פסק דין 1. מהות התביעה: זוהי תביעה לפינוי חדר [להלן: "המושכר"] בדירה בת שלושה חדרים המצויה ברח' הרמן כהן 16 תל-אביב, הידועה כתת חלקה 5 בגוש 6903 חלקה 45 [להלן: "הדירה"]. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. התובעים הינם בעלי הדירה. ב. נתבעת 1 היתה ביתם היחידה של יהודית וישראל שוורץ ז"ל (גב' שוורץ נפטרה ב-13.12.1998, בעלה נפטר לפניה), אשר התגוררו ב-2 חדרים מתוך חדרי הדירה כדיירים מוגנים. ג. בשנת 1964 התקשרו הנתבעים עם מיכאל קוכמן ז"ל, סבם של התובעים, בהסכם שכירות מוגנת בעבור חדר אחד בדירה (החדר השלישי). [הסכם השכירות, נספח א' לתצהיר נ/3]. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובעים: א. נתבעת מס' 1 הינה עובדת בכירה במשרד החקלאות, ונתבע מס' 2 הינו ראש מחלקת נוירולוגית ילדים בבית החולים איכילוב בתל-אביב. הנתבעים מתגוררים בדירה שבבעלותם, בסמטת אילון 7 ר"ג. ב. הנתבעים נטשו את חדרם בדירה לפני שנים רבות ולא משתמשים בו למגורים ו/או לכל שימוש אחר. מגוריהם בדירות אחרות בבעלותם, במשך שנים רבות, ללא כל כוונה לשוב להתגורר בחדר בדירה בעתיד מהוות בסיס לנטישה. טיעוני הנתבעים: א. התובעים הסתירו מעיני כב' ביהמ"ש חלק מהותי מחוזה השכירות שנחתם ביום 10.07.64, כעולה מסע' 6 של ההסכם, שלמו הנתבעים עם חתימת הסכם השכירות דמי מפתח בסך 3,000 ל"י, בגין שכירת החדר בדיירות מוגנת. [נספח א' לתצהיר נ/3]. ב. התובעים משתמשים בחדר ששכרו על פי זכויותיהם כאמור בסעיף 6 של ההסכם , בין אם עבור בני משפחתם ובין אם עבור עצמם, לצורך עיסוקו של הנתבע 2 בעבודתו האקדמאית ו/או השתמשו למגורי אימה של הנתבעת 1 ו/או מי מילדיהם של הנתבעים. מה גם שהמושכר כולל חדר אחד שהינו צמוד לדירת הוריה המנוחים של נתבעת 1 והינו חלק ממנה ואין החדר יכול לשמש למגורי משפחה כיחידה נפרדת ללא חדרי השירות. ג. הנתבעים שילמו דמי מפתח בעד שכירת החדר ומשלמים את דמי השכירות בגינו מאז שכירתו. כשנתיים לפני הגשת התביעה, נדרשו להשתתף בהוצאות שיפוץ הבניין, כדי למנוע הריסתו על פי צו מאת עיריית תל- אביב . הם שילמו את חלקם [ביחס עם אימה של הנתבעת] בסך 5,000 ₪ ויותר. כאשר ביקשו התובעים דמי השתתפות אלה, הם לא סברו שהחדר ננטש ושהנתבעים פטורים מלשלם בגין תיקון הנזקים שנגרמו לבניין. ד. למען הזהירות ומבלי לפגוע בכל האמור לעיל, מבקשים הנתבעים להושיט להם סעד מן הצדק. 4. המסגרת הדיונית: מטעם התובעים: עת/1, מר ישראל מירון, נחקר על תצהירו ת/1. כמו כן הוגש שרטוט, סומן ת/2. מטעם הנתבעים: עה/1 , פרופ' יצחק בינדרמן, נחקר על תצהירו נ/1. עה/2 , ד"ר יהושע עירון, נחקר על תצהירו נ/2. עה/3 פרופ' שאול הראל, נחקר על תצהירו נ/3 כולל נספחים. עה/4 גב' דליה הראל, נחקרה על תצהירה נ/4. