פסק דין בפנינו ערעור המדינה על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום לתעבורה בעכו (כב' השופט מר י. בכר) מיום 15.10.01, בתיק ת"ד 010298/00. א. לפי הכרעת הדין הורשע המשיב בגין נהיגה בחוסר זהירות, גרימת נזק ואי מתן זכות קדימה ונדון לתשלום קנס בסך 1,200 ש"ח או 12 ימי מאסר, שלילת רשיון הנהיגה בפועל לתקופה של חודשיים (בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית), וכן פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שלושה חדשים, על תנאי למשך שנתיים. בכתב האישום (כפי שתוקן ביום 14.6.01 ) נטען שביום 1.11.99 נהג המשיב במונית בחוסר זהירות בכך שבהגיעו לצומת לא ציית המשיב להוראות תמרור ב 37- שהיה מוצב בכיוון נסיעתו, ונכנס לצומת מבלי ליתן זכות קדימה לרכב פרטי ובכך גם להתנגשות. נטען בכתב האישום שעקב התאונה נפגעו נהגת הרכב האחר, ושני נוסעים, וכלי הרכב המעורבים בתאונה ניזוקו. ב. בישיבה שהתקיימה ביום 14.6.01 חזר בו המשיב מכפירתו הקודמת בכתב האישום (שתוקן). נשמעה עדותה של אחת מעדות התביעה, גב' לילך אטדגי, שהעידה כי לא קרה לה דבר בתאונה, וכי לחברותיה שנסעו עימה ברכב לא קרה דבר, ובהמשך אמרה: "משהו קל, ממש כלום". הוגשו בהסכמה דו"ח הבוחן (ת1/) ותעודות רפואיות (ת2/, ת3/ , ת4/). המשיב הודיע באותו שלב שהוא מודה בעובדות כתב האישום פרט לטענה בסעיף 4 של כתב האישום שנגרמו נזקי גוף. ב"כ המדינה טען בהמשך, שהיו במקרה זה פגיעות גוף, ובאי כח שני הצדדים הגישו לבית משפט קמא את סיכומיהם בכתב. ג. בהכרעת הדין קבע בית משפט קמא כי המשיב מורשע לפי הודאתו בעבירות של נהיגה בחוסר זהירות (תקנה 21 (ג) של תקנות התעבורה, גרימת נזק לפי תקנה 21 (ב) (2) של תקנות התעבורה, וסעיף 68 של פקודת התעבורה, וכן אי מתן זכות קדימה לפי תקנה 64 (ד) של תקנות התעבורה, וסעיפים 38 (2) + 68 של פקודת התעבורה. לגבי הסוגיה שנותרה במחלוקת בין הצדדים קבע בית משפט קמא כי בתאונה זו לא נגרמו נזקי גוף. בית משפט קמא ציין שאין הוא מוצא לנכון להגדיר מהי חבלה של ממש ומה ההבדל בינה לבין חבלה סתם, כמו כן היפנה להגדרת "נזק" בפקודת הנזיקין, הגדרת "נזק גוף" בחוק הפלת"ד, והגדרת "חבלה" לפי סעיף 34 כ"ד של חוק העונשין. לדעת בית משפט קמא בשים לב לעדותה של גב' לילך אטדגי, ועיון בתעודות חדר המיון בכל הנוגע לנהגת ושתי הנוסעות, הגיע בית משפט קמא למסקנה שלא נמצא כל ממצא אובייקטיבי של נזק גוף בתעודות אלה, כך גם עולה מעדותה של הגב' אטדגי. הוסיף בימ"ש קמא שעצם הפנייה לחדר מיון לצורך בדיקה בלבד איננה בגדר נזק גוף, ואין לקבל תלונה כשלעצמה, ללא ממצא, כראיה לכך שנגרמה פגיעת גוף. לכן, כאמור קבע בית משפט קמא שבתאונה הנדונה לא נגרמו נזקי גוף. ד. במסגרת הטיעונים לעונש הוגש גליון הרשעות קודמות של המשיב שהוא נהג מונית מאז שנת 1963, ומסתבר שלחובתו 72 הרשעות קודמות. ב"כ המשיב ציין שמדובר בתאונת דרכים קלה ביותר, ומדובר במי שעובד כנהג מונית מזה שנים רבות, ונוהג כ 13,000- ק"מ בחודש. עוד ביקש ב"כ המשיב שביהמ"ש קמא ישתמש בסמכותו לפי סעיף 38 סיפא של פקודת התעבורה ויקצר את פסילת המינימום שעומדת על 3 חודשים. ה. בית משפט קמא ציין בגזר הדין שתוצאות התאונה היו קלות, נגרמו נזקים לכלי הרכב אך הנזקים קלים ביותר, ודן את המשיב