מה העונש על דריסת אדם למוות ?

פסק דין השופט ש. ברלינר: 1. המערער הואשם בבימ"ש השלום בעכו (ת.ד. 2373/97, בפני כב' השופט מרדכי ארגמן), בעבירה על סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז1977- וסעיפים 64 + 40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961, על כך שביום 24.3.97 כאשר נהג ברכב פולקסווגן מסחרי בשפרעם, גרם למותה של מנוחה בת השנתיים (להלן - המנוחה). לאחר שמיעת ראיות הרשיע כב' השופט ארגמן את המערער בעבירה שיוחסה לו כאמור לעיל. בגזר הדין מיום 5/4/00 הוטלו על המערער עונשים אלה: 6 חודשי מאסר בפועל; 10 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים אם יעבור עבירה של גרימת מוות תוך שימוש ברכב מנועי; פסילת רשיון הנהיגה למשך 8 שנים וכן קנס בסך 3,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו. הערעור נסב על ההרשעה. 2. פרטי האירוע הם כדלקמן: ביום 24/3/00 בשעת אחר הצהריים, נהג המערער ברכב מסוג פולקסווגן מסחרי, בכביש פנימי ביישוב שפרעם שרוחבו 3.20 מ', בסמוך לבית משפחת אבו חוגול. באותה עת שיחקו על הכביש ילד קטן עם אופניים וכן המנוחה בת השנתיים, ששיחקה בצד שמאל של הכביש. אמו של הילד, שהבחינה ברכב המתקרב לילדים, ניגשה לכביש והרחיקה ממנו את הילד, כשהיא מתכוונת לשוב ולקחת את המנוחה (שהיא למעשה דודתה). בעוד המנוחה עדיין משחקת על הכביש, המשיך המערער בנסיעה איטית קדימה ופגע בה עם גלגל שמאלי אחורי של רכבו וזאת בצדו השמאלי של הרכב. בכך הביא למותה המיידי. 3. המערער הודה בכך שנהג את הרכב במקום התאונה ובמועד המפורט בכתב האישום. הוא גם הודה בכך שבתאונה נגרם מותה המיידי של המנוחה. התביעה הביאה את ראיותיה: הודעת המערער ת5/; עדותו של הבוחן רס"מ חזי מסורי שהגיש את הדו"ח ת3/; את התרשימים ת1/ ות2/ ואת התמונות ת4/ וכן את עדת הראיה לתאונה גב' סחר טחימר. מטעם ההגנה העיד המערער. 4. עיקר המחלוקת בין התביעה להגנה, במהלך הדיון בבית משפט השלום, היתה ביחס לשאלות הבאות: א. בעוד שלפי גרסת התביעה, עדת התביעה אשר הגיעה למקום, לקחה את בנה לימין הכביש והמנוחה נותרה בצידו השמאלי של הכביש, עד אשר נפגעה ע"י רכבו של המערער, הרי שלפי גרסת המערער, עדת התביעה לקחה את המנוחה לימין הכביש ורק לאחר מכן חזרה ולקחה את בנה עם אופניו. ב. בעוד שלפי גרסת התביעה, המערער לא עצר את רכבו כלל, אלא המשיך בנסיעה איטית, עד אשר פגע במנוחה, הרי שלפי גרסת המערער הוא עצר את רכבו 2 מטר לפני הילדים ורק לאחר שעדת התביעה לקחה את שני הילדים לימין הדרך, המשיך בנסיעתו. ג. בעוד שלפי גרסת התביעה, המערער לא נהג בזהירות מירבית והמשיך בנסיעתו ללא שוידא תחילה היכן המנוחה, הרי שלפי גרסת ההגנה, המערער יצא ידי חובתו ונהג כפי שכל נהג סביר היה נוהג בנסיבות, בכך שצפר, עצר את רכבו, המתין עד שעדת התביעה לקחה את שני הילדים, הסתכל במראות שברכבו והמשיך