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות, וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן נימוקי למסקנה זו: 6. עילת נטישה: עילת הנטישה אינה מוזכרת בחוק הגנת הדייר, אלא מקורה בפסיקה. הלכה פסוקה כי יש לחייב את הדייר בפינוי כאשר הוא נוטש את דירתו: "עילת הנטישה הוספה ע"י בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131. הרציונל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על דיירים כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או את בית העסק שלהם על עוד הם עומדים בדרישות שנקבעו בחוק. רציונל זה מחייב כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש את המושכר, עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר כך שיש לו קורת גג או לחילופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק". [ע"א 977/81, הוועדה מקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נגד נוסייבה, פ"ד מ"ו[5], 765,758]. נטל השכנוע: נטל השכנוע לקיומה של עילת הנטישה מוטל על שכם בעלי הבית, מתחילת הדיון ועד לסופו, ועליהם להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את הדירה לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליה עוד. [ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, עמ' 116]. בעל הבית הטוען כי הדייר נטש את הדירה, חייב להוכיח שני יסודות מצטברים: 1. יסוד עובדתי, אובייקטיבי: הדייר עזב את הדירה. 2. יסוד נפשי, סובייקטיבי: העדר כוונה מצד הדייר לחזור לדירה. כוונת הדייר לשוב לדירה מורכבת משני יסודות מצטברים: [א] העד רצון לחזור. [ב] העדר סיכוי ממשי לחזור. אין די ברצון ערטילאי לחזור לדירה ביום מן הימים, אלא הדייר חייב להראות רצון ממשי המלווה במעשים גלויים. [עיין ע"א 977/91 דלעיל, עמ' 767]. על מנת לקבוע התגבשות עילת נטישה כנגד הדייר על בית המשפט להיות משוכנע שאותו דייר לא רק שנטש פיזית את הדירה, אלא גם ובעיקר שהוא נוטש אותה נפשית כמקום מגוריו. השאלה היא מה סוג הכוונה הדרושה כדי שלא תהיה נטישה, היא שאלה של חוק ולא של עובדה, להבדיל מהשאלה, האם הוכחה כוונה כזאת. [ע"א [ת"א] 737/78 עזריהו נגד חג'ג' , פ"ד תש"מ[ב] 348,344]. 7. דיון ומסקנות: האם השתכללה עילת הנטישה? לא הוכח לי כי מתקיים היסוד העובדתי והנתבעים נטשו את החדר המושכר. א. מטרת השכירות: בחוזה השכירות [נספח א' לתצהיר נ/3] נכתב כך: "מתחייב להשתמש במושכר למטרת מגורים ומקצוע חופשי". [הדגשות שלי א.ג.] לטענות התובעים בכתב התביעה, הנתבעים נטשו את חדרם לפני שנים רבות ולא משתמשים בו למגורים ו/או כל שימוש אחר, ברם טענה זו לא הוכחה. ב. עדי התביעה: עד התביעה היחיד הוא תובע מס' 3, מר ישראל מירון. עדותו לא הוכיחה כלל כי הנתבעים נטשו את המושכר. בתצהיר כתב העד: "לפחות ב - 25 שנים האחרונות לא נעשה בו כל שימוש ואף לא "לעבודתו האקדמאית"... והוא הוחזק על ידם באופן מלאכותי ולמראית עין בלבד. כשנחקר על תצהיר זה בעדותו, נתגלו סתירות, כאשר מצד אחד טען כי ראה את החדר נשוא התביעה ולא מצא בו שום ספרות מקצועית ומצד שני הצהיר כי אינו יודע באיזה מן החדרים בדירה השתמשו הנתבעים: כך העיד: "משנת 85 ביקרתי בתוך דירת הנתבעים מספר פעמים [יותר מפעמים] ... כשאני באתי בזמן שהיו בעיות של נזילות ראיתי את כל הדירה כולל החדר נשוא כתב התביעה. לא ראיתי שם ספר של רפואה ושום פינת עבודה של הפרופסור. ... בשנת 74 לא נעשה שום שימוש בחדר של הזוג הראל לא למגורים ולא לעבודה אקדמאית. אני ראיתי זאת כשביקרתי במקום. נכנסתי לדירה למעלה מכמה פעמים [לערך 5 פעמים]". [פרוטוקול עמ' 13 שורות 17-26 - הדגשות שלי א.