החלטה 1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (בל 4575/05; השופט טננבוים) מיום 9.7.06, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 29.3.05 (להלן: "הוועדה"). 2. ביום 4.7.02, הכיר המשיב במבקש כנפגע מעבודה כתוצאה מחשיפה לרעש. 3. הוועדה דנה בעניינו של המבקש בהתאם לפסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (בל 4141/04; הרשמת ולך) לפיו: "עניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים, על מנת שתתייחס לחוות דעת ד"ר בן-טובים (להלן:"חוות הדעת" - ע.ר.). כמו כן הוועדה לעררים תעיין בבדיקות השמיעה הנוספות מ- 6/02, 10/99 ו-12/02 (להלן:"בדיקות השמיעה" - ע.ר.) והאם יש בהן כדי לשנות את עמדתה....". 4. הוועדה בחנה את בדיקות השמיעה ואת חוות הדעת וקבעה למבקש 0% נכות, מאחר ולדעתה אין כל קשר בין הפגימות מהן סובל המבקש לעבודתו. 5. בית הדין האזורי דחה את ערעור המבקש על החלטת הוועדה בנימוקים הבאים: "4. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה, כי היא התייחסה במפורט לבדיקות השמיעה אליהן התבקשה להתייחס. הוועדה קובעת, תוך הנמקה והסבר, כי ליקוי השמיעה בשני האוזניים אינם קשורים לחשיפה לרעש. באשר לחוות דעתו של ד"ר בן טובים מציינת הוועדה, כי הספרות המצוטטת על ידו אין לה כל קשר למקרה שלפנינו. הוועדה קובעת שאין היא מסכימה לדעתו שהתרחשות הפתאומית באוזן ימין נגרמה עקב חבלה אקוסטית וזאת הואיל ולא היה במקרה זה אירוע חריג ויוצא דופן ביום הופעת הליקוי. לדעתה, ליקוי זה נגרם בשל דלקת ויראלית או חשיפת כלי דם קטנים. לא מצאתי יסוד לערעור זה. החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת והיא עונה על הנדרש ממנה בפסק הדין מיום 13.10.04". 6. בבקשה רשות זו טען המבקש טענות אלה: א. הוועדה מדרג ראשון סברה, שאלמלא הופיעה מסיבה לא ברורה חרשות פתאומית באוזן ימין, הייתה מתגלית תמונה דומה לליקוי השמיעה גם באוזן שמאל. מנתון זה התעלמה הוועדה. ב. הוועדה לא נמקה מדוע החרשות הפתאומית באוזן ימין, לא התרחשה גם לגבי אוזן שמאל. ג. הליקוי בשמיעה של המבקש הוכר כפגיעה בעבודה עקב תהליך חשיפה לרעש ממושך בפסק דין חלוט, ואין הוועדה יכולה לשנות קביעה זו, בנימוק שליקוי השמיעה התגלה לאחר הפסקת עבודתו. ד. ההחמרה בשמיעתו של המבקש על פי בדיקת השמיעה מיום 15.12.02, באה לידי ביטוי בירידה ממוצעת של 25 דציבל ולא של 15 דציבל. ה. בית הדין האזורי התעלם מפגמים אלה ובכך טעה. ו. בנסיבות העניין יש להחזיר עניינו של המבקש לוועדה בהרכב אחר, כדי שתתייחס לנושא נכותו בגין ליקוי השמיעה ובגין הטינטון. 7. נקודות המוצא שצריכה להנחות אותנו בבקשה זו הוא הכלל לפיו במחלוקת רפואית בין מומחה רפואי מטעם התובע לבין הוועדה הרפואית - יעדיף בית הדין את החלטת הוועדה הרפואית כל עוד לא נפלה בהחלטתה פגמים משפטיים להבדיל ממחלוקות רפואיות. הסיבה לעדיפות זו, שיתן בית הדין להחלטת הוועדה הרפואית על פני מומחה מטעם התובע, היא קודם כל משום שהחוק והתקנות הם שקבעו את יעודה, תפקודה, וסמכותה של הועדה, כגוף המכריע במחלוקות רפואיות אלה, בין המוסד למבוטח. המחוקק גם קבע את ההיררכיה בין הוועדות, ולפיה ועדה רפואית לעררים יכולה לשנות את החלטת הוועדה מדרג ראשון ולא להפך. 8. במקרה הנוכחי סברה הוועדה, שנכותו של המבקש לא נבעה מחשיפה לרעש מטעמים רפואיים אותם נמקה בהחלטתה. 9. הן המומחה מטעם המבקש וכנראה גם הוועדה מדרג ראשון סברו אחרת מטעמים רפואיים, אותם פרטו. לבית הדין אין הסמכות ואין הכשירות להתערב במחלוקות רפואיות אלה, ולכן דין הבקשה להידחות. 10. אציין, כי גם אני כבית הדין האזורי סבור, שהוועדה מלאה אחר הוראות פסק הדין שהועבר אליה, בכך שהתייחסה במפורש ובמפורט לחוות הדעת של ד"ר בן טובים ולבדיקות השמיעה שנתבקשה להתייחס אליהן, אך חוות דעתה הרפואית הייתה שונה מחוות דעתו הרפואית של ד"ר בן טובים ושל הוועדה מדרג ראשון. באלה כאמור אין אנו מוסמכים להתערב, וכאמור על פי עקרון ההיררכיה השיפוטית הוועדה הרפואית לעררים היא הגוף המכריע בנושא רפואי זה. 11. עוד יצויין, כי הוועדה לא הייתה צריכה להתייחס לעניינים אחרים אותם מעלה המבקש בבקשתו, משום שאלה לא הופנו אליה בפסק הדין שהחזיר את עניינו של המבקש לוועדה. 12. יש עוד לציין, כי ליקוי השמיעה של המבקש הוכר כפגיעה בעבודה על סמך חוות דעתו של מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין אשר קבע בחוות דעתו הראשונה, כי "2. ליקוי השמיעה באוזן שמאל אינו אפייני בצורה קלאסית לחבלות רעש מזיק במשך 25 שנים, שכן בתדר הביניים KHZ1 עדיין השמיעה תקינה. מתוך המסמכים שבתיק המוצגים לא ניתן לקשור בין תנאי עבודתו של התובע (כלומר אירוע חריג כגון פיצוץ) ולקוי השמיעה הפתאומי באוזנו הימנית. 3. מחמת הספק החיובי ניתן להכיר בלקוי השמיעה שבאוזן שמאל כלקוי המתאים לדרישות פריט מסוים בתקנות המל"ל, לא כך לגבי אוזן ימין". עינינו הוראות ההכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה על ידי המומחה מטעם בית הדין גם היא הייתה "מחמת הספק". 13. לא למותר להבהיר, כי הוועדה מוסמכת לקבוע, כי הנכות הקיימת למבוטח מליקוי השמיעה אינה נובעת מהפגיעה בעבודה, למרות שליקוי השמיעה הוכר כפגיעה בעבודה (דב"ע 98-2-01 גד באלי - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לג 284 . 14. סוף דבר - הבקשה נדחית חשיפה לרעשהכרה בתאונת עבודהמטרד רעשתאונת עבודה