פסק דין הרקע העובדתי ומסגרת הדיון 1. השאלה הרובצת לפיתחנו בתיק זה היא האם מי מהנתבעות חייב לשאת בהוצאות הטיפולים האלטרנטיביים שעוברת התובעת לפי הפנית הרופא המטפל בהמשך לתאונת העבודה שעברה? 2. ואלה העבודות עליהן אין מחלוקת: 2.1. התובעת נפגעה בתאונת עבודה ביום 17.5.00. בתאונה הנ"ל נגרם לתובעת קרע ברצועת ה"סופרא ספינטוס" בכתפה הימנית ועקב כך נקבעו לה 19% נכות לצמיתות. 2.2. מאז התאונה סובלת התובעת מכאבים בכתפה "וטיפולים רפואיים קונבנציונאליים, לרבות טיפולים פיזיוטרפיים וכן טיפולים במרפאת כאב בבי"ח בילינסון, לא הועילו לשיכוך כאביה". 2.3. לאור מצבה הפנה אותה הרופא המטפל - דר' א. גרינטל, שהוא מומחה לכירורגיה אורטופדית הנותן שירות מטעם הנתבעת 2 (להלן - הקופה) לקבלת "טיפולים אלטרנטיביים במרפאה האלטרנטיבית של הקופה". הכוונה לטיפולי שיאצו ודיקור סיני (מכתב ההפניה מיום 16.12.01 צורף כנספח ב' לתצהיר התובעת). 2.4. התובעת עברה, בשנת 2001 ובשנים 2004 - 2005, סידרה של טיפולי דיקור סיני ושיאצו. לטענתה, טיפולים אלה הפיגו באופן משמעותי את כאביה ומאפשרים לה לחזור ולתפקד, ולו באופן חלקי. 2.5. בגין טיפולים אלה נדרשה התובעת לשלם לקופה. הואיל והטיפולים האלטרנטיביים הומלצו עקב פגיעתה בעבודה היא פנתה למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) בדרישה לשלם את התשלומים ששילמה. המוסד הפנה את התובעת לקופה, ואילו הקופה טענה כי היא אינה מחוייבת לשלם. נוכח תשובות אלה הוגשה התביעה הנוכחית. 3. בישיבת ההערכה המוקדמת בפני כבוד השופט בדימוס נויגבורן הועבר התיק להכרעה בטיעוני הצדדים, וזאת בשתי שאלות: האחת - "האם הטיפולים שקיבלה התובעת הם "בבחינת טיפול רפואי" במובן החוק והתקנות"; השניה למקרה והתשובה לשאלה הראשונה חיובית - האם על הקופה לשאת בהוצאות הטיפולים הנ"ל או שמא על הנתבע. הטיעונים בתיק הוגשו על דרך של סיכומים בכתב. התשתית המשפטית לזכאות לטיפול רפואי 4. סעיף 86 (א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1985 (להלן - החוק), קובע כי פגיעה בעבודה מזכה את המבוטח "לריפוי, להחלמה, לשיקום רפואי, ולשיקום מקצועי". אלא שזכות זו אינה בלתי מוגבלת והיא מתוחמת "בהתאם להוראות סימן זה" - הוא סימן ג' לפרק ה' שענינו ביטוח נפגעי עבודה. ההגבלה על "היקף הריפוי" נקבעת למעשה מכח הוראת סעיף 87 (א) לחוק אשר קובעת, בין היתר, כי "היקפו ודרכו של הריפוי ייקבעו בתקנות". 5. התקנות שהותקנו לענין זה הן תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח - 1968 (להלן - התקנות). בסעיף 2 לתקנות נקבע כי "נפגע יהא זכאי לטיפול רפואי ככל שייקבע על ידי הרופא המטפל במישרין בנפגע מטעם שירות רפואי (להלן - הרופא המטפל) ......." (הדגשה הוספה - א.א.). אין חולק כי הקופה היא בבחינת 'שירות רפואי'. 6. 