ג.] "משנת 74 עד שנת 99 הייתי לערך 5 פעמים בתוך הדירה". [פרוטוקול עמ' 14 שורה 1] בהמשך העיד מר מירון: "אני לא יודע על איזה חדר מדובר... היה שלושה חדרים שלא ידעתי מי מהם הוא החדר שלו, ראיתי סלון ושני חדרים ... אני לא יודע להגיד איזה מבין החדרים השתמשו הנתבעים כל השנים ...". [פרוטוקול עמ' 15 שורות 16, 3-2] "כשאני אומר בסעיף 6 לתצהיר הוחזק על ידם, למראית עין זו התרשמות שלי וזה לפי 5 הביקורים שעשיתי". [פרוטוקול עמ' 16 שורה 1] לסיכום: עד התביעה היחיד, תובע מס' 3 הסיק את המסקנה על נטישת המושכר על סמך 5 פעמים בלבד שביקר בדירה, ולא זו בלבד אלא שאינו יודע כלל איזה מבין החדרים בדירה הוא המושכר נשוא התביעה. אם תובע מס' 3 לא יודע איזה חדר הוא המושכר, לא יכל להסיק כי המושכר נטוש ובוודאי שעדותו לא מוכיחה מסקנה זו. לפיכך התביעה לא הרימה את נטל ההוכחה ולא הביאה ראיות לכך שהנתבעים נטשו את המושכר. ג. מנגד, נתתי אמון בגרסת הנתבעים, שהשתמשו במושכר כל השנים. אומנם משנת 1968, יש ברשותם דירה בר"ג, בה הם מתגוררים, אך הוכח לי, כי יחד עם זאת נעשה שימוש במושכר לצורכי מגורים ולצורכי עבודתו האקדמית של נתבע 2. החדר המושכר שימש ומשמש היום את נתבע 2 לצורך מגורים ומקצועו כרופא. שם הוא נח במשך היום תוך כדי העבודה, קורא ספרים מקצועיים לצורך מחקר ומכין הרצאות. בחדר מחזיקים הנתבעים מיטה, ספרים, בגדים ושולחן. אמנם כשאמה של נתבעת 1 גרה בדירה, תכיפות הביקורים במושכר היתה רבה, אך גם כיום נמצא נתבע 2 במושכר לפחות פעם בשבוע. נתבעת 1 גם היא משתמשת בחדר לצורך מנוחה ומחזיקה במקום ביגוד, סדינים ושמיכות. כמו כן החדר במצב טוב, מתוחזק ונקי. כך העיד נתבע 2: "ש. ... למה משמש לך החדר? ת. למגורים, מנוחה, הכנת הרצאות, קריאת חומר, עדיין למחקר כי אני עושה מחקר וקורא חומר... אני קורא ספר רגיל, ספרות מקצועית, יש לי כל הזמן בתיק שלי. מכין את עצמי להרצאות ציבוריות... אני בהחלט נח, היום זה נוח ... כאשר אני נע ממקום למקום.. אני התרחצתי שם כל השנים... בשירותים בוודאי ובוודאי שהשתמשתי בשנתיים האחרונות... מאז שחמתי נפטרה ב - 12.98 דחיפות הביקורים שלי בחדר הוא פעם עד פעמיים בשבוע... אין ימים קבועים שאני מבקר, זה יכול להיות ביום ראשון אם יש לי שעה וחצי זמן בין העבודה במרפאה באסותא...". [פרוטוקול עמ' 37, שורות 25-8 - הדגשות שלי א.ג.] וכך העידה הנתבעת 1: "ש. כאשר בעלך צריך להכין חוות דעת רפואית או לכתוב מאמר היכן הוא עושה את זה? ת. גם בת"א וגם בר"ג. נוח לו לעשות זאת בת"א כי הוא לא צריך לרוץ הביתה. החדר הזה בת"א הוא לברכה. יש לו אמצעי עבודה בחדר בת"א של עט, נייר ספרים, שולחן עבודה טוב... אני לא חושבת כי זה משהו קבוע, כאשר הוא מסיים במכון יותר מוקדם הוא קופץ, ואני מפצירה בו ללכת לנוח, לאחר הניתוח ... אני יכולה לומר כי הם שמו סורגים