פסק דין 1. מהות התביעה: בפנינו תביעה לפינויים של הנתבעים 4,5 מדירה בת 3 חדרים הנמצאת בקומה א' בבניין ברח' הירדן 14 בת"א, הידוע כחלקה 29 בגוש 6909 (להלן: "הדירה") ולהשבתה לתובעים כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ מטעמם. במסגרת תביעה זו עותרים התובעים לסעדים כדלקמן: [1] להצהיר כי הנתבעת 1 לא היתה רשאית לעשות כל דיספוזיציה בדירה בשם התובעים. [2] להצהיר כי הסכם פשרה שנחתם בין נתבעת 1 לנתבעים 4,5 בטל ומבוטל. [3] להצהיר כי העברת הזכויות בדירה לנתבעים 4,5 והסכם השכירות עם הנתבעים 4,5 בטל ומבוטל. 2. המסכת העובדתית: א. התובעים, תושבי ארצות הברית ואזרחיה, הינם הבעלים של הבניין נשוא התביעה (להלן: "הנכס"). [נסח רישום מקרקעין צורף נספח א' לת2/]. זכויות התובעים בנכס באו להם מכח צוואת אביהם המנוח, מר ישראל טסליט ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר קויימה בבית המשפט המחוזי ביום 9/10/1989. [העתק הצוואה צורף נספח ב' לת2/]. ב. הנתבעת 1 ובעלה המנוח מנישואים שניים, התגוררו בבניין נשוא התביעה מהיום בו עלו ארצה מארה"ב בשנת 1965. לאחר מותו של המנוח, ניהלה הנתבעת 1 תביעה לפינויים של הדיירים הקודמים לנתבעים 4,5 בדירה במסגרת בת"א 61534/92, ולאחר שהושג "הסכם פשרה", שקיבל תוקף של פסק דין השכירה הנתבעת 1 את הדירה בשכירות מוגנת עפ"י חוק הגנת הדייר, התשל"ב - 1972 לנתבעים 4,5. [העתק הסכם הפשרה צורף נספח ו' לת1/]. ג. הנתבעים 4,5 מחזיקים בדירה. 3. הפלוגתאות בין בעלי הדין: טיעוני התובעים: א. על פי הצוואה [נספח ב' לת2/], קיבלה הנתבעת 1 בבניין נשוא התביעה זכויות אלה בלבד. [1] הזכות לקבלת דמי שכירות מן הנכס. [2] במקרה של מכירת הנכס על ידי התובעים בימי חייה של הנתבעת 1 - קבלת 1/3 מן התמורה. [3] זכות מגורים אישית לשתי דירות בקומה ב'. בהתאם לאמור בצוואה , היתה הנתבעת 1 גובה את דמי השכירות. ב. הנתבעת 2 הינה חברה לנאמנות אשר פעלה עבור הנתבעת 1 באמצעות הנתבע 3 אשר טיפל בשם הנתבעת 2 בכל הקשור לאירועים נשוא תביעה זו. ג. הדירה היתה מושכרת בשכירות מוגנת למר מילנר גדליה ולמר ברונכיט פסח [להלן: "הדיירים היוצאים"]. הנתבעת 1 ניהלה בשמם של התובעים , כבעלי הנכס והדירה תביעה כנגד הדירים היוצאים בת.א. 61534/92, במסגרתה הושג הסכם פשרה שבו הושכרה הדירה לנתבעים 4,5 בשכירות מוגנת במקום הדיירים היוצאים אשר היו מיוצגים על ידי הנתבעת 6. נתבעים 7,8 פעלו בשם הנתבעת 6. ד. התובעים מעולם לא הסמיכו ולא ייפו את כוחה של הנתבעת 1 לייצגם או לפעול בשמם ביחס לתביעה הנ"ל ובהסכם הפשרה. בעת שנחתם הסכם הפשרה ידעו הנתבעת 1, הנתבעת 2 וכן הנתבע 3, כי התובעים מתנגדים נמרצות לכל העברה של דיירות מוגנת ולכל דיספוזציה שהנתבעת מתיימרת לעשות בשם. לפיכך, הסכם הפשרה והעברת הזכויות שהתיימרה הנתבעת לעשות בשם התובעים הינם בטלים ומבוטלים. הנתבעת לא היתה מוסמכת וממילא לא יכולה היתה לעשות שום פעולה ולהעביר כל זכות בדירה. התובעים בעצמם ובאמצעות בא כוחם פנו אל הנתבעים השונים בדרישה כי יחזירו את המצב לקדמותו, אך לא עשו כן. טיעוני הנתבעים: