בקשה לאשר עיקול זמני במסגרת בקשה לאישור פסק בוררות

פסק דין 1. הבקשה לאישור פסק בוררות (כב' הבורר השופט בדימוס ד' קציר) שניתן ביום 18/11/99, הוגשה בת"א 1429/99 על ידי התובעים. במסגרת בקשה זו ביקשו התובעים גם לאשר את העיקולים הזמניים שניתנו לטובתם, בת"ה 2592/95 בבית משפט זה. בטיעון בפני, ולאור השוני שחל בתקנות סדר הדין האזרחי (תקנה 372 ו- 375) הבהיר ב"כ התובעים כי תוקפם של העיקולים ימשך אם מרשיו יזכו בתביעתם. הנתבעים הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות בת"א 933/00. על פי החלטה מיום 26/06/00 אוחד הדיון בהם. 2. במסגרת ת"א 947/95 שנדון בבית משפט זה, בפני כבוד השופטת ר' חופרי-וינוגרדוב, הסכימו הצדדים להעביר את נושא התובענה בתיק זה ובתובענה נוספת, שהתבררה בבית משפט השלום בעכו (ת"א 2916/95), בפני הבורר (החלטה מיום 11/12/97). על פי אותה הסכמה התנהלה הבוררות על פי חוק הבוררות ועל הבורר היה ליתן פסק דין מנומק. כמו כן, הוסכם כי צו העיקול הזמני, שניתן בת"ה 2592/95, ישאר בתוקפו עד למתן הפסק. 3. נושא המחלוקת מתייחס למערכת יחסים מתמשכת בין התובעים (להלן: סרף) לבין הנתבעים (להלן: אניס). בבית המשפט המחוזי תבעו סרף פיצוי בגין פרוייקט קצירין שלא יצא לפועל, ובגין מסכת הנוגעת לביצוע העבודה בשלב ב' עבור החברה לפיתוח כפר הורדים. בבית משפט השלום בעכו תבעו אניס השבת כספים ששילמו לסרף, על פי הסדר שנעשה בין בעלי הדין ב4/10/94- ושלפיו היה סרף זכאי לקבל 5% מסכומי העבודה של אניס, עבור החברה לפיתוח כפר הורדים. 4. בפסק הבוררות שניתן לא הבחין הבורר בין סרף לחברתו, לבין אניס לחברתו. אניס חוייב ביחד ולחוד עם החברה, לשלם לסרף ולחברתו סך של 79,916 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על סכום זה מיום 1/1/95. כמו כן, הוצהר כי סרף וחברתו זכאים לסכומים, שנוכו מן הסכומים, שהגיעו "לאניס עבדאללה ובניו בע"מ" ולמר אניס עבדאללה מאת החברה לפיתוח כפר ורדים, עבור עבודות בשלב ב', ושהופקדו בחשבון נאמנות. עוד נקבע, כי אניס עבדאללה ובניו בע"מ ומר אניס עבדאללה ביחד, ישלמו לתובעים הוצאות ושכר טירחה בבוררות בסך של 100,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק, כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית, תוך 14 יום ממועד מסירת פסק הבוררות לידי ב"כ הנתבעים. 5. טענות הנתבעת במסגרת בקשתה לביטול פסק הבוררות הן: פסק-הבוררות ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו, הבורר שגה ביודעין ביישום הדין המהותי. הפיצוי שנפסק לטובת התובעים מתעלם מהנזקים שנגרמו לתובעים, אם בכלל, והבורר התעלם מן העובדה, כי התובעים לא יכלו לבצע את עבודתם, הן על-פי פרויקט כפר הורדים והן על-פי פרויקט קצרין. התוצאה הנלווית בה שגה הבורר היא בכך, שמנע מן הנתבעים ראיות שהיה בהן לבסס תשתית עובדתית מתאימה לטיעון האמור. עוד טוענים הנתבעים, כי לא היה כל בסיס ל"עירוב" שעשה הבורר בין סרף ואניס בכשרותם