בבית השימוש, במקלחת. גם אני התקלחתי שם, אני מביאה מגבות ומחליפה. ש. מי מנקה את החדר? ת. אני, לפחות פעם בשבוע, זה נראה מאוד נחמד". "ש. את עבודתו המקצועית הטהורה - חוות הדעת וכתיבת המאמרים היכן הוא עושה בד"כ? ת. במשך שנים הוא נהג לעשות את זה בהרמן כהן, עכשיו יש לנו דירה לחוד, אבל אם הוא צריך לכתוב ויש לו זמן הוא כותב חוות דעת בהרמן כהן... הוא יכול לקרוא סתם עיתון ולנוח. יש לו ספרות מקצועית בחדר הזה. ראיתי שם ספרי רפואה. אני גם משתמשת בחדר. ש. מאז או שהוא משמש למקצוע חופשי או שהוא לא משמש לדבר? ת. ידענו כי יהיו לנו ילדים והיה ברור כי לא נגור עם שלושה ילדים בלי מטבח. היום אני באה לשם בצהריים, נחה, היום החדר עדיין משמש אותנו למגורים. אני ממש מנצלת את החדר הזה". [פרוטוקול עמ' 41-42]. מכל האמור לעיל עולה, כי החדר המושכר משמש את הנתבעים עד היום לצורכי מגורים ומקצוע חופשי. העובדה שבבעלותם דירה בה הם מתגוררים אינה מצביעה על נטישה. "לעובדה שהדייר מתגורר בעוד דירה אין חשיבות אלא אם מתברר שאכן חדל הדייר ממגוריו בדירה המוגנת ואין לו כוונה לשוב אליה". [ע"א [ת"א] 315/90 בראל נ' ארנס [לא פורסם]. במקרה דנן, לא הוכח שהנתבעים חדלו מלהשתמש בחדר המושכר. כמו כן, נוכח מטרת ההשכרה "למטרת מגורים למקצוע חופשי", הרי שהתובעים אינם יכולים להלין על אופן השימוש שנעשה במושכר, גם אם השימוש מצומצם למנוחה והכנת חומר מקצועי. מושכר המהווה חדר עם נוחיות, ללא מטבח, משמש מעצם טבעו למטרה מצומצמת בלבד ולא לדירה המהווה את מרכז חייו של הדייר. כך נאמר בקשר לעובדות הדומות למקרה דנן: "עילת נטישה איננה מתגבשת כאשר לפי חוזה השכירות שכר דייר חדר מסויים לכל מטרה והוא נוהג לפקוד את החדר בתדירות גבוהה למשך שעה - שעתיים על מנת לנוח בו... אין בעל הבית החדש יכול להלין על הדייר בעשותו בחדר המסויים שימוש מצומצם של מנוחה לו ולעובדיו. דברים אלה אמורים גם אם לדייר יש דירת מגורים קבועה, והחדר אותו הוא נדרש לפנות משמש לו לתכלית מצומצמת למדי. ברור מתוך חוזה השכירות שחדר זה איננו דירת מגורים אלא חדר אחד עם נוחיות ללא מטבח. מושכר כזה משמש מטבע הדברים, למטרה מצומצמת בלבד ולא לדירה המהווה את מרכז חייו של הדייר. בנסיבות מיוחדות אלה אין פסול בשימוש שעשה הדייר בחדר זה, ועל כן לא ניתן לקבוע שהוא נטש את המושכר". [בר-אופיר, שם עמ' 115, ע"א [ת"א] 1510/95 מימון נ' דנוך ואח' [לא פורסם]. [הדגשות שלי א.ג.]. מכאן, שגם בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, נעשה שימוש בחדר המושכר לאורך השנים למטרות מגורים ומקצוע חופשי , כאמור בחוזה, ולא ניתן לומר שהמושכר ננטש ללא כוונה לשוב אליו. כלומר לא הוכח היסוד העובדתי שהנתבעים עזבו את החדר המושכר, לפיכך, לא השתכללה עילת הנטישה, ודין התביעה להידחות. 8. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני דוחה את התביעה. ב. אני מחייב את התובעים במאוחד ובנפרד לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 12,000 ₪, סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. תביעת פינויפינוי