'טיפול רפואי' הוגדר בתקנה 1 כדלהלן: "ריפוי, לרבות בדיקות מעבדה, ריפוי פיסיקלי, בדיקות וריפוי ברנטגן, ריפוי רדיום, כולל ריפוי באיזוטופים ובחמרים דומים, בדיקות רופאים מקצועיים, טיפול פסיכואנליטי ופסיכותרפויטי, אשפוז, תרופות, החלמה, שיקום רפואי, אספקת מכשירים אורתופדיים ותירפויטים כולל פרותזות מסוגים שונים, שיניים תותבות, מכשירי שמיעה, משקפיים, נעליים אורתופדיות ואבזרים אישיים אחרים שאושרו על ידי רופא השירות;" (הדגשות הוספו - א.א.) 7. הנה כי כן, התובעת זכאית "לריפוי" בדרך ובהיקף שנקבעו בתקנות. הדרך היא "קביעת" ה'רופא המטפל' - בעניננו אין חולק כי קיימת 'קביעה' של הרופא המטפל. ההיקף נקבע בתקנות והוא "ככל שיקבע" ע"י הרופא המטפל. למעשה, אין לנו בתקנות פתרון לשאלת היסוד והיא אילו סוגי טיפולים באים בגדרו של "הריפוי" המוזכרים בסעיף 86 (א) לחוק ובתקנות. התשתית המשפטית הנוגעת לחבות הקופה 8. סעיף 89 לחוק קובע כי טיפול רפואי יכול וינתן ע"י 'שירות רפואי'. כאמור הקופה הוכרה ככזו. יחסי הקופה והמוסד הוסדרו בהסכם שאושר, מכח סעיף 91 לחוק, ע"י 'השר' (נספח א' לכתב ההגנה מטעם הקופה). 9. ההסכם שנחתם בין המוסד לקופה מיום 23.6.03 הוגש לתיק. סעיף 3(א) להסכם קובע כי הקופה מתחייבת לבצע בעצמה ו/או לממן למקבל השירות מתן ריפוי, החלמה ושיקום רפואי כמפורט בהסכם וכאמור בתקנות ובסימן ג' לפרק ה' לחוק, כפי שיפורשו על ידי בתי המשפט המוסמכים. סעיף 3(ב) להסכם מפרט "למען הסר ספק" שירותים שנכללים בגדרו של ס"ק (א). סעיף 3 (ג) קובע 'למען הסר' ספק באילו שירותים רפואיים לא תשא הקופה. וכך קובע הסעיף: "למען הסר ספק ועל אף האמור בכל מקום אחר בהסכם זה, מוסכם, כי הקופה לא תשא בהוצאות הכרוכות בפינוי והעברה של מקבל השרות במועד הסמוך לתאונה, ובלי לפגוע בכלליות האמור, לרבות פינוי בהיטס, ופינוי באמצעות מ.ד.א. או כל אמבולנס אחר. כמו כן מוסכם כי הקופה לא תישא בטיפול או החזר הוצאות בגין טיפול במקצועות הפרה רפואיים שאינם מוסדרים בהיתר על פי דין, או על ידי מטפלים הפרה רפואיים במקצועות מוסדרים כאמור, שאינם בעלי היתר." (הדגשה הוספה - א.א.) האם זכאית התובעת לטיפולי הרפואה המשלימה 10. תחילה יש להכריע באשר לבקשת התובעת להוציא את נספח ו' לסיכומי הקופה. נספח ו' ענינו מסמך עליו חתמה התובעת כלפי הקופה בחודש 11/04 ובו הצהירה כי ידוע לה שמדובר בטיפול שאינו קונבנציונאלי הניתן בתמורה לתשלום. התובעת טוענת כי מסמך זה לא היווה חלק מהראיות המוסכמות ולכן אסור היה לצרפו לסיכומים. צודק ב"כ התובעת בטענתו. נוסיף כי לדידנו ממילא אין למסמך זה כל חשיבות שכן התשובה לשאלה האם זכאית התובעת למימון הטיפולים האלטרנטיביים אם לאו, לא תושפע מחתימה על מסמך זה או אחר. שכן אם מדובר בזכות סוציאלית שיש לתובעת לפי חוק, לא יהיה במסמך ויתור זה או אחר כדי לרוקן את זכותה. מכאן נפנה לבחינת המחלוקת לגופה. 