הנתבעת 1: א. הנתבעת 1 מסרה את ניהול הנכס לנתבעת 2, זאת במסגרת זכויותיה של הנתבעת 1 בנכס על פי צוואת המנוח וכלשונה. מה שהועבר לתובעים על פי הצוואה היתה רק זכות הבעלים העתידית. ב. הנתבעת 1 פעלה בכל שלב מכוחה היא ועל פי זכויותיה בנכס ולא התיימרה לפעול בשם התובעים. הנתבעת 1 לא היתה זקוקה להסמכה כלשהי כדי לנהל את הנכס אשר היה אמור לתת לה את פירותיו. ג. לחילופין, טוענת הנתבעת 1, כי התובעים לא עשו דבר הקשור לטיפול הנכס ולא דאגו לתחזק את הבניין ולהשקיע בו את הדרוש על מנת שהנתבעת 1 תוכל להנות מפרותיו. הזנחתם והתעלמותם המוחלטת מכל מה שקשור בנכס הוא בבחינת הסכמה שבשתיקה, והנתבעת 1 רשאית היתה לפרש זאת כהסכמה מלאה לפעולות שעשתה בנכס, אף אם היה צורך בקבלת הסכמת התובעים. ד. הנתבעת 1 פעלה בתום לב מוחלט לטובת האינטרסים של הנכס עצמו, ומכאן גם לטובת האינטרסים של התובעים. טיעוני הנתבעים 2-3: א. פעולות הנתבעים 2,3 נעשו על פי הוראות הנתבעת 1 וכמיופי כוחה בלבד, ללא הפעלת כל שיקול דעת ומלאו את הוראות הנתבעת 1 בדווקנות. ב. פניית התובעת 1 לנתבעים 2,3 , אם בכלל, היתה לאחר החתימה על הסכם הפשרה מיום 05.04.93. ג. בכל פעולותיהם פעלו הנתבעים 2,3 בתום לב ובנאמנות לשולח ומכח השליחות שנוצרה בין הנתבעת 1 לנתבעת 2. ד. לנתבעים 2, 3 אין להם דבר בסכסוך אשר בין התובעים לנתבעת 1, והם יכבדו כל פסק דין אשר ינתן על ידי בית המשפט. טיעוני הנתבעים 4,5: א. הנתבעים 4,5 ביצעו את העסקה עם הנתבעת 1 ועם הדיירים היוצאים רק לאחר: 1. שבדקו תחילה את מקור זכויותיה של הנתבעת 1 בנכס ועיינו בצוואת המנוח ובהוראותיה. 2. שראו שאיש מלבד הנתבעת אינו מנהל את הנכס, בהעדרם של התובעים, אשר לכל הדעות הפקידו את ניהולו בידי הנתבעת 1, מזה תקופה ארוכה ביותר. 3. ששוחחו עם דיירים אחרים בבניין אשר הצביעו כאיש אחד על הנתבעת 1 כמי שמנהלת את הנכס מכח הוראות הצוואה . 4. לאחר ששקלו את כל אלה, הם הגיעו למסקנה שהנתבעת 1 פועלת כדין. ב. הנתבעים 4,5 רכשו את זכויותיהם בדירה במיטב כספם, ולא יעלה על הדעת שהם יאבדו את קורת הגג, לאחר שהתובעים הפקידו את הנכס בידי הנתבעת 1 ו/או לא התעניינו בו במשך למעלה מ - 10 שנים ומנסים לעשות בדרך זו עושר ולא במשפט, בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים מובהקים. לפיכך, יש לדחות את התביעה לפינוי הנתבעים 4,5. 4. המסכת הדיונית: א. ביום 10.12.98 מחקתי את התביעה כנגד נתבעים 6-8. ב. בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובעים: עת1/, הגב' נינה רוטמן, התובעת 1, נחקרה על תצהירה ת2/. עת2/, מר מרדכי ציבין, נחקר על תצהירו ת1/. כן הוגשו: עדות הגב' רוטמן באנגלית ת3/. עדות הגב' רוטמן בעברית ת4/. פרוטוקול הדיון בת.א. 18937/94 ת5/. מכתב חברת הנאמנות ת6/. מטעם הנתבעים 1-5: עה1/, מר חיים פרנקו, נתבע מס' 3 , נחקר על תצהירו נ1/. עה2/, הגב' סילביה טסליט, הנתבעת 1, נחקרה על תצהירה נ2/. עה3/, מר אליהו נידם, נתבע מס' 4 נחקר על תצהירו נ3/. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 5. לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה שיש לדחות את התביעה. להלן נימוקי למסקנתי זו: 6. האם רשאית הנתבעת 1 להשכיר את הדירה בשכירות מוגנת? כיוון שזכויות וסמכות הנתבעת 1 נגזרות מן הצוואה בלבד, מן ההכרח לפרש את הצוואה , ולבדוק האם זכויות הנתבעת 1, כוללות גם השכרת הדירה בשכירות מוגנת לצד ג', כפי שנעשה. בצוואת המנוח נכתב כך: "My wife is also to receive The rental imcome from the property at 14 and 14 A Hayarden street, Tel Aviv. The property itself is here by bequeathed to my a aforementioned children one - helf to each" ובתרגום חופשי: "רעיתי תהא זכאית בנוסף, לקבל את ההכנסה משכירות של הנכס ברחוב הירדן 14 ו - 14 א' תל אביב. הנכס עצמו מונחל בזה לילדי הנזכרים לעיל, מחצית לכל אחד". למעשה, לשונה וכוונתה של הצוואה , אינה ברורה דיה ולא נאמר בה דבר באשר לזכאותה של הנתבעת 1, להשכיר את הדירה בשכירות מוגנת או לכל זכאות אחרת לביצוע פעולות בנכס למעט קבלת Rental income - הכנסה משכירות. לעניין הפרשנות הצוואה , הרי שלפי סעיף 54[א] לחוק הירושה , התשכ"ט1969- , "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה, כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה , ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". כבוד הנשיא אהרון ברק, קבע בעניין פרשנות צוואה כך: "אכן ככל טקסט אחר גם הצוואה זקוקה לפירוש. אנו מבינים את הצוואה רק לאחר שפרשנו אותה. בפרשנותה של הצוואה יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה ואומד דעת המצווה. בעיית היסוד בפרשנות הצוואה ... היא ביחס בין הלשון לאומד דעתו בין "הגוף" לבין "הנשמה"... יחס זה מעורר קושי מיוחד בפרשנות הצוואה . מחד גיסא עומד הרצון והצורך לכבד את רצון המת ... מאידך גיסא ניצבים אנו לפני המציאות בה המצווה אינו עוד בחיים... אל לו לפרשן לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך אך שלא ערך אותה, הלכה למעשה". [ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ. האופטרופוס הכללי פ"ד נ"ג[2], עמ' 817]. כלומר, המטרה הבסיסית בפירוש צוואה היא להגיע לאומד דעתו של המצווה. אם ניתן לקבוע את אומד הדעת מהאמור בצוואה אין מקום לחפש מעבר לכך, יחד עם זאת ניתן ללמוד על רצונו של המת גם מהנסיבות החיצוניות לצוואה . 7. הרקע לכתיבת הצוואה : במקרה דנן, מדובר בצוואת המנוח אשר נעשתה ביום 29.04.81 בת"א. [ראה: העתק הצוואה נספח ב' לת2/]. המנוח נפטר ביום 30.10.83 וצו קיום הצוואה המתוקן ניתן בבית המשפט המחוזי ביום 09.10.89. בבואנו לפרש את הצוואה ואת אומד דעתו של המנוח, יש לזכור כי הנתבעת 1 והמנוח התגוררו בבניין נשוא התביעה החל משנת 1965, שנה בה עלו ארצה מארצות הברית, כפי שהצהירה הנתבעת 1 בתצהירה נ2/: "לפני עליתי ארצה חייתי בניו יורק, מקום בו הכרתי את בעלי המנוח בשנת 1963. כתוצאה מהכרותנו זו התחתנו בשנת 1965 וכפי שציינתי ... עשינו עלייה לישראל. אציין כי המנוח היה גרוש ומנישואין הראשונים היו לו שני ילדים. למועד נישואיי היו ביתו, נינה רוטמן , ובנו מרק טסליט, אזרחי ארה"ב