בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת: להורות על קיום משפט חוזר בעניינו של המבקש, מר _________ ת.ז. _________, אשר הורשע בעבירות של גניבת רכב והחזקת מכשירי פריצה, וזאת בשל עיוות דין חמור שנפל בהרשעתו. ואלו נימוקי הבקשה: ## א. הצדדים לבקשה ## 1. המבקש: מר _________, ת.ז. _________, תושב _________, אשר הורשע בבית משפט השלום בירושלים (ת.פ. ______) בעבירות של גניבת רכב והחזקת מכשירי פריצה, וכן בעבירות נלוות של נהיגה ללא רישיון רכב וביטוח. 2. המשיבה: מדינת ישראל, באמצעות פרקליטות המדינה. ## ב. מסכת העובדות ## 3. ביום 10.9.98 הוגש כתב אישום כנגד המבקש בבית משפט השלום בירושלים, המייחס לו עבירות של גניבת רכב והחזקת מכשירי פריצה, וכן עבירות של נהיגה בהעדר רישיון נהיגה, רישיון רכב וביטוח. 4. המבקש הודה בעובדות המקיימות את העבירות שעניינן נהיגת רכב ללא רישיון רכב וביטוח, אך כפר בעובדות שבבסיס האישומים האחרים, ובפרט בעבירת גניבת הרכב. 5. בהכרעת הדין מיום 15.2.99, הרשיע בית המשפט את המבקש בכל האישומים, למעט האישום הנוגע לנסיעה ללא רישיון נהיגה, וקבע כי המבקש נטל רכב שחנה בחניון כ-30 חודשים, חיבר לו מצבר חדש והניעו. 6. בית המשפט דחה את גרסאותיו הסותרות של המבקש וקבע כי ניסיונו להציג את נטילת הרכב כמימוש זכות שניתנה לו, או כמציאת חפץ שאין לו בעלים, הוא "ניסיון מגוחך להיחלץ מהמסקנה האחת והיחידה המתחייבת מהנסיבות שהוכחו בפני למעלה מכל ספק סביר, ושעל פיהן גנב הנאשם את הרכב". 7. בגזר הדין מיום 13.4.99, נגזרו על המבקש 18 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים, כאשר בית המשפט קבע בטעות כי המבקש הורשע גם בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה. 8. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ _____), וטען כי "לא ניתן לגנוב חפץ שאין לו בעלים", אך במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכם לפיו הערעור על הכרעת הדין יידחה, וכן הוסכם על הקלה מסוימת בעונש. 9. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ _____), אך זו נדחתה ביום 30.8.99, בנימוק שפסק הדין בבית המשפט המחוזי ניתן בהסכמת הסניגור הציבורי. 10. המבקש טוען כי נגרם לו עיוות דין חמור, שכן בית משפט השלום שגה בהרשיעו בעבירת גניבת רכב, בהיותו רכב נטוש שהופקר על ידי בעליו, וכי ייצוגו בבית המשפט המחוזי היה לקוי. ## ג. הטיעון המשפטי ## ## עיוות דין מהותי בהרשעה ## 11. הרשעת המבקש בעבירת גניבת רכב, כאשר מדובר ברכב נטוש שהופקר על ידי בעליו, מהווה עיוות דין מהותי המצדיק קיום משפט חוזר, שכן יסודות עבירת הגניבה אינם מתקיימים בהיעדר "דבר הניתן להיגנב" כהגדרתו בחוק העונשין. 12. קביעת בית המשפט קמא כי הרכב נגנב, על אף שהיה נטוש בחניון במשך כשלושים חודשים, מתעלמת מהאפשרות הסבירה כי בעליו התכוון להפקירו, ובכך שגה בפרשנותו המשפטית של המונח "נכסו של אדם" לעניין עבירת הגניבה. 13. הפסיקה הכירה בכך שנכס שהופקר אינו יכול להיות מושא לעבירת גניבה, שכן אין לו בעלים, ועל כן, אם אכן הרכב היה נטוש ומופקר, הרי שהרשעת המבקש בגניבה מבוססת על טעות משפטית יסודית. 