פסק דין רקע (1) תביעה כספית בסך של 28,431 ₪ בגין שירותי חנייה שסיפקה התובעת (להלן - החניון) לנתבעת (להלן - ממ"י), בחניון מגדל העיר, בניין בו שכנו משרדי ממ"י. לפני כעשור, נעשה הסכם בין הצדדים, בתחילה בעל-פה, ולאחר מכן בכתב, על חניית מכוניות עובדי ממ"י בחניון. (2) לכתב התביעה בסדר-דין-מקוצר צורף חוזה שבין הצדדים [נספח א']. דא עקא, על-פי סעיף 5 שבו "מתן השירותים עפ"י הסכם זה יחל ביום 1.1.93 ויבוא לסיומו ביום 31.12.93". מִנִּי אז ועד היום לא נעשה הסכם בכתב, הגם שהחניון המשיך ליתן שירותי חנייה לעובדי ממ"י עוד שנים, עד סוף שנת 1997 או תחילת שנת 1998, מועד בו עברו משרדי ממ"י ממגדל העיר לשערי העיר. לטענת החניון היה על ממ"י למסור הודעה חודש ימים מראש על הפסקת ההתקשרות. הודעה שכזו לא נמסרה אלא ביום 1.1.98 באופן פתאומי, ומכאן התביעה לתשלום עבור השימוש בחניון עד יום 1.2.98. מוקד המחלוקת (3) השאלה הטעונה הכרעה היא מהם תנאי ההסכם שבין הצדדים לאחר שפג תוקפו של החוזה [נספח א']. ובאופן ספציפי: האם הוראת סעיף 4 שבחוזה [נספח א'] בדבר חובת הודעה חודש ימים מראש על הפסקת ההתקשרות, שרירה וקיימת גם על פי הסכמים בעל-פה שנעשו במשך השנים. תוכן ההסכם שבעל-פה - חובת הודעה חודש-ימים מראש (4) עו"ד אריה נח, ב"כ המלומד של ממ"י, טוען כי יש לדחות על הסף את טענת החניון על אודות הסכם שנעשה בעל-פה, בשל שינוי חזית. זאת משום שהתביעה בתחילתה הוגשה בסדר-דין-מקוצר ונטען בה כי החוזה [נספח א'] שצורף לתביעה מהווה ראשית ראייה לקיום החוב. משהתברר כי פג תוקפו של החוזה [נספח א'], ביקש החניון לעשות שינוי חזית ולטעון לקיומו של הסכם בעל-פה: "כיצד ניתן במהלך המשפט וללא הסכמה לשינוי חזית לטעון שהיה הסכם בע"פ אחר ומאוחר?" - מקשה ב"כ ממ"י בעמוד 2 לסיכומיו - ומשיב: "התובע מושתק מלטעון לקיום חוזה אחר מזה שטען לגביו בסד"מ" (שם). (5) אינני מקבל טענה זו. אמנם, כדרך שטען ב"כ ממ"י עוד בבקשה שהגיש בשעתו למחיקת כותרת, לא קיים הסכם בכתב לגבי התקופה הרלוונטית לתביעה זו, ובהסכמת ב"כ החניון אכן נמחקה הכותרת והתביעה עברה לסדר דין רגיל (החלטת כבוד הרשמת ת' נמרודי מיום 29.5.00). ואולם: בסעיף 4 לכתב התביעה נטען, ולוּ במשתמע, לקיומו של הסכם בעל-פה; ומכל מקום, בסעיף 1 לכתב ההגנה, נאמר במפורש - "ההסכמים בע"פ לא כללו כל הוראה או הנחיה בדבר הודעה מראש, בדבר הפסקת החניה". כיוצא בזה, אומרת גב' שוש מזור, נציגת ממ"י, בתצהיר עדותה הראשית (סעיף 3), כי מאז פג תוקפו של החוזה [נספח א'] "לא נחתם כל הסכם בכתב אלא היו התקשרויות בע"פ בין הצדדים". נמצא, איפוא, כי אין מדובר כלל בשינוי חזית, וכי עוד מתחילת ההתדיינות דוּבּר בהסכם בעל-פה. לא רק מפיו של מנהל החניון אנו חיים בעניין זה; אדרבא, זו טענת ממ"י. המחלוקת איננה על עצם קיומו של הסכם בעל-פה, אלא על תוכנו. (6) אשר לתוכן: מעת לעת חל שינוי במספר המכוניות ובמחיר החנייה למכונית (סעיף 7 לתצהיר העדות הראשית של מנהל החניון, עדות שלא נסתרה). לבד מן השינויים הללו, דומה כי שאר התנאים שבחוזה [נספח א'], המשיכו לחול. ראוי להפנות בעניין זה לדבריה של הגב' שוש מזור הנ"ל, עובדת ממ"י, אשר העידה על עצמה כי טיפלה מטעם ממ"י בעניין החניון: "ש. מבחינתך, את היית מטעם המינהל שעבדת מול אבי [מנהל החניון - תוספת שלי - נ' ס']. ת. נכון. ש. האם נכון שבעצם מבחינתכם המשיך לחול החוזה המקורי אבל לא נחתם. ת. נכון" (עמוד 9 לפרוטוקול). (7) לשון אחר: מכיוון שאין עוררין על כך שעל-פי החוזה [נספח א'], אילו עמד בתוקפו ככתבו וכלשונו, הייתה קיימת חובת הודעה חודש ימים מראש, ובהיעדרה - חייבת ממ"י בתשלום עבור שירותי חנייה למשך התקופה האמורה; הרי שמשאישרה נציגת ממ"י בעדותה כי החוזה הנ"ל המשיך למעשה לחול (הגם שלא נחתם), כי אז - מחוייבת ממ"י באותה חובת הודעה; ובהיעדרה - מחוייבת ממ"י באותה חובת תשלום. (8) נציגת ממ"י אישרה בעדותה (עמוד 8 לפרוטוקול) את טענת מנהל החניון (סעיף 9 ב' לתצהיר עדותו הראשית), כי ביקש ממנה להודיעוֹ 30 ימים מראש לפני העתקת משרדי ממ"י ממגדל העיר אל שערי העיר, בקשה שבאה בעקבות שמועות על העתקת המשרדים. מה לי אם אכן - כטענת מנהל החניון - התחייבה נציגת ממ"י במענה לפניית מנהל החניון למסור הודעה כאמור, או - כטענתה-שלה - שרק הבטיחה להודיע "לו ברגע שאני אדע את המועד" (עמוד 8 לפרוטוקול). יכול, שכדברי נציגת ממ"י, לא יכלה בעת ההיא לומר בדיוק את המועד. מכל מקום, אין בכך כדי לגרוע מן החובה שלפי ההסכם. שהרי אמרנו, על יסוד דברי נציגת ממ"י בעדותה (דברים שאישרו את טענת מנהל החניון), שתנאי החוזה [נספח א'] הוסיפו לחול גם בתקופת ההסכמים שבעל-פה. (9) ב"כ ממ"י טוען עוד כי בסירובו של מנהל החניון לחתום על חוזה חדש עם פקיעתו של החוזה [נספח א'], באה לידי ביטוי עמדתו כי לא רצה שתנאי החוזה [נספח א'] יחייבו אותו. במישור העובדתי צודק ב"כ ממ"י, אך את מסקנתו אינני מקבל. אכן, נוסח של חוזה חדש הועבר אל מנהל החניון, והוא סירב לחתום על החוזה. אך המסקנה מן האמור, איננה זו שטוען לה ב"כ ממ"י. דומה שביסוד סירובו של מנהל החניון לחתום על החוזה החדש, רצונו להשתמט מן החובה לבייל את החוזה כמתחייב מחוק מס בולים על מסמכים, התשכ"א-1961, בשל העלויות הכרוכות בכך (עמוד 2 ו- 9 לפרוטוקול). (10) ודוק: דעתי אינה נוחה כל-עיקר מאופן התנהלות החניון. ההימנעות מחתימה על החוזה כדי להישתמט מעלויות הביול, אינה ראויה, וזאת בלשון המעטה. תוצאתה - התדיינות מיותרת זו. שהרי הדעת נותנת שאם היה קיים בין הצדדים חוזה בכתב, לא הייתה באה לעולם המחלוקת דנן. יש להצטער על כך שבשעת רגיעה מבקש החניון להפנות עורף לרשויות בדרכי עקלתון, לגרום נזק לאוצר המדינה; ורק בשעה של מצוקה, כשהתגלעה המחלוקת דנן, או אז נשא פניו אל הרשויות, ובא לבית המשפט להגיש את עצומותיו. עם זאת: הדברים הללו לא מועילים לממ"י מבחינת דיני החוזים•, ואין בהם כדי לשלול את תחולתם של תנאי ההסכם שבין הצדדים. התייחסותי-שלי לאמור לעיל, תבוא לידי ביטוי להלן, בכך שחרף זכייתו של החניון בתביעה, לא אפסוק לטובתו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. (11) אם נאלצתי לומר דברי-ביקורת על החניון, מן הראוי להעיר שגם התנהלות ממ"י איננה כליל השלמות. במשך שנים, מאז פג תוקפו של החוזה [נספח א'] ביום 31.12.93, אין חוזה בכתב בין הצדדים, והנה באנו עד הלום. נציגת ממ"י העידה על עצמה כי קיבלה את תפקידה ב'ירושה ' בשנת 1995 "ורציתי מאד לעשות סדר ולעגן בחוזה כל מיני דברים" (עמוד 9 לפרוטוקול), אך את החוזה [נספח א'], לדבריה, "לא קראתי...