בנסיעתו, תוך שמירה על מרחק סביר מהקצה השמאלי של הכביש. כתב כב' השופט ארגמן בהכרעת הדין: "לאחר שבחנתי את גרסת התביעה מזה ואת גרסת ההגנה מזה, הגעתי למסקנה לפיה גרסת התביעה, ביחס לשאלות השנויות במחלוקת, היא הגרסה המשקפת נאמנה את עובדות המקרה לאשורן, לאמור, עדת התביעה, אשר הגיעה למקום, לקחה את בנה עם אופניו לימין הדרך, בעוד שהמנוחה נותרה עדיין בצידו השמאלי של הכביש, והנאשם, אשר לא עצר את רכבו והמשיך בנסיעה איטית, פגע במנוחה עם גלגל שמאלי אחורי של רכבו וזאת בצידו השמאלי של הכביש." קביעות אלה מקובלות עלי ואינני רואה סיבה להתערב בהן. בעדותו טען המערער בבית משפט השלום: "נסעתי ברכב, ראיתי שני ילדים, עצרתי צפצפתי באה אשה לקחה ילד שמה אותו בצד ימין ועוד פעם הלכה לקחת את הילד השני עם האופניים התחילה להרביץ לילד מכות ולקחה את הילד לצד ימין שלי. הלכה וממש על ידי אני אומר לה שלא תרביץ לילד. נסעתי 3-4 מטר, 5 מטר אני מרגיש שהאוטו עלה על משהו, נסעתי עוד קצת והסתכלתי בראי השמאלי וראיתי הילד שוכב הראש שלו על הכביש והגוף שלו בשוליים. זה בצד שמאל של האוטו שלי." (עמ' 9 ש' 1). כב' השופט ארגמן קבע לעניין זה: "הנני דוחה את גרסת הנאשם כגרסה מופרכת מיסודה, שכן, עובדה אובייקטיבית היא, כאמור, שהמנוחה נפגעה ע"י גלגל שמאלי אחורי של רכבו של הנאשם וזאת בצידו השמאלי של הכביש הצר שרוחבו 3.2 מטר בלבד." כב' השופט ארגמן ניתח בקפידה את מרכיבי עבירת גרם מוות ברשלנות. מסקנתו היתה שהיסוד העובדתי התקיים הן במעשה (הפגיעה במנוחה) והן במחדל (הפרת חובת זהירות כלפי המנוחה); לגבי היסוד נפשי, קבע כב' השופט, כי המערער היה צריך להיות מודע לטיב התנהגותו ולנסיבות העניין, ומשלא עמד בכך, ניתן לקבוע כי היסוד הנפשי מתקיים על דרך הרשלנות. 5. להגנתו טען המערער כי נקט בזהירות מירבית לאורך כל האירוע; כי נהג ברכב מסחרי גבוה ולא יכול היה לבדוק את השטח מתחת לרכב ומאחריו, אלא רק את מסלול נסיעתו; כי שני הילדים עברו לצד ימין ובמהלך המכות שנתנה האמא לבנה, נבהלה המנוחה ורצה לגלגליו האחוריים; כי הרשלנות החמורה היא של הדודה שלא השגיחה על הילדים; כי עדת התביעה לא יכלה לראות הפגיעה במנוחה בחלק הקדמי של הרכב, מכיוון שהיא היתה מאחוריו, ולכן הגרסה הנכונה היא שהילדה הגיעה מאחורי הרכב ונכנסה מתחת לגלגליו (רק כך היא היתה יכולה להבחין בפגיעה). 6. לגבי רשלנותה של הדודה, ייתכן מאד שהיא אכן התרשלה (וכב' השופט ארגמן התחשב בכך כנימוק לקולא בקובעו את העונש שהטיל בגזר הדין), אך אין בכך כדי לשחרר את המערער מחובת הזהירות שלו עצמו. כפי שנפסק בע"א 129/52 ייני נ' פינק, פ"ד ט(:1), 150 "כלל ידוע בהלכות התעבורה בדרכים הוא כי נהג מכונית חייב להיות זהיר כלפי הולכי דרך ולהביא בחשבון אף הוא את המתרשלים שביניהם ולעמוד על המשמר כנגד רשלנותם, שעה שהנסיון מלמד כי קיימים מתרשלים כאלה". לגבי הטענה כי העדה