פסק דין התובעים תובעים פיצוי מהנתבעת בשל שתי הזדמנויות שבהן, כך לטענתם, נאלצו להמתין זמן רב לאוטובוס של הנתבעת, ומשזה בושש להגיע, נאלצו לנסוע במונית. הפעם הראשונה מתייחסת לנסיעה מירושלים לתל ציון ביום 8.4.09. לטענת התובעים, האוטובוס היה אמור לצאת בשעה 16:45, הם המתינו בתחנה כבר בשעה 16:43, אך עד השעה 17:15 לא הגיע האוטובוס. הפעם השניה מתייחסת לנסיעה באותו מסלול ביום 12.4.09. לטענת התובעים האוטובוס היה אמור לצאת כל 20 דקות, אך בפועל חיכו להגעתו מהשעה 15:45 עד השעה 16:49. מעבר לטענות התובע, אשר נטענו ללא כל תימוכין ומבלי שהעיד מישהו מטעמו לתמיכה בטענותיו, לא הובאה כל ראיה לתמיכה בתביעה. מנגד נסתרה התביעה מכל וכל ע"י הנתבעת. בעניין הנסיעה ביום 8.4.09, הראתה הנתבעת כי קו 143 מירושלים לתל ציון אכן יצא בזמן בשעה 16:45. כך עולה מצילום של GPS שלפיו נראה האוטובוס מחוץ לתחנה המרכזית בשעה 16:46 לאחר שיצא לדרכו, כרטיס עבודה של הנהג וצילום של דיסקת הטכוגרף התומכת בשעת התחלת הנסיעה של האוטובוס הרלבנטי. מאחר שיש ספק אם לא נפלה טעות בתאריך הטכוגרף אינני מסתמכת על ראיה זו ודי בראיות האחרות. בעניין הנסיעה ביום 12.4.09, הראתה הנתבעת כי האוטובוסים של קו 143 מירושלים לתל ציון יצאו בשעה המתוכננת, למעט איחור קל של אחד האוטובוסים. האוטובוס של שעה 16:00 והאוטובוס של שעה 16:50 יצאו בזמן ואילו האוטובוס של השעה 16:30 יצא באיחור של 12 דקות. איחור זה לטענת הנתבעת נבע מעיכוב בשל בידוק בטחוני במחסום חיזמה. גם עובדות אלו הוכחו באמצעות צילומי ה-GPS ודו"ח של שעות נסיעת האוטובוסים. נמצא איפוא כי התביעה לא הוכחה ומנגד הנתבעת הוכיחה כי התביעה אינה נכונה. לפיכך התביעה נדחית. בנסיבות אלו ראוי היה לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות ורק לפנים משורת הדין לא יחוייבו התובעים, שתביעתם לא הייתה מבוססת על דבר, בהוצאות. איחור אוטובוסשאלות משפטיותאגדאוטובוס