11. טענת הנתבעות פשוטה בתכלית, לדידן הטיפולים המכונים 'משלימים' או 'אלטרנטיביים' אינם באים בגדרו של 'טיפול רפואי'. לענין זה הן נסמכות ומאמצות את הנמקותיהם של בתי הדין האזוריים לעבודה אשר פסקו כך בשני מקרים: ענין עורקבי בענין עורקבי מנמק בית הדין את עמדתו כך: "כאמור, על פי החוק והפסיקה, התובע אינו זכאי לכל טיפול, ריפוי או החלמה, אלא אך ורק לאלו שהוגדרו בחוק, בתקנות ובהסכם מכוחו. דוקא ממידת הפירוט שבתקנה 1 לתקנות, כמו גם בסעיף 3(ב) להסכם, ניתן ללמוד על כך שאותם הטיפולים בהם נעזר התובע ולגביהם הוא עותר להחזר כספי אינם נכללים בגדר הריפוי וההחלמה הבאים בגידרו של החוק. מלשון ה"הן" נשמע ה"לאו" בבירור: אם בדיקות מעבדה, ריפוי פיסיקלי, ריפוי ברנטגן או ברדיום או באיזוטופים, או אף טיפול פסיכוטרפויטי צויינו, "ברחל בתך הקטנה", כבאים בגדר "טיפול רפואי" על פי התקנות, הרי שמקל וחומר צריך היה להאמר, במפורש, כי טיפולים אלטרנטיביים או טיפולים שמתחום הרפואה המשלימה (דיקור, שיאצו וכיוצ"ב), נכללים כאמור. בהעדר הוראה ברורה ומפורשת בעניין זה, לא מצאתי כי יש עילה בדין מכח הוראות החוק ו/או התקנות וההסכם שמכוחו להעתר לעתירתו של התובע." בית הדין בענין אשקר נימק את פסק דינו, בין היתר, כך: "... אם התכוון המחוקק לכלול טיפולים נוספים מסוג זה בגדר החוק [הכוונה לטיפולים משלימים - א.א.], היה הדבר נכתב במפורש. פירוט רשימת הטיפולים שצויינה בסעיף והעדרו של הטיפול האלטרנטיבי מרשימה זו מלמדת כי המחוקק לא התכוון להכליל טיפולים אלטרנטיביים בגדר הטיפול הרפואי מכח החוק." כמו כן, הפנה בית הדין האזורי בענין אשקר לנפסק על ידי בית המשפט העליון בענין יוסף רוס. בהקשר לפסק דין בענין רוס קובע בית הדין האזורי בחיפה כי: "בית המשפט העליון לא מצא להכליל את העוסקים ברפואה האלטרנטיבית בגדר מי שעוסקים ברפואה ומרפאים חולים כהגדרתם בפקודת הרופאים, אם כי הכיר בהם כנותני "טיפול רפואי" לצורך הרשעתם במקרה של רשלנות. האינטרס הציבורי שבאיסור עיסוק ברפואה ללא רשיון שבפקודת הרופאים והקביעה כי העוסקים ברפואה האלטרנטיבית אינם בגדר עוסקים ברפואה על פי אותה פקודה מביאים למסקנה כי אף בענייננו לא היתה כוונת החוק לראות בטיפולים אלו "טיפול רפואי" שהנתבע מחוייב לתתו או להחזיר עלותו." 12. התובעת טוענת ובצדק כי בית דין זה אינו כבול בפסקי דינם של ערכאות שוות מעמד. לגופו של ענין היא טוענת כי הגבלה על זכותו של מבוטח יש לפרש בצמצום וכי שגו בתי הדין האזוריים בענין עורקבי ואשקר, שכן הם רוקנו מתוכן את הגדרת 'הטיפול הרפואי' המשתמשת במונח "לרבות". דהיינו הפירוט שבא לאחריו "אינו אלא דוגמא ולא פירוט סגור וממצא של כל אשר נכלל בהגדרת טיפול רפואי". לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים להלן הכרעתנו: 13. השאלה אותה יש לשאול היא האם רפואה משלימה באה בגדרו של המונח "ריפוי" כמשמעו