לא יכלה לראות פגיעה קדמית בינו לבין המנוחה, כיוון שהילדה נפגעה מהגלגל האחורי, טוענת המדינה כי גם אם העדה מתבלבלת או חושבת או לא הבחינה בדיוק באופן הפגיעה של הרכב במנוחה, מה שחשוב בעדותה זה שהיא לא הספיקה לקחת את המנוחה לצד שמאל ואז הוא פגע בה. [העדה גם אומרת בדיון הראשון: "לא ראיתי ממש במו עיני את הפגיעה של הרכב בילדה" (עמ' 7, ש' 5); ראיתי שהמכה היתה בראש אבל לא ראיתי איך הוא פגע בה. ראיתי שהגלגל עלה לה על הראש. כשאמרתי מקודם שהאוטו פגע בה בחלק הקדמי שמאלי אמרתי את זה כי הילדה היתה בצד שמאל של האוטו מקדימה." (עמ' 7 ש' .[(7-9 גרסתו של המערער נדחתה בערכאה הראשונה, ובצדק. גם אם היתה המנוחה בצדו הימני של הכביש, אין זה הגיוני שהספיקה לחלוף על פני הרכב מצדו האחורי ימני לצדו השמאלי, להדביק את נסיעתו ולמעוד בדיוק מתחת לגלגל השמאלי. קביעתו של השופט קמא, לגבי הימצאותה של המנוחה בצד שמאל של הכביש, נראית לי נכונה ומעוגנת בראיות, ועמדתי היא כי הוכח כדבעי שהמערער התרשל בצורה חמורה בעת שהמשיך בנסיעתו בדרך הצרה מבלי לשים לב ולהשגיח היטב בנעשה בדרך, אף שידע שהמנוחה מצויה בקרבת הרכב, ותוך כדי כך פגע במנוחה, והרגה. כאמור, הבחין המערער בשני הילדים על הכביש בטרם הפגיעה. הוא אף העיד כי "אחרי שהאשה לקחה את הילד השני עם האופניים והלכה בצד ימין של הרכב שלי, לא ראיתי יותר את הילדים ולא חיפשתי יותר את הילדים. כשהתחלתי לנסוע חשבתי שהם עם האשה ביחד." [עמ' 13 ש' 20-21]. לאור כך, חייב היה המערער לנהוג בזהירות מוגברת עד חלוף הסכנה ולבחון כל העת היכן נמצאים הילדים. כבר נפסק בעבר כי: "מציאותם של ילדים על הכביש או בקרבתו חייבת להדליק אור אדום אצל הנהג... על הנהג לשים לב במיוחד להתנהגותם, ואם נראה לו שהם שקועים במשחקים ואינם שמים לב לנעשה סביבם או שהם עשויים להיכנס בתוך הכביש, עליו להיות דרוך ומוכן להגיב לפי הצורך." (450/74) ראיק נעים נ' מ"י, פ"ד ל(.(1), 214, 216 ראה גם: ע.פ. 584/76 משה מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 617, בעמ' 620, שם נפסק כי: "נוכחות הילדים והעדר תשומת הלב מצדם, הגלויה על פניה, חייבה את המערער בנקיטת אמצעי זהירות כדי לקדם פניה של סכנה התמונה בהמצאותם של הילדים, השקועים במשחקם, בשולי הכביש. זאת ועוד, כאשר מדובר בילדים כה קטנים כגון המנוח בן ה6-, יש רק חשיבות משנית לכך אם הילד מבחין ברכב, כי הרי מידת שיקול הדעת והזהירות אותה ניתן לדרוש ממנו קטנה מזו לה מצפים מצד בגיר." 7. אני מציע על כן, כי נדחה את הערעור ונשאיר את ההרשעה בעינה. ש. ברלינר - שופט הנשיא מ. לינדנשטראוס [אב"ד]: אני מסכים. מ. לינדנשטראוס -נשיא [אב"ד] השופט י. דר: אני מסכים. י. דר - שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ש. ברלינר. מקרי מוותדריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםדריסה למוותשאלות משפטיות