עילת הנטישה

עילת הנטישה היא עילה מכוח הפסיקה ולא מכוח הוראות חוק הגנת הדייר, וכדברי כבוד השופט יצחק קיסטר: "עילת נטישה המושכר אינה מוזכרת במפורש בחוק הגנת הדייר תשט"ו1955- כעילה של פינוי, כפי שלא היתה מוזכרת בפקודות מנדטוריות שקדמו לחוק זה. בכל זאת, בתי המשפט מחייבים פינוי במקרה של נטישת המושכר, כשם שנהגו גם לפסוק לפי הפקודות המנדטוריות, וזה בעקבות הפסיקה באנגליה נוכח הוראות החוק להגנת הדייר שהונהגו שם. היסוד לפסיקה זו הוא המטרה של חוק הגנת הדייר להבטיח גג מעל ראש של דייר ושלא יושלך מדירתו בזמנים שהמחוקק רואה אותם כזמני חירום, וכן למנוע איבוד המקום בו מנהל אדם את עסקו בזמנים כאלה, אבל אם המקום חדל לשמש מקום מגורים לדייר, או מקום בו הוא מנהל את עסקו, אין זה מן הצדק שימשיך להחזיק בדירה או בבית עסק למרות שחלפה תקופת השכירות החוזית ובמקרה כזה לא התכוון המחוקק להגן על הדייר". (ע"א 477/67, חיה רבינוביץ ו - 2 אח' נ' אברהם וחיים ארגש, פ"ד כב(1), 311( וכמו כן: "עילת הנטישה היא עילת פינוי, שהוספה על ידי בית המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131. הרציונאל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. ראציונאל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו, מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג או לחילופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק" (ע"א 977/91, 3505/91, הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה, פ"ד מו(5), 765). ההוכחה הנדרשת: על הטוען עילת נטישה להוכיח שני יסודות מצטברים: א. יסוד עובדתי, אובייקטיבי - הנתבעים עזבו את הדירה. ב. יסוד נפשי, סובייקטיבי - העדר כוונה מצד הנתבעים לחזור אל הדירה. יסוד זה גם הוא נחלק ל - 2 תתי סעיפים: [1] העדר רצון לחזור. [2] העדר סיכוי ממשי לחזור. כלומר, אין די ברצון ערטילאי לחזור אל הדירה ביום מן הימים, אלא יש צורך ברצון ממשי המלווה במעשים גלויים (עיין ע"א 977/91, לעיל, עמ' 767], וגם אם יוכח שהנתבעים עזבו את הדירה עם כוונה גלוייה לחזור אליה, עדיין אין בזה בלבד, כדי לשמור על זכויותיהם בדירה לאורך זמן: "אין זה אומר שהוא שומר על חסינותו גבי המושכר לנצח". (ע"א 578/61 קליר דינר נ' קאופמן, פ"ד ט"ז(2), 1511). על מי מוטלת חובת ההוכחה? "נטל השכנוע לקיומה של עילה זו מוטל על שכמו של בעל הבית מתחילת הדיון ועד לסופו, עליו לשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו עוד. משמע, שאם הביא התובע ראיות המצביעות לכאורה על כך שהדייר נטש את המושכר, הרי שלכאורה יצא ידי חובתו, ואז עובר אל הדייר הנטל המשני להביא ראיות לסתור ולהראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהיתה נטישה, כלומר עליו להצביע על כוונה ממשית לחזור למושכר וכן הוא רשאי להראות כי העדרותו מן המושכר, אפילו לזמן ממושך, נובעת מן הצורך לקבל טיפול רפואי או לצורך מילוי תפקיד בחו"ל, אולם ראוי להדגיש כי נטל השכנוע איננו מוסב אל הדייר ואין הוא חייב להוכיח שלא נטש. די בכך שיביא ראיות מהמנות לקיומו של מצב הדברים שהוא טוען לו, אך אם לא הובאו כל ראיות (או שלא נמצאו מהימנות על ידי בית המשפט) ניתן לקבוע ממצאים נגד הדייר, לפי הראיות לכאורה שהביא בעל הבית בשלב הראשון של הדיון, אולם אם בסוף הדיון נשאר ספק בדבר קיומה של נטישה, ספק זה פועל תמיד לטובת הדייר אשר זכאי לכך שהתביעה כנגדו תדחה". (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 116). נטישה בבתי עסק: השופט בר אופיר בספרו הנ"ל קובע כך: "כל מה שדורשים מהדייר, כתנאי להגנת החוק הוא שיתפוס את המקום לצרכי עסקו... ואם נמצא שהדייר אכן מחזיק במקום אין לדקדק איתו בדבר מידת שהשימוש שהוא עושה בו. הכלל הוא שגם שימוש מוגבל בבית העסק משמש הגנה מפני נטישה ובלבד שהעסק אשר מתנהל במושכר יהיה עסקו של הדייר. השאלה אם העסק הוא עסקו של הדייר או של אדם אחר הכולל תאגיד בשליטה של הדייר היא עניין לבירור עובדתי". ראה בר אופיר לעיל עמ' 124/ ה/ נטישת המושכר