החליטו לא לבסס פסילת הספרים על מחדל רישומי זה, הגם שעמדו על אי תקינות הרישום מבחינת החוק, והגם שעלה ספק בליבם לגבי הזהות בין התקבולים הרשומים, ובין התקבולים נשוא הביקורת, לפחות לגבי התקבול של 10 ₪. עם זאת, החליטו המבקרים כי יש באי רישומו של התקבול הראשון, על סך 7.5 ₪ שבביצועו צפו המפקחות אליבא דידן, כדי להקים עילה מפורשת לפסילת ספרי העסק. לאחר שבקשו מן המערער שיסביר להם הסיבה לאי רישומו של תקבול זה, ולאחר שטען בפניהם כי כלל לא קיבל תקבול כאמור, באותו יום, אלא תקבול ע"ס 17.5 ₪, מילאו המבקרים את דו"ח הביקורת, מש/3, ועזבו את העסק (ר', עדותו של עד המשיב מס' 3, הוא המבקר ירון כהן שערך את דו"ח הביקורת, בעמ' 1 לפרוט' מיום 14.4.02, וכן ר', הסבריו של עד המשיב מס' 5, דוד טובול, סגן פקיד שומה ת"א 1, עמ' 4 לפרוט' האמור). על רקע האמור, הודיע המשיב למערער, ביום 11.9.00, כי קם הבסיס לפסילת ספרי עסקו לשנת 2000, כשבבסיס החלטתו, עומד אי רישומו של אותו תקבול על סך 7.5 ₪. 2. בכך לא סיים המשיב מלאכתו. מנימוקי השומה עולה, כי ביום 2.5.99, קרי, כשנה קודם לביקורן של המפקחות בעסקו של המערער, בוצעה, ביקורת ספרים קודמת בעסק, שגם בה נתגלה אי רישום תקבול אצלו, הפעם, לגבי תקבול על סך 335 ₪. בגין מחדל רישומי זה של המערער, זומן הוא למשרדי המשיב לצורך שימוע. תוצאת השימוע היתה, השהיית פסילת ספריו, תוך הזהרה שנמסרה לו בכתב (להלן - ההזהרה) לפיה, לא יפסלו ספריו בגין אותו מחדל רישומי, אם לא יימצא אצלו מחדל נוסף של אי רישום תקבול, במשך תקופה של 12 חודש (ר', טופס ההזהרה הרצוף להודעה המפרשת את נימוקי השומה). משמעות ההזהרה היתה, כי אם יתגלה שוב, מחדל כאמור בעסקו, בתקופה שתחילתה ביום 6.7.99, יפסלו ספרי המערער, גם לאותה שנה בה נתגלה אי הרישום הקודם ע"ס 335 ₪. יוצא, שערעור זה מתייחס בפועל, לפסילת ספרי המערער לא רק לשנת 2000, ולא רק לאי הרישום שהתרחש בעת ביקורן של המפקחות בעסק, אלא גם לשנת 1999 שבה נמצא אותו מחדל רישומי נשוא ההזהרה. 3. אין תימה איפוא, שהמערער ובא כחו המלומד, עו"ד מדר, יצאו בשצף קצף כנגד המשיב, על החלטתו לחזור ולפסול את ספרי העסק בעקבות אי רישום התקבול שנתגלה בו על ידי המפקחות, תוך הפעלת הפסילה גם לשנה הקודמת, על בסיס ההזהרה. בענין זה, היפנה ב"כ המערער אצבע מאשימה, בעיקר כנגד שתי המפקחות, שלדבריו ניהלו את הביקורת נשוא דיון זה, ברשלנות, בחוסר מקצועיות ומתוך מגמתיות ברורה שכיוונה כל כולה להכשלת המערער. לטענתו, לא דברו המפקחות אמת בבית המשפט כאשר תארו את אירוע קבלת התקבול על סך 7.5 ₪ מאותה לקוחה, עובדה שלא היתה ולא נבראה לשיטתו של המערער. די באלה, לדעת ב"כ המערער, כדי לחייב ביטולה של החלטת הפסילה, שלא נועדה אלא לפגוע במערער קשות. להלן, אתייחס אל טעוניו הנ"ל של ב"כ המערער, תוך התמקדות בעיקריות שבהן, כולל, טרוניותיו הקשות כנגד המפקחות, שפעלו כאמור, אליבא דידו, ביחד עם המשיב, בניגוד לכל עקרונות המינהל התקין. התנהלות המפקחות