לתשלום קנס של 1,200 ש"ח, 2 חודשי פסילת רשיון הנהיגה בפועל בניכוי 30 ימי פסילה מינהלית, ופסילת רשיון הנהיגה על תנאי לתקופה של 3 חודשים כשהתנאי הוא למשך שנתיים ועל כך מונח בפנינו ערעור המדינה הטוענת כי שגה בימ"ש קמא כאשר קבע שלא נגרמה חבלה בתאונה זו ולדעת ב"כ המדינה לאור הכתוב בתעודות הרפואיות, ת2/, ת3/, ת4/, אשר הוגשו בהסכמה, וכאשר יש קביעה רפואית מיד לאחר התאונה ששלוש הנשים נחבלו בראשן, אין בית המשפט יכול להתעלם מראיות אלה ולקבוע שלא נגרמו חבלות, מה עוד שעל מנת לקבוע שאדם נפגע בתאונה אין צורך להוכיח שנגרם נזק גוף ודי בעובדה שהוא נחבל בלבד ונגרמה לו אי נוחות. בנוסף מבוקש בערעור להחמיר בעונשו של המשיב נוכח העובדה שלחובתו 80 הרשעות קודמות, גם לא היה מקום להגדיר את נסיבות התאונה כקלות. ו. בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפניי ביום 13.12.01 שמעתי את טיעוניהם של באי כח שני הצדדים, ונראה לי שהערעור בדין יסודו. בישיבת בית משפט קמא מיום 14.6.01, הוגשו התעודות הרפואיות, ת2/, ת3/, ת4/, תעודות אלה הוגשו בהסכמה (כך צויין מפורשות בעמ' 1 סיפא של ישיבת 14.6.01). ת2/ מתייחס לגב' לילך אטדגי ובהתאם לאמור במסמך זה, סבלה היא מחבלת ראש ללא אובדן הכרה או הקאה. צויין גם שאין פגיעות נוספות, צילום גולגולת היה תקין, ובאותו חלק של טופס חדר המיון המיועד לטיפול נרשם: אנלגטיקה נגד כאבים, קומפרסים קרים, מעקב רופא מטפל. ת3/ מתייחס לגב' ענת בניטה, גם לגביה נרשם שמדובר בחבלת ראש ללא אובדן הכרה, ללא הקראה, אין חוסר נוירולוגי, אין פגיעות נוספות ובאותו חלק של טופס חדר המיועד לטיפול נרשם: קומפרסים קרים, אנלגטיקה נגד כאבים, שלושה ימי מנוחה, ומעקב רופא מטפל. ת4/ מתייחס לגב' אושרת בניטה, ולגביה נרשם גם כן שמדובר בתאונת דרכים, ללא אובדן הכרה וללא הקאה. אין חוסר נוירולוגי, אין סימני פגיעה נוספים, ובאותו חלק של טופס חדר המיון המיועד לטיפול נרשם: אנלגטיקה נגד כאבים, קומפרסים קרים, מנוחה יומיים, מעקב רופא מטפל. ז. נכון הוא שלכאורה על יסוד מסמכים רפואיים אלה, אכן מדובר לכאורה, בפגיעות קלות, אך עדיין מדובר בפגיעות הנכנסות להגדרת "חבלה" כמשמעותה בסעיף 34 כ"ד של חוק העונשין, תשל"ז 1977-. בית משפט קמא בהכרעת הדין נעזר, בין היתר, בהגדרת נזק שבפקודת הנזיקין ונזק גוף שבחוק הפלת"ד. ואולם, סעיף 38 (2) של פקודת התעבורה מתייחס לתאונת דרכים בה "נחבל" אדם ולכן יש להיעזר בהגדרת "חבלה" שבסעיף 34 כ"ד של חוק העונשין, כשההגדרה היא: "מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים". לכן, העובדה שהעדה גב' לילך אטדגי העידה ביום 14.6.01: "לי לא קרה דבר", אין בכך כדי להוביל למסקנה שלא התרחשה כל חבלה, שהרי עדותה ניתנה ביום 14.6.01, ואילו התאונה התרחשה ביום 1.11.99, ולכן, אם בחדר המיון של בית החולים נרשם ביום התאונה עצמו, שהיתה חבלת ראש, ורופא חדר המיון הורה על אנלגטיקה נגד כאבים, קומפרסים קרים ומעקב רופא מטפל, די בכך כדי להוביל למסקנה שארעה "חבלה" שכן, לפי ההגדרה שבסעיף 34 כ"ד לחוק העונשין, די בכך שמדובר במכאוב או ליקוי גופני, גם כשהם בגדר מכאוב חולף או ליקוי גופני חולף. (ההדגשה שלי - י.