14. הטענה כי רכב הרשום על שם אדם ברשות הרישוי אינו נכס מופקר, אינה שוללת בהכרח את האפשרות שהבעלים התכוון להפקירו בפועל, במיוחד כאשר הרכב עומד בחניון תקופה כה ארוכה ללא שימוש או טיפול. 15. עיוות הדין מתעצם לאור העובדה שהרשעת המבקש בעבירת החזקת מכשירי פריצה נגזרת ישירות מהרשעתו בגניבה, ועל כן, אם תבוטל הרשעת הגניבה, ממילא תבוטל גם הרשעת החזקת מכשירי הפריצה. ## כשל בייצוג משפטי בערעור ## 16. ייצוגו של המבקש בבית המשפט המחוזי היה לקוי באופן חמור, שכן הסניגור הציבורי לא העלה את הטענה המרכזית והקריטית בדבר היות הרכב נטוש ומופקר, טענה שיש בה כדי להשמיט את הבסיס המשפטי להרשעה בגניבה. 17. הסכמת הסניגור הציבורי לדחיית הערעור על הכרעת הדין, מבלי לטעון את הטענה המהותית בדבר אי-יכולת לגנוב רכב מופקר, מהווה כשל בייצוג המגיע לכדי עיוות דין, שכן מנעה מהמבקש הגנה ראויה על זכויותיו. 18. הפסיקה הכירה בכך שייצוג לקוי, במקרים חריגים, יכול להוות עילה למשפט חוזר, ובמקרה דנן, אי-העלאת טענה משפטית כה יסודית ורלוונטית, עולה כדי כשל חמור המצדיק בחינה מחודשת של ההרשעה. 19. העובדה שהסניגור הציבורי הגיע להסכם עם התביעה, אשר כלל דחיית הערעור על ההרשעה, מבלי שנדונה הטענה המרכזית של המבקש, מעידה על כשל בייצוג שפגע באופן ממשי ביכולתו של המבקש להגן על עצמו. 20. המבקש לא זכה לייצוג הוגן בערכאת הערעור, שכן הטענה המשפטית המרכזית שלו, בדבר היעדר יסוד הגניבה ברכב נטוש, לא נטענה ולא נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי, ובכך נגרם לו עיוות דין. ## שאלת הפקרת נכס וגניבה ## 21. השאלה המשפטית האם רכב שהושאר בחניון במשך כשלושים חודשים, ללא כל טיפול או דרישה מצד בעליו הרשום, יכול להיחשב כנכס מופקר, היא שאלה מהותית שטרם נדונה באופן יסודי בפסיקה בהקשר של עבירת גניבה. 22. חוק המיטלטלין קובע כי אדם יכול לזכות בבעלות על נכס מופקר, ועל כן, יש לבחון האם בנסיבות העניין, התקיימו יסודות ההפקרה, ובכך לשלול את יסוד ה"נכסו של אדם" הנדרש לעבירת הגניבה. 23. קביעת בית המשפט קמא כי "אין דרכם של הבריות להשליך חפצי ערך" אינה מספקת כדי לשלול את האפשרות של הפקרת רכב, במיוחד כאשר מדובר ברכב ישן, שאינו בשימוש, ומוזנח במשך תקופה ארוכה. 24. יש לבחון את כוונת הבעלים המקורי של הרכב, האם התכוון להפקירו, וזאת לאור מכלול הנסיבות, לרבות משך הזמן שהרכב עמד ללא שימוש, מצבו הפיזי, והיעדר כל פעולה מצד הבעלים. 25. אם יוכח כי הרכב אכן הופקר, הרי שהמבקש לא יכול היה לגנוב אותו, שכן גניבה דורשת נטילת נכס מבעליו, ובהיעדר בעלים, לא מתקיימים יסודות העבירה. ## פרשנות סעיף 383 לחוק העונשין ## 26. סעיף 383(ג)(4) לחוק העונשין מגדיר "דבר הניתן להיגנב" כ"נכסו של אדם", ועל כן, יש לבחון האם רכב נטוש, שבעליו אינו דורש אותו במשך תקופה ארוכה, עדיין נחשב "נכסו של אדם" לצורך עבירת הגניבה. 27. פרשנות מרחיבה של המונח "נכסו של אדם" באופן הכולל גם נכסים נטושים ומוזנחים, עלולה להרחיב יתר על המידה את תחולת עבירת הגניבה ולפגוע בעקרונות יסוד של המשפט הפלילי. 