הפרטית לבין התאגיד של כל אחד מהם. כבר במהלך הדיון בפני הבהרתי, כי עילות ביטול פסק הבוררות מצומצות. עוד ציינתי, כי בית משפט זה בתביעה שבפניו אינו יושב כערכאת ערעור. יתר על כן, גם אילו היה מובא בפני הפסק, כפסק דין בערכאה ראשונה ולא כפסק בוררות, גם אז ספק רב אם היה מקום להתערב. פסק הדין מפורט, מנומק היטב, לא מצויות בו טעויות משפטיות לא ביודעין ולא בדרך אחרת, וראוי היה למלא אחריו גם ללא צורך בהתערבות משפטית נוספת. ב"כ התובעים בתשובתו נימק היטב, מדוע יש לדחות טענות אלה של הנתבעים, ואין לי אלא לחזור ולהדגיש את עיקרי הדברים. אתמקד בחלק מן הטענות שהועלו, תוך הבהרה שדינן של כל הטענות להידחות. 6. הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו (סעיף 24(8) לחוק: בנושא אורך זמן ניהול הבוררות, הסכים גם ב"כ הנתבעים, כי בעלי הדין הסכימו בפני הבורר בישיבת הבוררות מיום 28/6/98 "להאריך את המועד למתן פסק הבוררות, עד למועד נתינתו", אלא שלטענתו, גם הסכמה כזו אינה יכולה לחרוג מן התקופה המקסימלית הקבועה בתוספת לחוק (פסקה טו'). טענה זו דינה להידחות. מסגרת הזמן הנזכרת לעיל מצויה בתוספת לחוק. תוספת זו חלה רק כאשר אין הסכמה אחרת בין הצדדים. במקרה זה היתה הסכמה כזו, ולכן האמור בתוספת אינו רלוונטי (ראה גם ס' אוטלונגי/ בוררות דין ונוהל (מהדורה שלישית - מורחבת) 372, להלן: אוטלנגי - בוררות). 7. לא ניתנה לבעל הדין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו (סעיף 24(4): על טענה זו לא חזר ב"כ הנתבעים בפני באופן מפורש, הגם שחזר על כל טענותיו בבקשה. די לעיין בפסק-הדין המפורט והמנומק, תוך הבאת טיעוני הצדדים והתייחסות לראיות ולעובדות שפורטו שם, כדי לעמוד על ההזדמנות שניתנה לנתבעים להביא ראיותיהם ולטעון טיעוניהם (ראה לענין זה הפירוט המופיע גם בנספח א' לתשובת התובעים לבקשת ביטול פסק הבוררות). אבהיר עוד, שהעובדות והראיות הנוספות שביקשו הנתבעים להציג ושלא הותרה הצגתם, אינם רלוונטיים, ובדין ניתנה החלטת הבורר , וזאת דווקא בשל תחולתו של הדין, שהרי מחלוקת נוגעת להפרות המבוססות על דיני החוזים ולא על בסיס עילות שבנזיקין. לענין זה רצוי לציין שמהות הפיצויים על פי דיני החוזים היא, שהם מהוים תחליף כספי לחוזה שביצועו נכשל, בשל הפרתו, כאשר המטרה היא להביא את הנפגע למצב שבו היה אילו קויים החוזה. להבדיל ממפגע בעוולה אזרחי, ששם לצורך הערכת שיעורם, יש "להחזיר" את הנפגע למצב אילולא הארוע התאונתי, הרי שהפיצוי החוזי בא במקום שבו החוזה עצמו לא הוגשם, בשל ההפרה (ראה תרופות בשל הפרת חוזה-קציר, עמ' 865 - 869). כלומר, בעוד שבעוולה האזרחית, קיים מצב שהוא טרם העוולה הרי שהחוזה יוצר סיכוי או צפיה עקב כריתתו, וערך זה שהופר הוא המנחה הן מבחינת הפיצוי והן מבחינת הקטנת הנזק. לפיכך דין הטענה להידחות, ובנסיבות הענין לא היה מקום להעלותה. 