עובר לביצוע הביקורת 4. כפי שהוזכר לעיל, הגיעו המפקחות אל עסקו של המערער, שלא במטרה לערוך ביקורת ספרים, אלא במטרה לעמוד על מהלך הפעילות בעסק, לצורך הטיפול השומתי שבו עסקו באותה עת. על רקע זה, אכן לא פעלו המפקחות בהתאם לנוהלי הביקורת המקובלים, וכבר הוזכר לעיל, כי המפקחות לא הזדהו בפני המערער, לא דרשו תגובתו לאי רישום התקבול בו חזו, לא מילאו דו"ח ביקורת במקום, אף לא ערכו "סיכום ביניים" כמקובל. בטרם אתייחס לליקויי ביקורת אלה, שעליהם חזר והתריע ב"כ המערער בנחרצות רבה, אבהיר תחילה, כי קיימת הבחנה ברורה במשרדי המשיב, בין תפקידיו של המפקח ובין תפקידיו של המבקר. בעוד תפקידו של המפקח מתמצה בטיפול בתיקי נישומים, בדיקת דוחות ועריכת שומות המתחייבות מהם, הרי תפקידו של המבקר לבצע ביקורת ספרים פיזית בעסק. המבקרים, הנימנים על יחידת ביקורת הספרים במשרדי פקיד השומה, יוצאים לשטח, מבצעים ביקורות פתע בעסקים שבתחום פעילותם, ומביאים את תוצאות הביקורת, אל פקיד השומה, על גבי דו"ח ביקורת אותו הם נדרשים למלא בעסק, למען ימשיך הוא בטיפול המתחייב מן הדו"ח. נוהלי הביקורת הנוהגים במשרדי פקיד השומה, הם נהלים סדורים הכוללים, כפי שטען ב"כ המערער, אותה חובת הזדהות של המבקר בפני הנישום, עובר לביצוע הביקורת, בקשת הסבר מפיו למחדל הרישומי אם נתגלה, והחתמתו על דו"ח ביקורת בו אמורה להינתן לו אפשרות להגיב על מימצאיה. לכאורה, היו יכולות איפוא המפקחות בענייננו, שהיו בלתי מיומנות בעבודת הביקורת, למשוך ידיהן מנושא אי רישום התקבולים בו נתקלו באקראי, בביקורן בעסק. עם זאת, משהגיעו לעסק לצורך הענין השומתי, ומשנכחו במחדל הרשומי שהתרחש בו. אליבא דידן, לנגד עיניהן, טיפלו הן בו על פי מיטב הבנתן ובהתאם לחובתן כעובדות המשיב. העידה בענין זה, הגב' בוקור: "לא הזדהיתי כי זו היתה ביקורת התרשמות בעסק. רציתי לראות מה קורה בעסק הזה" (עמ' 7 לפרוט'). והגב' טרכטנברג: "לא חשבנו להזדהות. באנו למטרה מסוימת. נקלענו למצב שהוא לא רושם" (עמ' 9 לפרוט'). הפגמים בביקורת והשלכתם על החלטת הפסילה 5. לטענת ב"כ המערער יורדים הפגמים הנ"ל שנתגלו בביקורת של המפקחות בעסק, לשורשה של הפסילה. לדבריו, השאלה המרכזית בערעור דנא, "שהיא היא אולי המפתח לכל הארוע שבפנינו" הינה, מדוע בצעו המפקחות אותה ביקורת בעסק, כפי שביצעו, מבלי לעמוד בכללי הביקורת הנאותה. התנהלותן בדרך המתוארת, כך טען נחרצות, גרמה להשהיית הסברו של המערער למתרחש, והעמידה מכשול מהותי בפניו בבואו להצדיק מחדלו, אם אכן התרחש. והרי, לא ניתן היה לצפות מן המערער, לדברי בא כחו, שיזכור כעבור 10 ימים מיום הארוע, מה בדיוק גרם לו להמנע מרישום אותו תקבול. בסך הכל, גרס, הרי דובר בתקבול שולי, על סך 7.5 ₪ בלבד, וכיצד, כלשונו "ניתן היה לצפות מן הנישום כי ידע ו/או יזכור ו/או יתן התיחסותו לאירוע, אף לאחר חלוף הזמן?" (סעיף ב' לסיכומיו). ממילא, חזר וטען, יש לקבוע כי משלא מילאו המפקחות חובותיהן בענין ניהול הוגן של הביקורת, דינה של