וגרו שם דרך קבע וכמובן נשארו שם". [ראה סעיף 4 לתצהיר נ2/]. כך גם מצהירה התובעת 1: "אחי ואנוכי הננו תושבי ארה"ב והננו הבעלים של הנכס ... ב - 1990 פנה אלי ואל אחי עו"ד אשר יצג את סלביה בדרישה לשלם סכום גדול אשר נדרש כביכול לתיקונים". [ראה תצהירה ת2/] כלומר, בתקופה שבה נכתבה הצוואה התגוררו הנתבעת 1 ובעלה המנוח ביחד בבניין נשוא כתב התביעה ואילו הנתבעים שהם אזרחי ארה"ב התגוררו בארה"ב. רק ב - 1990 - כשבע שנים לאחר פטירתו של האב, עם קבלת מכתבו של עורך דינה של הנתבעת 1, החלו להתעניין במתרחש בנכס אשר אין חולק כי הם בעליו. בפרשנות הצוואה מן הראוי להביא בחשבון נסיבות אלו. 8. פרשנות הצוואה : כאמור לעיל, סעיף 3 לצוואת המנוח קובע כי הנתבעת 1 תהיה זכאית לקבל את ההכנסה משכירות מהנכס נשוא התביעה. ציוויו המפורש של המנוח על זכאותה של הנתבעת 1 לקבל את ההכנסה מדמי השכירות המגיעים מהשכרת הדירות ברחוב הירדן 14 ו - 14 א' , בנוסף לעובדת היותם של התובעים, תושבי ארצות הברית, אשר מעולם לא היו מעורבים בניהול הבניין מלמדים על כך שהמנוח התכוון בצוואתו להתיר לנתבעת 1, לנהל את הבניינים ולהשכיר את הדירות בהם מבלי שתהיה תלויה בהסכמת התובעים שהיו רחוקים מהנכס בגופם ובנפשם, וזאת על מנת שתוכל לממש את זכאותה לדמי השכירות כפי שנכתב בצוואתו. לפיכך, קובע אני כי הנתבעת 1 רשאית היתה לאורך כל הדרך , מיום מותו של בעלה המנוח לעשות את הפעולות הדרושות על מנת לממש את זכאותה לדמי שכירות מהמושכר ובכלל זה להשכיר את הדירות בבניין בשכירות מוגנת, להשתמש בחברת נאמנות אשר תסייע בידה לממש את זכאותה ואף לנהל תביעות משפטיות כנגד דיירים המשלמים לה את דמי השכירות. הרשאה זו נתונה לה מכח צוואתו של בעלה המנוח, ולא היתה הנתבעת זקוקה להסמכה כלשהי מהתובעים להשתמש בשירותיה של הנתבעת 2, לנהל תביעות משפטיות כנגד דיירים המשלמים לה את דמי השכירות וכפופים לה כדיירים מוגנים ולהשכיר את הדירות בשכירות מוגנת בכלל ולנתבעים 4,5 בפרט. 9. לסיכום: משנקבע כי הנתבעת 1 רשאית לעשות כל פעולה בנכס על מנת לממש את זכאותה לקבלת דמי שכירות ובכלל זה השכרת הדירה נשוא התביעה כדין לנתבעים 4,5, הרי שאין להיעתר לתביעת התובעים לקבלת הסעדים הצהרתיים, המפורטים בכתב התביעה ויש לדחות את התביעה לפינויים של הנתבעים 4,5 מהדירה. 10. מכל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני דוחה את התביעה. ב. אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעת 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק, בסך כולל של 7,000.- ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ג. אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעים 2,3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק בסך כולל של 7,000.- ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ד. אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעים 4,5 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק בסך כולל של 7,000.- ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. צוואהירושהשכירות