בחוק ובתקנות. תשובה ישירה לשאלה זו אין אנו יכולים למצוא בחוק או בתקנות, ומשכך נזקקים אנו לפירוש המונח. בבואנו לפרש את המונח מטרתנו היא התחקות אחר הפירוש המתיישב טוב יותר עם התכלית החקיקתית (ולענין דרך פרשנות זו לא צריך להרחיב את הדיבור) של סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי וההוראות הקשורות אליו. ברור כי המונח 'טיפול רפואי' או 'ריפוי' יכולים להתפרש באופן שונה בהקשרים שונים. כך למשל לפי ענין יוסף רוס רפואה אלטרנטיבית אינה באה בגדרו של המונח 'רפואה' לפי פקודת הרופאים, אך כן באה בגדרו של המונח 'טיפול רפואי' לפי סעיף 325 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. הפירוש השונה בהקשרים השונים נגזר מהתכליות השונות של הוראות החיקוקים אותם מפרשים. 14. מקובלת עלינו נקודת המוצא של בתי הדין בענין עורקבי ואשקר הנסמכת על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה ולפיה מבוטח אינו זכאי לכל טיפול, ריפוי או החלמה, אלא אך ורק לאלו שהוגדר בחוק ובתקנות. לפיכך, עלינו להתחקות ולאתר מהם "סוגי הרפואה" או סוגי ה"טיפול הרפואי" שאושרו לפי החוק והתקנות. 15. אנו מסכימים עם הנפסק בענין עורקבי ואשקר כי מהשילוב של השימוש במונח הלשוני 'ריפוי' ו'טיפול רפואי' ומלשון התקנה כמו גם מכך שתקנות אלה הותקנו בשנת 1968 ניתן לקבוע כי מלכתחילה לא "התכוון המחוקק" לטיפולים המכונים כרפואה משלימה. אלא שהקובע בפרשנות אינה 'הלשון' או 'הכוונה' אלא התכלית. זאת ועוד, לעיתים התכלית מחייבת פירוש דינמי שיתאים את ההוראה למציאות המשתנה בבחינת "גשר משפטי" בין המשפט לבין מציאות החיים המשתנה. לכך נוסיף כי הקופה - וידוע לכל שכך גם קופות אחרות - מפעילות שירותי 'רפואה משלימה'. שירותים אלה יכולים להנתן מכוחו של אישור שקיבלו לפי סעיף 10 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994 (להלן - חוק ביטוח בריאות). משמעו של אישור שכזה הוא הסכמה לכך שעסקינן בשירותים שיש בהם תועלת לבריאות המבוטחים. משכך, ומשהקופה מפעילה שירותי בריאות משלימה לכאורה יש מקום לתהות מדוע ימנע 'טיפול רפואי' שכזה ממבוטח שהרופא המטפל שלו סבור כי "טיפול" זה מחוייב נוכח מצבו של הנפגע. קל וחומר משברור כי התכלית של הוראת סעיף 86 והתקנות היא להחזיר את בריאותו של הנפגע ככל הניתן למצבו הקודם ערב הפגיעה, ועל ידי כך "להעביר" מן העולם את הנזקים הבריאותיים שגרמה הפגיעה. תכלית זו תושג אם יתאפשר להשתמש בשירותי הרפואה - יהיו אשר יהיו - ואשר גורמים רפואיים מוסמכים מסכימים כי הם עשויים לרפא את בריאות הנפגע. בענינו, משמופעלים שירותי רפואה משלימה ע"י הקופה - הרי שבהכרח נקודת המוצא היא יש בהם כדי לתרום לבריאות. 