הפסילה, ביטול. במקביל, חזר וטען המערער עצמו, כי כלל לא דובר בתקבול ע"ס 7.5 ₪, ששולם לו באותו ארוע עבור חוצצים, כנטען על ידי המפקחות, אלא בתקבול ע"ס 17.5 ₪ ששולם לו עבור 5 סכינים, וזה אכן נרשם לטענתו, מיד לאחר התקבול ע"ס 35 הש"ח של המפקחות. גם בנקודה זו, טען המערער בעדותו בבית המשפט, אין אמת בדבריהן של המפקחות כאילו בצעו הן שתי קניות נפרדות בסכומים של 35 ₪, ושל 10 ₪, ששילמה כל אחת מהן לידיו. המדובר היה אליבא דידו, בקניה אחת כוללת שתשלומה עמד על סך 35 ₪. דיון הטענות הפורמליות; האמנם פגמים מהותיים בהליך הביקורת? 6. אין ספק, כפי שכבר הוסבר לעיל, כי עבודת הביקורת בענייננו לא נעשתה על פי הנהלים המקובלים, ועל כך הסכימו גם המפקחות עצמן, בעומדן על הדוכן. ההסבר שהציבו הן בענין זה, לפיו, נעשתה הביקורת בדרך בה נעשתה, עקב העובדה שנקלעו באקראי לסיטואציה של אי רישום תקבול, לא הייתה יכולה לדעתי לעמוד, אילו ירדו הפגמים שנתגלו בה, לשורשה של הפסילה. לשון אחר, אילו היה בסטיה מן הנהלים המקובלים, שנעשתה במהלך ביקורת זו, כדי להעיד על אי מהימנותן של המפקחות כפי שניסה לטעון ב"כ המערער, או, אילו היה בה כדי להעלות חשד שמא שיבשו המפקחות את תמונת הארוע האמיתית עקב אי שימוש בכלים מקובלים, הייתי בוחנת בכובד ראש טענותיו אלה, אחת לאחת, לצורך עמידה על תוקפה של הפסילה. אלא שלא כך היו פני הדברים בענייננו זה. הרושם שקיבלתי מעדויותיהן של המפקחות, שעליו ארחיב בהמשך, היה של אמת בעדות, של עקביות ושל רצון לדייק בפרטים ככל האפשר. התרשמתי משתי עובדות ציבור אלה, כי השתדלו בכל כוחן לעשות מלאכתן נאמנה, תוך מחויבות לאמת. 7. לא זו אף זו, שתי המפקחות שכנגדן יצא ב"כ המערער בטענות קשות, לא התכחשו לפגמי הביקורת להם היו מודעות, ולא ניסו ליפות את שעשו. בלשונה של המפקחת, הגב' טרכטנברג: "אתה שואל מדוע לא שאלתי אותו במקום מדוע אינך רושם - לא היינו ערוכות לזה, לא היינו עם טפסים, באנו רק לראות את העסק. יכול להיות שזו היתה טעות בשיקול הדעת" (ר', עמ' 9 לפרוט' מיום 6.3.02). על רקע זה, גם עשו השתיים ככל יכולתן לרפא הפגמים האמורים, אם על ידי תיעוד הדברים עם חזרתן למשרד למחרת היום, ואם על ידי הבטחת שליחתם של אותם מבקרים מקצועיים מן המשרד, אל עסקו של המערער, על מנת שיבדקו את הספרים לגופם, ויבררו מתוכם, אם נרשמו בינתים אותם תקבולים שבביצועם צפו הן. התנהלותן של המפקחות, והתנהלותו של המשיב בנקודה זו, כך נראה לי, מדברות לעצמן, בהעמידן בסיס ממשי להנחה, שאילו מצאו המבקרים, בביקורת שערכו בעסק לאחר 10 ימים מיום הביקורת שנערכה על ידי המפקחות, כי שלושת התקבולים מצאו ביטויים בספרים, היתה הפסילה נמנעת. מה לי איפוא טענת השיהוי, ומה לי טענת אי הזדהות המפקחות, עובר לארוע? יוזכר, כי מן הפסיקה עולה שבעיקרון רשאי פקיד השומה להחליט על פסילת ספריו של נישום, אף מקום בו צפה המבקר בקבלת תקבול בעסקו, מבלי להזדהות, כאשר לאחר מכן הוברר לו, במסגרת ביקורת ספרים מאוחרת המנותקת מן