8. הבורר לא פסק בהתאם לדין ועשה כן מתוך טעות שביודעין (סעיף 24(7): הנתבעים ערים להלכה לפיה, אפילו טעה הבורר בפירוש הדין או ביישומן של העובדות, אין באלה כדי להקים עילה בידם לביטול פסק הבוררות. ההלכה היא, שבית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתו של הבורר , וגם כאשר הפרשנות המשפטית הניתנת על ידי הבורר מוטעית היא, אין בכך כדי לבטל את פסק הבוררות. אלא, שלטענת הנתבעים, יתעלם הבורר ביודעין ובמכוון מן הדין, על אף שהוסכם שעליו לפעול לפיו ובכגון זה, יש מקום להתערבותו של בית משפט זה. גם בחינת טענה זו מורה, כי דינה להידחות. מעיון בפסק הבוררות עולה, כי הבורר היה ער לדין, פירט את העובדות והממצאים שנקבעו על ידו, בהסתמך על הראיות שהובאו בפניו. הבורר קבע, כי בין הצדדים נקבעו הסכמים מחייבים, אשר הופרו על ידי הנתבעים, ולכן חייבים הם לשאת בפיצוי החוזי המוסכם, מכח אותה הפרה. עוד קבע הבורר , כממצא עובדתי-משפטי שבנסיבות הענין, לא היתה הפרדה בין החברות כתאגידים, לעומת בעלי הדין בכשרותם הפרטית. הדבר עולה בבירור גם מאופן חתימת ההסכמים בין הצדדים, עליהם חתמו חתימות אישיות. לפיכך, מסקנת הבורר , כי אין להבחין בין כשרות התאגיד לכשרות בעל הדין הפרטי, מבוססת אף היא על קביעה-עובדתית, תוך הכרה ברורה של הצד המשפטי של הנושא ויישומה באופן תואם לעובדות ולממצאים שנקבעו על ידו. אחזור ואעיר עוד, שבמסגרת קביעת הפיצוי לא רק שהבורר היה ער לדין החל, אלא הדגיש שהמדובר בפיצוי מכח דיני החוזים-הכלליים, ובשל האבחנה האמורה, כנדרש על-פי הדין, נתקבלו הראיות ונפסק הפיצוי. 9. תוכנו של הפסק מנוגד לתקנות הציבור (סעיף 24(9)): הנתבעים טוענים, כי יש לבטל את פסק הבוררות, גם בשל העילה של היות הפסק נוגד לתקנת הציבור. לעמדתם, קביעת סכום הוצאות הבוררות בסך של 100,000 ש"ח בצירוף מע"מ וחיובם בשיעור הפיצוי שפסק הבורר , חורגים מן המקובל והסביר, ומקימים עילה לביטול הפסק. ההלכה היא, שעילה זו, הנוגעת לתוכנו של הפסק, אינה נבחנת לפי קנה-מידה של בעל הדין, שלחובתו ניתן פסק הבוררות. נושא ההוצאות צריך להיקבע על פי הוצאות ריאליות, שהיו לבעל הדין במהלך ההליך. הסכום שנפסק, במיוחד בהיותו כולל גם סכום של 30,000 ש"ח שהתובעים שילמו לבורר, אינו נראה חריג באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה. התוצאה: 10. אשר על כן הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית. משנדחתה בקשת הביטול, ממילא יש לאשר את הפסק (סעיף 28 לחוק), כפי שביקשו התובעים לעשות. אשר על כן, אני מורה על אישור פסק-הבוררות, שניתן על ידי הבורר (כבוד השופט ד' קציר) ביום 18/11/99. צווי העיקול שניתנו בת"ה 2592/95 בבית משפט זה, ימשך תוקפם עד לביצועו המלא של פסק-הדין. אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים ביחד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בהליך בפני, בסכום כולל של 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד מתן פסק-דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל. יישוב סכסוכיםעיקול זמניבוררותעיקול