28. יש לפרש את סעיף 383 לחוק העונשין באופן דווקני, המגן על זכויות קניין, אך אינו מרשיע אדם בגניבה של נכס שאין לו בעלים בפועל או שננטש על ידי בעליו. 29. הטענה כי הרכב רשום על שם אדם ברשות הרישוי אינה מכריעה, שכן הרישום הוא ראיה לכאורה בלבד, ואין בו כדי לשלול את האפשרות שהבעלים התכוון להפקירו בפועל. 30. יש לבחון את התכלית של עבירת הגניבה, שהיא הגנה על קניין, ולקבוע האם במקרה של רכב נטוש, עדיין קיימת תכלית זו באופן המצדיק הרשעה בגניבה. ## היעדר כוונת גניבה ## 31. אם המבקש סבר בתום לב כי הרכב נטוש ומופקר, וכי הוא רשאי ליטול אותו, הרי שלא התקיימה אצלו כוונת הגניבה הנדרשת ליסוד הנפשי של העבירה. 32. טענת המבקש כי מצא את הרכב פרוץ וחיבר לו מצבר חדש, תומכת בגרסתו כי לא התכוון לגנוב רכב השייך למישהו, אלא ליטול רכב נטוש. 33. בית המשפט קמא דחה את גרסאותיו של המבקש, אך לא בחן לעומק את שאלת תום ליבו ביחס למצב הרכב כנטוש ומופקר, ובכך נגרם עיוות דין. 34. יש לבחון מחדש את מכלול הנסיבות, לרבות מצבו של הרכב, משך הזמן שעמד בחניון, והתנהגותו של המבקש, על מנת לקבוע האם התקיימה אצלו כוונת גניבה. 35. אם יוכח כי המבקש פעל מתוך אמונה כנה כי הרכב מופקר, הרי שיש לזכותו מעבירת הגניבה, שכן היסוד הנפשי של העבירה אינו מתקיים. ## השלכות על עבירת החזקת מכשירי פריצה ## 36. הרשעת המבקש בעבירת החזקת מכשירי פריצה קשורה קשר הדוק להרשעתו בגניבת הרכב, שכן הכלים שימשו אותו, לטענתו, להנעת רכב שסבר כי הוא רשאי לקחתו. 37. אם תבוטל הרשעת הגניבה, הרי שאין בסיס להרשעה בהחזקת מכשירי פריצה, שכן הכלים לא שימשו למטרה פלילית של פריצה וגניבה. 38. יש לבחון מחדש את עבירת החזקת מכשירי פריצה לאור הטענה כי המבקש לא התכוון לבצע עבירה, אלא להניע רכב נטוש. 39. אם הכלים שימשו להנעת רכב מופקר, הרי שאין בהחזקתם משום עבירה, שכן לא נועדו לביצוע פשע. 40. עיוות הדין בהרשעה בגניבה משליך ישירות על עבירת החזקת מכשירי פריצה, ומחייב בחינה מחודשת של שתי העבירות יחד. ## סופיות הדיון מול עיוות דין ## 41. עקרון סופיות הדיון הוא עקרון חשוב, אך הוא אינו מוחלט, ובמקרים חריגים של עיוות דין מהותי, יש להעדיף את עשיית הצדק על פני סופיות הדיון. 42. המקרה דנן, בו קיימת שאלה משפטית מהותית בדבר גניבת רכב נטוש, יחד עם כשל בייצוג, עולה כדי "חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין" כנדרש בסעיף 31(4) לחוק בתי המשפט. 43. הפסיקה הכירה בכך שמשפט חוזר אינו ערעור נוסף, אך הוא נועד לתת מענה למקרים נדירים ויוצאי דופן בהם נגרם עיוות דין חמור, כפי שקרה במקרה זה. 44. דחיית הבקשה בטענה כי מדובר בטענות ערעוריות, מתעלמת מהעובדה שהטענה המרכזית בדבר הפקרת הרכב לא נדונה כראוי בערכאות הקודמות, בין היתר בשל כשל בייצוג. 45. יש לאפשר למבקש את יומו בבית המשפט, ולבחון מחדש את ההרשעה לאור הטענות המשפטיות והעובדתיות החדשות, על מנת למנוע עוול מתמשך. ## חשיבות הדיון בשאלה משפטית חדשה ## 46. הבקשה מעלה שאלה משפטית חדשה וחשובה בדבר היכולת לגנוב רכב נטוש, שאלה שטרם זכתה לדיון מעמיק בפסיקה, ועל כן יש מקום לקיים משפט חוזר על מנת להכריע בה. 47. הכרעה בשאלה זו תשפיע על מקרים דומים בעתיד ותבהיר את גבולות עבירת הגניבה ביחס לנכסים נטושים, ובכך תתרום לפיתוח המשפט הפלילי. 48. העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה התייחס לשאלה זו בחוות דעתו, מעידה על חשיבותה המשפטית ועל הצורך להכריע בה באופן סופי. 49. קיום משפט חוזר יאפשר לבית המשפט לבחון את הסוגיה המשפטית לעומק, תוך התייחסות לכל ההיבטים הרלוונטיים, ובכך להגיע להכרעה צודקת ומנומקת. 50. אי-קיום משפט חוזר במקרה זה, עלול להותיר שאלה משפטית מהותית ללא מענה, ולפגוע בעקרון הצדק וההגינות. ## זכות לייצוג הוגן ## 51. זכותו של נאשם לייצוג הוגן היא זכות יסוד במשפט הפלילי, וכאשר זכות זו נפגעת באופן מהותי, יש מקום לבחון מחדש את ההרשעה. 52. כשל בייצוג, כפי שנטען במקרה זה, כאשר הסניגור הציבורי לא העלה טענה משפטית קריטית, פוגע בזכותו של המבקש להליך הוגן. 53. הפסיקה קבעה כי ייצוג לקוי יכול להוות עילה למשפט חוזר במקרים חריגים, והמקרה דנן, בו נמנעה מהמבקש הגנה ראויה, עונה על הגדרה זו. 54. יש לאפשר למבקש להציג את טענותיו באמצעות ייצוג הולם, אשר יבחן את כל ההיבטים המשפטיים והעובדתיים של המקרה. 55. פגיעה בזכות לייצוג הוגן, במיוחד כאשר היא מובילה להרשעה שייתכן ואינה מוצדקת, מחייבת התערבות שיפוטית באמצעות משפט חוזר. ## טעות עובדתית בגזר הדין ## 56. העובדה שבית המשפט קמא קבע בגזר הדין, בטעות, כי המבקש הורשע גם בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, מעידה על פגמים בהליך השיפוטי. 57. אף שהטעות תוקנה בהסכם בערעור, עצם קיומה של טעות עובדתית כה בולטת בגזר הדין, מעלה חשש לפגמים נוספים בהליך. 58. טעות זו, אף אם אינה עילה עצמאית למשפט חוזר, מצטרפת למכלול הנסיבות המצביעות על עיוות דין ועל הצורך בבחינה מחודשת של ההרשעה. 59. יש לבחון האם טעות זו משקפת חוסר תשומת לב או הבנה של פרטי המקרה, דבר שיכול להשליך על קביעות נוספות בהכרעת הדין. 60. אף אם הטעות תוקנה, היא מהווה אינדיקציה לכך שההליך לא התנהל באופן מושלם, ומחזקת את הטענה לעיוות דין. ## עקרון הצדק וההגינות ## 61. עקרון הצדק וההגינות מחייב כי אדם לא יורשע בעבירה שלא ביצע, או בעבירה שיסודותיה המשפטיים אינם מתקיימים. 62. במקרה דנן, כאשר קיימת שאלה מהותית בדבר היכולת לגנוב רכב נטוש, וכן כשל בייצוג, עקרון הצדק מחייב בחינה מחודשת של ההרשעה. 63. מניעת משפט חוזר במקרה זה, עלולה להותיר את המבקש עם הרשעה שאינה צודקת, ולפגוע באמון הציבור במערכת המשפט. 64. יש לאפשר למבקש להציג את טענותיו במלואן, ולקבל הכרעה שיפוטית צודקת, המבוססת על פרשנות נכונה של החוק ועל מכלול העובדות. 65. עשיית צדק במקרה זה, באמצעות קיום משפט חוזר, תבטיח כי לא נגרם למבקש עיוות דין חמור, ותחזק את מעמדו של המשפט הפלילי. ## ד. סיכום הסעד: ## לאור האמור לעיל, בית המשפט הנכבד מתבקש להורות על קיום משפט חוזר בעניינו של המבקש, מר _________, וזאת על מנת למנוע עיוות דין חמור שנפל בהרשעתו. יהא זה מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה. ביטוח גניבת רכבפריצהרכבמשפט חוזרגניבת רכב