התצפית, כי התקבול שנצפה לא נמצא בספרים (ר', עמ"ה 11/82 אביטן נ' פ"ש טבריה, פד"א י"ג, 148). אומר בית המשפט בע"א 361/85 רחמנוב נ' פ"ש ת"א, מיסים ב/4 ה-35, בהתיחסו לפגמים של אי הזדהות המבקר בפני הנישום, ושל שיהוי בדרישת תגובתו למחדל שנמצא אצלו: טענתו הראשונה של המערער היא כי אין זה סביר בנסיבות המקרה דנן להפעיל את סעיף 145ב(א) לפקודה. שכן כאמור, הנטל להביא הסבר המניח את הדעת באשר לאי הרישום מוטל על המערער. ואולם במקרה דנן, לאחר שחלפו כשלוש שנים, הרי הסברי המערער לא יכלו להיות אלא השערות. אין בידי לקבל טענה זו. הבעיה עליה מצביע המערער אינה סיבה לאי הפעלת הסעיף אלא שיקול במסגרת הפעלתו". 8. בענייננו, נכונים הדברים שיבעתים, לנוכח העובדה שבפועל לא ניטלה מן המערער זכותו להסביר המחדל של אי רישום התקבול ע"ס 7.5 ₪, ולהיפך. בביקורת החוזרת של המבקרים בעסקו, נתבקש להסביר מדוע לא נמצא התקבול בספריו, וכך עשה. ומה נזק נגרם לו בעצם האיחור במתן ההסבר? והרי, לא טען בפני המבקרים כי לא יכול היה לזכור את הארוע או את הסיבה לאי הרישום בשל השיהוי. נהפוך הוא, לשיטתו, זכר היטב את הסיטואציה, אף כי בשונה מתיאורה בפי המפקחות. ממילא, מסתבר מתוך בחינת פרטי הביקורת שנועדה לבדוק הספרים לגופם, כי זו לא כיוונה מלכתחילה למצות הדין עם המערער. כפי שהוזכר לעיל, משנמצאו שניים מתוך שלושת התקבולים עליהם העידו המפקחות, הם, שני התקבולים של המפקחות עצמן, כשהם רשומים בספרים, החליט המשיב להימנע מפסילת הספרים בגינם. הגם שרישום זה היה לקוי, והגם שבוצע בדרך הנוגדת את הוראות התקנות המחייבות רישום עוקב של כל תקבול, בסמוך לקבלתו. כפי שהובהר רק התקבול הנוסף, ע"ס 7.5 ₪, שלא נמצא לו כאמור כל זכר בספרים, הוא אשר היווה בסיס לפסילה נשוא הערעור. הווה אומר, לא בפסילה מן השרוול, ענין לנו כאן, אלא בפסילה שבאה מתוך זהירות, ולאחר בדיקה חוזרת של העובדות בשטח. ההנחה המתבקשת היא איפוא שאילו מצאו המבקרים בביקורת זו בספרי המערער, שנערכה לאחר 10 ימים מיום הביקורת על ידי המפקחות, כי כל שלושת התקבולים כן מצאו ביטויים בספרים, היתה הפסילה נמנעת. בין כך ובין כך, מסקנתי מן האמור היא, כי אותם פגמים בביקורת עליהם הלין ב"כ המערער קשות, היו פגמים צורניים בעיקרם, שנרפאו על ידי הביקורת החוזרת אשר בוצעה על פי כל הכללים והנהלים, על ידי המבקרים שבדקו את ספרי העסק, פיזית, וגילו מה שגילו. מכאן לגופו של ענין, קרי, האם דיברו המפקחות אמת בספרן על הארוע? 9. שאלה זו, שעליה יקום או יפול ערעור זה, צריכה דיון במישור הראייתי ובמישור העובדתי. ראייתית, כבר נקבע כי כאשר ענין לנו בערעור מס בנושא פסילת ספרים בעסק, מוטל הנטל הראשוני להוכיח ביצועו של תקבול, על כתפי המשיב, אשר יכול לעשות כן על ידי הצבעה פשוטה על התקבול שנתקבל. מכאן, עובר הנטל אל המערער, הנדרש להציג סיבה מספקת לאי הרישום המיוחס לו. אומר בענין זה בית המשפט, בעמ"ה 131/97, זיאדנה ואליד נ' פ"ש נצרת, מיסים יב/3 ה- 216: "... מבחינת טיבו