ג.). הוא הדין גם ביחס לנובע מתעודות חדר המיון ביחס לגב' ענת בניטה, וגב' אושרת בניטה, כשלגביהן יש להוסיף ולציין שגם הומלץ על שניים - שלושה ימי מנוחה. ח. המסקנה מכל האמור לעיל היא שעל יסוד התשתית הראייתית כפי שהוצבה בפני בית משפט קמא, וכוונתי לתעודות חדר המיון, ת2/, ת3/, ת4/, שהוגשו בהסכמה, המסקנה היא שאכן נהגת הרכב האחר ושתי הנוסעות, נפגעו במובן זה שנגרמה להן חבלה על פי ההגדרה שבסעיף 34 כ"ד של חוק העונשין, ומכאן שהן נחבלו בהתאם לאמור בסעיף 38 (2) של פקודת התעבורה. בסעיף 3 של הוראות החיקוק שבכתב האישום יוחסה למשיב עבירה לפי תקנה 64 (ד) של תקנות התעבורה, בשילוב עם סעיף 38 (2) וסעיף 68 של פקודת התעבורה. המשיב הודה בעובדות כתב האישום, ומכאן שהודה, בין היתר גם בכך שבהגיעו לצומת לא ציית להוראת תמרור ב37-, נכנס לצומת מבלי לתת זכות קדימה לרכב האחר וגרם להתנגשות. בכך עבר המשיב עבירה לפי תקנה 64 (ד) של תקנות התעבורה, שהיא מן העבירות המנויות בתוספת השניה של פקודת התעבורה. (עיינו: שם, בס"ק 4). סעיף 38 (2) של פקודת התעבורה קובע שאם הורשע אדם בעבירה מן המפורטות בתוספת השניה שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם או ניזוק רכוש, ייפסל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלושה חודשים. ט. לפי המוסבר לעיל עבר המשיב עבירה מן המפורטות בתוספת השניה, נגרמה תאונת דרכים, וכפי שציינתי קודם לכן, נחבלו הנהגת של הרכב האחר וכן שתי נוסעות, בגופן, גם אם נכון הוא שנראה כי החבלות היו קלות, בנוסף לכך גם ניזוק רכוש והרי המשיב הודה בכך שכלי הרכב המעורבים בתאונה ניזוקו, וכאמור לעיל עולה מן המסמכים הרפואיים, ת2/, ת3/, ת4/, שגם אנשים נחבלו בגופם. כב' השופט קמא כתב בגזר הדין שהוא רואה לנכון לעשות שימוש בסיפא של סעיף 38 של פקודת התעבורה, דהיינו, הסיפא מסמיך את בית המשפט בנסיבות מיוחדות, שיפורטו בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר מאשר שלושה חודשים, ובימ"ש קמא סבר שבמקרה זה יש מקום לעשות שימוש בסמכות זו בשים לב לנסיבות התאונה ותוצאותיה. י. אין בידי לקבל עמדה זו של כב' ביהמ"ש קמא. נקודת המוצא של בית משפט קמא היתה שלא נגרם נזק גוף לנהגת ושתי הנוסעות שהיו עימה ברכבה, וכפי שקבעתי לעיל עולה מן המסמכים הרפואיים שלנהגת האחרת ושתי הנוסעות שעימה נגרמה חבלה, בהתאם לסעיף 38 (2) של פקודת התעבורה ובהתאם להגדרת "חבלה" שבסעיף 34 כ"ד של חוק העונשין. על כך יש להוסיף את הרשעותיו הקודמות של המשיב, ולכן, בנסיבות אלה, לא היתה הצדקה להורות על תקופת פסילה שתפחת מתקופת המינימום שבסעיף 38 (2) של פקודת התעבורה, ואינני סבור שבמקרה זה היה מקום להורות על קיצור תקופת הפסילה לפי הסיפא של סעיף 38 לפקודת התעבורה. יא. על יסוד כל האמור לעיל אני מקבל את ערעור המדינה במובן זה שאני קובע שנהגת הרכב האחר ושתי הנוסעות נחבלו בגופן בתאונה הנדונה, בהתאם לסעיף 38 (2) של פקודת התעבורה, ובהתאם להגדרת "חבלה" שבסעיף 34 כ"ד שבחוק העונשין, תשל"ז1977-. עוד אני קובע שבמקום העונש של 2 חודשי פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה (בניכוי 30 ימי פסילה מינהלית), כפי שקבע בית משפט קמא בגזר הדין מיום 15.10.01, יבוא עונש של 3 (שלושה) חודשי פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה (בניכוי 30 ימי פסילה מינהלית). משפט פלילימשפט תעבורההרשעהנהג מוניתמונית