16. המוסד טוען כי את המונח 'טיפול רפואי' יש להגביל לאותם שירותים רפואיים או פרא-רפואיים שמוסדרים על פי היתר בדין. לטענתו "דרישת יתר" זאת יש בה "משום הגנה על זכויות הנפגע כמתחייב מגוף ציבורי המעניק טיפול רפואי לנפגעי עבודה. זאת על מנת שנפגעי עבודה לא יחשפו למטפלים בלתי מיומנים שאינם בעלי היתר .....". טענה זו שובה את הלב, אך חולשתה בכך שהיא מתעלמת מן ההיתר שקיבלה הקופה (וגם אחרות) להפעיל שירותי רפואה משלימה מכוחו של חוק ביטוח בריאות. חזקה על נותן ההיתר ועל הקופות כי שירותי בריאות משלימים אלה לא חושפים - כעיקרון - את המטופלים לחוסר מיומנות, ולכן לא ניתן להניח בהכרח כי שירותי בריאות פרא-רפואיים שלא הוסדרו בחוק ושהותרה הפעלתם לפי חוק ביטוח בריאות יש בהם משום גרימת נזק לבריאות. נהפוך הוא. 17. טרם נעילה נציין שלא הועלתה בפנינו הטענה של "תקציב", ולפיכך ממילא אין באפשרותינו להתחשב בטענה שכזו בהעדר תשתית ראייתית כלשהי. 18. לאור האמור נראה לנו כי מן הבחינה התכליתית - ובהעדר שיקולי תקציב - אין אנו רואים הצדקה שלא לכלול את 'שירותי הבריאות המשלימה' בגדרו של הריפוי והטיפול הרפואי לו זכאי נפגע בעבודה. בפסק דיננו אנו מתייחסים לטיפולי שיאצו ודיקור סיני שהם השירותים שהופעלו ע"י הקופה. ברי שלא על כל טיפול שמכונה ב"שפת היום יום" כ'רפואה משלימה' יחול אותו הדין. החלטתנו מוגבלת אך ורק לאותם שירותי רפואה משלימה שהפעלתן הותרה לקופות ולפיכך מקימות חזקה כי יש בהן תועלת לריפוי הנפגע. 19. לאור מסקנתנו אנו קובעים כי התובעת זכאית להחזר התשלומים ששילמה בגין הטיפולים שקיבלה מהקופה. לשאלה - על מי לשאת בתשלום נתייחס להלן. מי נושא באחריות להחזר התשלומים לתובעת? 20. בסעיף 3 (א) להסכם התחייבה הקופה שלאת בעלויות הטיפולים כפי שיפורשו ע"י בית הדין. אלא שבסעיף 3 (ג) להסכם, נקבע באופן ספציפי שאין הקופה צריכה לשאת בעלות הטיפולים ברפואה משלימה. לפיכך לפי ההסכם שבין הנתבע לקופה מי שצריך לשאת בעלות הטיפול הוא המוסד באופן ישיר. סיכום 21. לסיכום, אנו מחייבים את הנתבע 1 לשלם לתובעת את הוצאותיה בגין הטיפולים נשוא כתב התביעה בסך של 3,611 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף אנו מחייבים את הנתבע 1 לשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך של 3,500 ש"ח בתוספת מע"מ. אף כי תביעת התובעת כנגד הנתבעת 2 נדחתה איננו מחייבים אותה בתשלום הוצאות משפט, משעסקינן בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי. בל (ת"א) 4777/04 עורקבי אבנר - המוסד לביטוח לאומי ושירותי בריאות כללית, (ניתן ביום 27.4.06) ע"י כבוד השופט מיכל לויט. בל (חי') 989/03 מרים אשקר - ביטוח לאומי, (ניתן ביום 11.5.06) ע"י מותב בראשות כבוד השופטת פריימן. רע"פ 10709/03 יוסף רוס נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 4.7.05). דב"ע לא/69-0 המוסד - ראוטשטיין פרידריך, פד"ע ג' 197; עב"ל 294/98 קופת חולים כללית - בראכה אחמד והמוסד, (לא פורסם). רפואה אלטרנטיביתתאונת עבודה