ותוכנו של הנטל, בערעור לפי סעיף 145ב לפקודה הנטל בדבר קיומו של תקבול שלא נרשם, מוטל על המשיב.... אין לדבר על נטל הוכחה אלא על נטל להראות שהיה תקבול שלא נרשם או שהרישום שעשה המערער אינו נאות. על פי סעיף 155 לפקודה, המשיב אינו נושא בנטל ההוכחה של ממש. כדי להראות שהחלטתו מוצדקת, חייב פקיד השומה להראות כי לכאורה נעשה תקבול בעסק וכי התקבול לא נרשם כלל או שנרשם שלא כראוי. אם לא יראה פקיד השומה כי נתון הכרחי - ראשוני זה התקיים, לא יוכל להצדיק את החלטתו" (שם, בעמוד 218). ואשר למערער: "נטל הוכחה בערעור מסוג זה מוטל על המערער, וזה מכח הוראות סעיף 155 לפקודה. עליו לשכנע את בית המשפט כי היתה סיבה מספקת לאי רישום התקבול" (שם, בעמ' 218). ובהמשך: "סיבה מספקת יכולה להיות, מלבד עצם ההצדקה העניינית לאי הרישום, גם טענה שלא היה תקבול כלל, או שהרישום שנעשה הוא כדין, או שהנישום פטור מחובת רישום" (שם, בעמוד 219). משמע, בענייננו שומה היה על המשיב להצביע תחילה על התקבול שלא נרשם אליבא דידו, על מנת שיפול הנטל על כתפי המערער, להוכיח הסיבה המספקת. ודוק, נכונה בנקודה זו טענתו של עו"ד מדר, כי אף שכל שנדרש המשיב להוכיח, הוא עצם קיומו של תקבול שלא נרשם, הרי, נדרש הוא בהקשר זה, לרמת הוכחה הקרובה לזו הנדרשת בפלילים (ור', דבריו של השופט טל בעמ"ה 58/90 סלומון חנסב ואירג' חנסב נ' פקיד השומה ירושלים מיסים ו/5 ה-174). עדיין אין לשכוח עם זאת, כי מצוים אנו במישור האזרחי, שבו אין המדובר, מכל מקום, בהוכחה מעבר לספק סביר. מסביר ענין זה, השופט ממן, בענין וואליד הנ"ל, בהתייחסו שם למהות הנטל שעל פקיד השומה להרימו בנקודה זו: "נטל זה פחות הוא מנטל ההוכחה המוטל על המערער, אך כבד יותר מנטל ההנמקה. בדיקת מאזן הנטלים נעשית בסופו של המשפט, לאור כלל הראיות שהובאו" (שם, בעמ' 219). האם הורם הנטל בעניננו 10. השאלה בפועל היא, האם די בעדויותיהן של שתי המפקחות, וברישומים שערכו לאחר הביקורת בעסק, על מנת שייקבע כי המשיב דנא, הרים אותו נטל שמונח היה עליו להוכיח ביצועו של אותו תקבול בעסק, על סך 7.5 ₪? התשובה לשאלה זו היא פשוטה בעיני, וכבר עמדתי על כך לעיל. עיגונה של זו, בעובדה שדברי השתיים נראו ונשמעו בעיני, מהימנים, ובעובדה, שלא נמצא לי כל בסיס לאישוש הטענה לפיה תפרו השתיים יחדיו, גירסה למערער, שמטרתה היתה הכשלתו, סתם כך. די לדעתי בעצם קביעה זו על מנת להסיק כי הנטל הראשוני שמונח היה על כתפי המשיב, הורם על ידו על בסיס זה. מה עוד, כאשר דברי המפקחות גובו בדוחות שערכו למחרת הביקורת, מש/1 ומ/2, ובעדויות המבקרים שבדקו את ספרי העסק, ומצאו בהם מה שמצאו. ודוק, איני רואה משמעות לתאריך המוקדם שנרשם על גבי הדו"ח מש/1, שאין לו נפקות כלשהי על תוכן הדברים. אשר לסתירות לכאורה בעדויות המפקחות, עליהן חזר והצביע ב"כ המערער בפני, לא גיליתי את אלה ככל ששבתי ועיינתי בדבריהן בפני. אם היו סתירות, הרי, לא התיחסו הן אלא לעניינים שוליים, שלא היה בהם כדי להשליך על הרושם הכללי