בחיים שלי" (שם). משונה הדבר. לזכותה אומנם ייאמר, ולחובתו של מנהל החניון, כי שקדה, לדבריה, על הכנת חוזה, אך זה לא נחתם לבסוף, בשל התנגדותו, כאמור, של מנהל החניון. מכל מקום, גם ממ"י לא יכול לרחוץ בנקיון-כפיו, כשבמשך שנים ארוכות קיימת ההתקשרות דנן, בעל-פה, על כרעי-תרנגולת. ממ"י לא צריך להסתתר מאחורי גבו של מנהל החניון שסירב לבייל את החוזה. מסתבר גם שלממ"י נגרם הפסד. בתקופה האחרונה לשהות ממ"י במגדל העיר, הלך ופחת השימוש בחניון, כיוון שעובדים רבים כבר עברו לשערי העיר. בהיערכות מתאימה, בכלל זה - סיכום מדוייק עם החניון, נראה שאפשר היה לחסוך בעלויות החנייה. יש לקוות שהדברים באו על תיקונם בשערי-העיר. (12) כאמור, ממ"י הודה בכתב ההגנה בקיומם של הסכמים בעל-פה. לא נעשה כל ניסיון על-ידי ממ"י להציע גירסה משלו לתוכן ההסכמים, זולת טענה נגד החניון, כדלעיל, על סירובו לחתום על החוזה שהוכן בממ"י. אותו חוזה לא הוגש, ממילא לא נעשתה השוואה בינו לבין החוזה [נספח א'], ולא נשמעה טענה כלשהי אם קיים היה באותו חוזה סעיף המדבר על חובת הודעה מראש. עניין זה פועל במישור הראייתי, לחובת ממ"י. ועוד זאת, אם אכן נעשה ניסיון מטעם ממ"י - נסיון שנכשל - להביא לחתימת חוזה בכתב, חדש ושונה מקודמו [נספח א'], כי אז, שומה עלינו להניח כי תנאי ההסכם שבתוקף (אומנם בעל-פה), דומים לאלה שבחוזה [נספח א']. שאם לא נאמר כן, משמע שאין בנמצא הסכם מחייב בין הצדדים, וזאת, אליבא דכולי עלמא לא יכול להיות מכיוון שבפועל קיימת היתה התקשרות משך כל אותם שנים, שהרי - מכוניות עובדי ממ"י חנו בחניון וממ"י שילם בתמורה מדי חודש בחודשו. ואם תנאי ההסכם שבעל-פה היו שונים מתנאי החוזה [נספח א'], ייכבד ממ"י וייטען מה היו התנאים הללו. ממ"י לא ניסה לטעון כזאת [וגם לא לפרשנות סעיף 4 לחוזה [נספח א']]. בין כך ובין אחרת, נמצאנו למדים על תחולת תנאי החוזה [נספח א'], אם גם - מכוח הסכמה שבעל-פה. (13) כשלעצמי דומני, כי גם אלמלא דבריה המפורשים של נציגת ממ"י בפניי, כמצוטט לעיל, כי אז מסקנתי המשפטית הייתה דומה, כדברי עו"ד יוסי חביליו, ב"כ המלומד של החניון, וזאת בהתבסס על הוראת סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים." אכן, מן החוזה [נספח א'] ניתן ללמוד על הנוהג הקיים בין הצדדים, נוהג סביר ומקובל בכגון דא. נטען על-ידי מנהל החניון כי בשנת 1997 נעשתה אליו פנייה ממשרד התיירות אשר ביקש לשכור 80 מקומות חנייה. בשל מחוייבות החניון לממ"י לא יכל להתחייב כלפי משרד התיירות, דבר שגרם לחניון נזק כבד. אינני יודע אם כך הוא, אם אחרת, אם אכן נגרם נזק כנטען, ואם יש לזקפו לחובת ממ"י. גם אין צורך שאכריע בדבר במסגרת תביעה זו. ציינתי את הדברים רק כדי להדגים את סבירות התנאי המדובר, בדבר חובת הודעה מראש, לשם היערכות מתאימה ולשם מניעת נזק מיותר. מכל מקום, על יסוד סעיף 26 הנ"ל - כמו גם על יסוד דבריה של נציגת ממ"י - ניתן לקבוע כי חובת הודעה חודש ימים מראש, הייתה מוסכמת על הצדדים. סכום הכסף (14) מנהל החניון טוען בתצהיר עדותו הראשית (בהסתמך על חשבוניות ג' 1-4) כי עובר להודעת הביטול ניתנו לממ"י 47 מקומות חנייה, במחיר של 530 ₪ (כולל מע"מ) למנוי. סך כל החיוב לחודש ינואר 1998 - הוא החודש נשוא התביעה - עומד על 24,910 ₪, ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה עד ליום הגשת התביעה - 28,431 ₪. נציגת ממ"י מודה בשיעורו של סכום כסף זה (עמוד 9 לפרוטוקול), וכן גם ב"כ ממ"י בסיכומיו, לא ביקש לחלוק על שיעורו של סכום הכסף הנ"ל. סוף דבר (15) דין התביעה להתקבל. ממ"י ישלם לחניון 28,431 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. ברגיל זכאי תובע שזכה בתביעתו, שייפסקו לטובתו הוצאות ושכר טרחת עו"ד. על יסוד האמור בסעיף 10 לעיל, החלטתי שכל צד יישא בהוצאותיו. חוזה שירותהפרת חוזהחוזהחניה