שנתקבל מהן כעדות מהימנות, אשר לא נרתעו גם מלהודות בטעויות שעשו (על סתירות כאמור, ר', עמ"ה 56/95 קונדיטוריה פרלינה נ' פקיד שומה חיפה, מיסים יב/1, ה-139). השאלה, הצריכה דיון מעתה, היא, האם השכיל המערער מצידו הוא, להרים הנטל שהועבר אליו, בעיני סיבה מספקת? גירסת המערער 11. כבר הוזכר, כי הסברו המיידי של המערער לסיבת אי רישום התקבול של 7.5 השקלים בספריו, אותו העמיד בפני המבקרים עובר לבדיקת ספריו, היה, מצד אחד, כי כלל לא נמסר לו באותו יום תקבול שכזה, ומצד שני, כי לא יוכל לזכור מה היה. גם בפני המבקרים, וגם בעומדו על הדוכן הסביר המערער, כי קיבל באותו מעמד, תקבול מלקוחה מסוימת, על סך 17.5 ₪, ולא על סך 7.5 ₪, וזאת, עבור רכישה של 5 סכינים שקנתה, ולא עבור חוצצים, כפי שהעידו המפקחות. בתוך כך גם עמד על טענתו בענין התקבול הכולל שקיבל מידיהן בסך כולל של 35 ₪; טענה שלא בא זיכרה קודם. שתי טענותיו אלה של המערער, מעמידות, על פניהן, את שתי המפקחות כדוברות שקר מובהקות, וכמי שזממו להכשילו, ויהי מה. ומדוע תעשינה כן? והרי, בעצם העובדה שהמפקחות דאגו לשלוח אותם מבקרים לעסקו, שמא ימצאו שאותם תקבולים אשר בביצועם צפו הן, נרשמו בסופו של יום, יש בה כדי להעיד על הזהירות בה נקטו בענין הזה. 12. תמוהה בעיני אף יותר, טענתו הנוספת של המערער, לפיה, נמנע ממנו לזכור את הארוע הטריויאלי של קבלת תקבול חסר משמעות, לאחר שחלפו מספר ימים מאז התרחש. ומה לענין הזכרון ולפסילה? נכון הדבר, שאין אדם יכול או חייב לזכור לאחר מספר ימים, ארוע חסר משמעות של קבלת תקבול שולי בעסק שהפעילות בו אינטנסיבית; גם לא תקבול משמעותי יותר שעשוי להיבלע בתוך מחזור התקבולים המתגלגלים בעסק במהלך יום של פעילות בו. אלא, שדווקא קביעה פשוטה זו, היא המציבה את הרקע לחובת רישום מסודר של התקבולים בכל עסק, בסמוך לקבלתם, מזעריים וטריוויאליים ככל שיהיו. מיגבלות אנוש ברורות אלה, של אי יכולת לקפל במח כל אירוע ואירוע כאמור, הן ששימשו בין היתר בסיס למחוקק, לעגן בחוק כל אותם סעיפים ותקנות המתייחסים לרישום תקבולים שוטף ועקבי, בסמוך לקבלתם, בדרך ובהנחיות שנקבעו לצורך כך. 13. לענייננו, מה שביקשו אנשי יחידת הביקורת לעשות בעסקו של המערער, לאחר חלוף 10 ימים מיום הביקורת, לא היה בדיקת זכרונו בהתייחס לאותם תקבולים שבוצעו בו ביום הביקורת הראשונה, אלא, בדיקת השאלה אם תועדו אלה כדין בספריו, למען יעמדו לנגד עיניו ולנגד עיני המשיב, ביום פקודה, שבו לא יוכל כמובן לזכור דבר מן המתרחש, ללא אותו רישום. משנמצא שהתקבול עליו העידו המפקחות לא נרשם בספרי העסק, ומששוכנעתי כי המפקחות לא המציאו את הסיפור אודות תקבול זה, יש מאין, לא אוכל לראות בטענת ב"כ המערער בדבר אי יכולתו לזכור את פרטי הארוע, כל רלוונטית לדיון; קל וחומר לא, בטענתו הסותרת, לפיה, כלל לא קיבל תקבול כאמור. סוף דבר, הערעור יידחה. המערער ישלם הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתום שבוע מהיום ועד לתשלום בפועל. מיסיםמס הכנסה